יצירות בלתי גמורות במוזיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

בכל תולדות המוזיקה הקלאסית היו מלחינים, שלא השלימו את יצירותיהם, אם משום שמתו לפני שהספיקו לסיימן ואם מסיבות אחרות. להלן רשימה חלקית של היצירות, שמחבריהן השאירו אותן לא גמורות:

שוברט[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרנץ פטר שוברט הותיר אחריו סונאטות, לידר ויצירות אחרות, שלא השלים, מסיבות שונות (שוברט נהג לנטוש יצירות באמצע ולעבור למשהו חדש, שמשך את לבו יותר):

  • הסימפוניה מס' 8 בסי מינור המכונה עד היום "הבלתי גמורה"
  • האופרטה Der Spiegelritter, מספר קטלוגי D.2, ממנה נכתב רק חלקה הראשון.
  • הזינגשפיל Claudine von Villa Bella, מספר קטלוגי D.239, שעשר תמונות מתוכו נכתבו אך הוא לא הושלם.
  • הליד Mignon, מספר קטלוגי D.469.
  • הסונאטה לפסנתר "אלגרו בפה דיאז" (אנגלית: Allegro in f-sharp for piano), מספר קטלוגי D.571.
  • הסונאטה לפסנתר מס' 11 בפה (אנגלית: Sonata no.11 in f for piano), מספר קטלוגי D.625.
  • הליד Ueber allen Zauber Liebe, מספר קטלוגי D.682.
  • השמיניה Gesang der Geister über den Wassern, מספר קטלוגי D.704, מיועד לקולות גבריים.
  • סונאטה מס' 15 בדו המכונה Reliquie, מספר קטלוגי D.840, הפרקים השני והרביעי אינם גמורים.

באך[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוהאן סבסטיאן באך לא השלים מספר יצירות:

  • הקנטטה החילונית Vergnügte Pleißenstadt, רי"ב 216
  • היצירה האחרונה שכתב ועקב מחלתו לא הספיק להשלימה: אמנות הפוגה (גרמנית: Die Kunst der Fuge, מספר קטלוגי BWV1080). זו אחת מיצירותיו החשובות של באך, המצטיינת ביופיה ובמורכבותה של הכתיבה הקונטרפונקטית שבה. באך כתב את היצירה בשנים 1749-1750 (אף שאת ההכנות לחלק מהפרקים כתב ב-1742).
היצירה מורכבת מ-14 פוגות וארבעה קאנונים. באך לא השלים את הפוגה האחרונה מבין ה-14.

יש עוד מספר יצירות בלתי גמורות לעוגב, בהן פנטסיה בדו מז'ור, BWV 571 ומספר כוראל פרלודים, BWV 753 ,BWV 764 וכמה ריקודים לצ'מבלו.

מוצרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחד מסיפורי השלמת היצירה המפורסמים בהיסטורייה הייתה מלאכת השלמת הרקוויאם K.626, שוולפגנג אמדאוס מוצרט הלחין בחודשים שקדמו למותו. זו היצירה האחרונה שכתב ומחלתו מנעה ממנו לסיימה. בשוכבו חולה על מיטתו הורה לתלמידו פרנץ קסאפר זיסמאייר כיצד להשלימה. זיסמאייר השלים בכוחות עצמו חלקים ניכרים מהיצירה ובהם פרק ה"לקרימה" המפורסם, אומנם ישנו פער ניכר בין עבודתו לזו של מוצרט, ולימים הדבר הפך פתח למלחינים רבים להשלים היצירה כראות עינם. חלקים מהרקוויאם מעידים, כמו גם יצירות מאוחרות נוספות של מוצרט, על התפתחות מוזיקלית אישית של המלחין ושינוי סיגנוני, אפילו חלקיות היצירה היא נחשבת לאחד מהישגיו האומנותיים הגדולים ולימים קנתה לעצמה פירסום רב. בשל טביעת האצבע הניכרת של זיסמאיר ביצירה נרתם אחד המוזיקולוגים המובילים בתחומו רוברט לוין, מבצע מומחה בעצמו של מוצרט על פורטה פיאנו להשלים היצירה ברוחו של המלחין, לוין עשה כן בעזרת מחקר נרחב ומעמיק של כתב יד רבים של מוצרט ששרדו, גרסאתו כיום היא אחת המקובלות בביצוע, ובין היתר נבחרה על ידי גרדינר שלימים הזמין מלוין השלמות ליצירות נוספות של מוצרט ובאך.

