יש את

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בעברית ישראלית מקובל בפי הדוברים הצירוף יש את, כגון: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". אחדים ממתקני הלשון פסלו שימוש זה,[1] שכן להבנתם בעברית המילה "יש" היא הנשוא, ומה שיש הוא הנושא, ואילו "את" באה לפני מושא ישיר בלבד, ולכן לשיטתם יש לומר "יש לי הספר" ולא "יש לי את הספר". יעל רשף מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה והן לפסילתו על ידי מתקני הלשון כבר ב-1911; ללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי כנראה רק בשנות השישים.[2]

משפטי "יש" במקורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקורות אפשר למצוא משפטי יש מיודעים בלי "את". בתנ"ך נמצאים פסוקים אלו: "אָכֵן, יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי" (ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק ט"ז), "וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה" (ספר שמואל א', פרק ט', פסוק י"א), "וְהָיָה, כִּרְאוֹתוֹ כִּי-אֵין הַנַּעַר--וָמֵת" (ספר בראשית, פרק מ"ד, פסוק ל"א), "וַנֹּאמֶר, לֹא נוּכַל לָרֶדֶת: אִם-יֵשׁ אָחִינוּ הַקָּטֹן אִתָּנוּ, וְיָרַדְנוּ" (ספר בראשית, פרק מ"ד, פסוק כ"ו), "עַתָּה לָמָּה תָרִיעִי רֵעַ הֲמֶלֶךְ אֵין בָּךְ" (ספר מיכה, פרק ד', פסוק ט'), "וְהַנְּבִיאִים יִהְיוּ לְרוּחַ וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם" (ספר ירמיהו, פרק ה', פסוק י"ג), "וְאוֹר-עֵינַי גַּם-הֵם, אֵין אִתִּי" (ספר תהילים, פרק ל"ח, פסוק י"א), "אוֹ אֶת-כָּל-כְּלִי הָעוֹר, אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ הַנָּגַע" (ספר ויקרא, פרק י"ג, פסוק נ"ב), "וַיֵּדַע אוֹנָן, כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע" (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק ט'), "לְמִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי כִּי לָהֶם הָיָה הַגּוֹרָל" (ספר דברי הימים א', פרק ו', פסוק ל"ט), "רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ" (ספר ירמיהו, פרק ד', פסוק כ"ה), "וְאֹמַר לָכֶם אֵין הַקִּיר וְאֵין הַטָּחִים אֹתוֹ" (ספר יחזקאל, פרק י"ג, פסוק ט"ו), "וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו" (ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק י"ז), "וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ ה' עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כָּל זֹאת" (ספר שופטים, פרק ו', פסוק י"ג), "וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט יֵשׁ אוֹתוֹ דְּבַר ה' וַיֵּרְדוּ אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט וּמֶלֶךְ אֱדוֹם"(ספר מלכים ב', פרק ג', פסוק י"ב), "וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי" (ספר שופטים, פרק ט"ז, פסוק ט"ו).

גם במשנה ניתן למצוא דוגמאות לכך: "ואם יש לו צורת הפתח אף על פי שהוא רחב מעשר אמות אין צריך למעט" (משנה, מסכת עירובין, פרק א'), "יש לו שאר האם ואין לו שאר האב" (משנה, מסכת יבמות, פרק י"א), "יש לה אב ואין לה פתח בית האב יש לה פתח בית האב ואין לה אב" (משנה, מסכת כתובות, פרק ד'), "אם יש דם הנפש יחזור הכשר" (משנה, מסכת זבחים, פרק ג'), "אוכל שנפרץ ומעורה במקצת אם יש לו יד אוחזין אותו ביד.  עלה אוחזין אותו בעלה יש לו זה וזה אוחז באיזו מהן שירצה אין לו לא זה ולא זה ר"מ אומר בגדול" (משנה, מסכת טבול יום, פרק ב'), "ואם אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו ואם אין לו בית חבירו עושה מחיצה" (משנה, מסכת ברכות, פרק ג'), "אם אין אני לי, מי לי" (משנה, מסכת אבות, פרק א', משנה י"ד).