כאן ראוי להרחיב כי למעשה הרקוויאם איננו היצירה היחידה שמוצרט הותיר בלתי גמורה, אלא היצירה הבלתי גמורה המפורסמת ביותר פרי עטו (ואחרים כמובן) וממחקר כתבי היד שלו ניתן ללמוד על אופיו של המלחין, ככזה השב ליצירותיו ומשפר אותן כשנדרש, כמו כן יצירות רבות שלו ננטשו בשל עומס ודחק כלכלי, כאשר נאלץ להתפנות להלחנת יצירות בהזמנה, ואומנם ניתן ללמוד כי מוצרט בחר לנטוש דווקא חלקי יצירות שלא דרשו שיפור ניכר. למעלה מ-140 קטעים שונים בלתי גמורים נותרו עם מותו ושמורים היום בספריות שונות וחלקם אף מפורסמים ברשת.

ביזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין ז'ורז' ביזה אמנם לא השלים שתיים מיצירותיו, אך זאת לא בשל מוות בטרם הלחנתן עד סופן, אלא בשל חשש בשל הרף שהציבו מלחינים בשעתו. אמנם ביזה היה מגדולי המלחינים בהיסטוריה, אך עד מותו הוא לא סיים שתיים מהסימפוניות שלו:

  • סימפוניית רומא: לאחר אחת עשרה שנים של התלבטויות (1860-1871), עם הצגה חלקית ב-1869, עדיין לא הצליח ביזה להציג גרסה סופית של סימפוניית רומא.
  • סימפוניה בדו: מספר עשורים לאחר מותו, התגלתה מחדש אחת מיצירותיו המוקדמות של ביזה, הסימפוניה בדו אשר לא הוצגה מעולם, ונזקקה רק ל"ליטושים" קטנים מסביב כדי להפוך ליצירה מקובלת, המושמעת לעתים קרובות ומייצגת נאמנה את סגנונו המוכר של ביזה.

בורודין[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין הרוסי אלכסנדר בורודין הותיר לא גמורה יצירה אחת שלו, והיא "סימפונייה מס' 3". היא הושלמה ותוזמרה לאחר מותו על ידי חברו המלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב.

ברוקנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנטון ברוקנר הותיר אחריו את ה"סימפונייה מס' 9" שלו לא גמורה בחלקה הרביעי והאחרון. גרסאות רבות במהלך ההיסטורייה נכתבו להשלמת יצירה זו, ביניהן:

מאהלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין האוסטרי גוסטב מאהלר לא הספיק להשלים את "סימפונייה מס' 10", יצירתו האחרונה אשר הלחין אותה בשנים 1910-1911, והותיר אותה כטיוטה ולא ניתנת להצגה לפני קהל. לאחר מותו נעשו מספר צעדים מצד מוזיקולוגים רבים בעולם להשלים את היצירה, ואכן ישנן מספר גרסאות לה כיום, ביניהן של ארנסט קרנק, ברונו ולטר וליאונרד ברנשטיין. הגרסה המקובלת לביצוע כיום היא של המוזיקולוג הבריטי דריק קוק.

סיבליוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחין הפיני יאן סיבליוס הותיר לא גמורה את סימפוניה מס' 8 שלו. ב-1945 שרף סיבליוס את דפיה ולא נותר ממנה זכר עד היום. זו נותרה אחת התעלומות הגדולות של המאה ה-20. הוא סירב לדון בעניין עם עיתונאים, אך משיחות עם חבריו התברר, שהמנגינה עדיין מנוגנת בראשו וכי הוא התכוון להתחיל לכתוב אותה מחדש, אך המנגינה מתה עמו ב-1957.