בתנ"ך היו גם משתמשים במשפטים בלי "יש". הנה כמה דוגמאות: "כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה לְמַעַן תִּוָּרֵא" (ספר תהלים, פרק ק"ל, פסוק ד'), "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי" (ספר תהלים, פרק כ"ג, פסוק ד'), "לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה וּלְךָ הַגְּאֻלָּה, קְנֵה-לָךְ" (ספר ירמיהו, פרק ל"ב, פסוק ז'), "כִּי לַה' הַמְּלוּכָה וּמֹשֵׁל בַּגּוֹיִם" (ספר תהלים, פרק כ"ב, פסוק כ"ט), "וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים, ה' עִמָּכֶם" (מגילת רות, פרק ב', פסוק ד'), "ה' לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם" (ספר תהלים, פרק קי"ח, פסוק ו').

מנגד, בתנ"ך יש שתי דוגמאות ל"יש את": "יַעַן אֲמָרְךָ אֶת שְׁנֵי הַגּוֹיִם וְאֶת שְׁתֵּי הָאֲרָצוֹת לִי תִהְיֶינָה" (ספר יחזקאל, פרק ל"ה, פסוק י') ו"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה" (ספר במדבר, פרק ה', פסוק י')אם כי יש אומרים שהמשפט האחרון הוא משפט חסר, ולכן אין הוא דוגמה. בספר דברים רבה שנערך בסביבות המאה ה-9, יש דוגמה נוספת: "ועתה יש לי את המלכות הוי אגילה ואשמחה בחסדך" (דברים רבה, פרשה ד', פסקה ז').

חקר "יש את" בבלשנות המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה תחבירי זה נפוץ ומוטמע בעברית המודרנית, ובלשנים רבים ניסו להתעמק בשאלה כיצד הגיע, ומהו תפקידו בתחביר המודרני.

הבלשן חיים רוזן, חוקר העברית הישראלית, היה מראשוני העוסקים בנושא.[3] רוזן הצביע על כך שצורה זו הגיעה מן השפות האירופיות (כגון אנגלית וגרמנית), שבהן באמת החפץ שעליו נאמר שהוא ישנו, הוא המושא (כגון במשפט "I have got the book"). רוזן טען שבעברית נוצר ורבואיד, וכי 'יש ל-' הפך לדמוי-פועל בהשפעת אותן שפות, ועל כן במשפט "יש לי את הספר", 'יש-לי' הוא הנשוא, ו'את הספר' הוא המושא.

רוזן גם הצביע על כך שכבר במקרא יש מקרים שוליים של "יש את", כגון בפסוק "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" (במדבר ה י), ועל כן ההשפעה האירופית לא יצרה דבר חדש לגמרי, אלא רק הביאה למרכז הבמה צורה נידחת.

דעתו של רוזן על תחביר 'משפטי יש' לא התקבלה על ידי החוקרים שבאו אחריו, ואלה הציעו דרכים נוספות לחקר משפטים אלו. יעל רוזן[4] ואליעזר גלינרט[5] עסקו בנושא אף הם. המשותף לדבריהם הוא שנוצרה מעין "התמשאות של הנושא", כך שהנושא במשפטים אלו מתנהג בצורה מסוימת כמו מושא, ועל כן מקבל את המילית 'את'.

דעה נוספת היא של רוני הנקין,[6] שטענה כי "את" אינה מציינת רק מושא, אלא גם "יחסת לא-נושא כללית" – דבר המצוי גם בשפות אחרות, ומסמן בדרך כלל נשוא לוגי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו למשל ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 25–26 ועמ' 117
  2. ^ יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", לשוננו לעם נו (ד), תשס"ז
  3. ^ עברית טובה, מהדורה שלישית, ירושלים 1977, עמ' 216-214; Contemporary Hebrew, The Hague 1977, p. 107 ff.
  4. ^ Studies in Modern Hebrew Syntax and Semantics, אמסטרדם 1976, עמ' 152-129.
  5. ^ בלשנות עברית 28–30 [תש"ן], עמ' 211-207.
  6. ^ בלשנות עברית 38 [תשנ"ד], עמ' 54-41.