את (מילת יחס)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אֶת היא מילת יחס עברית המשמשת לקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע. במקרא משמשת המילה גם כחלופה למילת היחס "עם".

"את" כקישור ביו נשוא לבין מושא ישיר מיודע[עריכת קוד מקור | עריכה]

השימוש העיקרי במילת היחס "את" הוא לקישור בין נשוא לבין מושא ישיר מיודע. דוגמה לכך מופיעה בתורה, במצווה "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ב), ובמשנה, במשפט הפותח את מסכת ברכות: "מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?" (משנה, מסכת ברכות, פרק א', משנה א')

השימוש במילה "את" מקובל, אך אינו הכרחי. בשיר "דני גיבור", למשל, מופיעה השורה "נורית אכלה התפוח", אף שרבים מדוברי העברית יתארו מצב זה במילים "נורית אכלה את התפוח". בספר בראשית מופיע משפט שבו מושמט אחד משני מופעים של "את": " וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" (ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק י')

פרשן המקרא אברהם אבן עזרא[1] מדגים מצב שבו השמטת "את" משבשת את בהירות המשפט: "אם אמר אומר כי 'ראובן הרג את שמעון' אז שמעון הרוג. אך באמור 'ראובן הרג שמעון' הטעם שוה, כמו 'ורב יעבד צעיר'", כלומר: השמטת "את" מהמשפט "ראובן הרג את שמעון" מאפשרת להבין את התוצאה גם במשמעות "את ראובן הרג שמעון".

במספר מקומות בתלמוד מצוינת שיטת לימוד שאומרת שבכל מקום שנאמר בתורה "את" יש ללמוד הלכה נוספת, מעבר לנאמר בפסוק במפורש.

מדגים זאת הסיפור הבא

שמעון העמסוני, ואמרי לה (=ויש אומרים שלא היה זה שמעון העמסוני אלא) נחמיה העמסוני, היה דורש כל אתים שבתורה. כיון (=כאשר) שהגיע (דברים ו, יג) ל"את ה' אלהיך תירא" - פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי, כל אתים שדרשת מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלהיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים.

רש"י מסביר את הגורם לשינוי בגישתו של שמעון העמסוני: "שפירש כל אתים שבתורה לרבות, כיון שהגיע ל"את ה' אלהיך תירא" אמר: מה ארבה לירא עמו? פירש מכולן וחזר בו מכל ריבויין שדרש, דמדהא לאו לרבוייא אתא כולהו נמי לאו לרבויי אתו (=מכך ש"את" זה לא בא לריבוי, יש להסיק שגם היתר לא באו לריבוי)". כלומר, היות שהוא סבר שבוודאי אין מישהו שצריך לירא ממנו כמו מאלוהים לכן הוא סבר שאין עוד משהו נוסף בפסוק זה, והוא הסיק שהוא טעה והמילה "את" לא נועדה בהכרח לרבות. את ההלכה שדרש רבי עקיבא מפרש רש"י: "לרבות תלמידי חכמים - שיהא מורא רבך כמורא שמים". כלומר, רבי עקיבא סבר שיש מישהו שאכן צריך לירא ממנו כמו מאלוהים - הרב שלך. לכן, לשיטתו של רבי עקיבא, גם "את" זה נועד לריבוי, ולכן לעומת שמעון העמסוני הוא סבר שאין סיבה להסיק שהמילה "את" לא נועדה תמיד לריבוי.

ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון, סבר שיש להימנע בדרך כלל מהשימוש במילה "את", שכן אין בה צורך להבנת המשפט, ומיעט להשתמש בה.[2] כחיזוק לעמדתו הביא את המסופר לעיל על רבי עקיבא: "חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תלי תלים של הלכות על "את" כשם שהוא עשה זאת על "אך" ו"גם". סימן ש"את" אינו נחוץ לגופו."[3] אף שלא היה בלשן, מעמדו הציבורי עורר עניין בעמדתו בסוגיה זו.[4] עם החולקים על בן-גוריון נמנה הבלשן יצחק אבינרי, שגרס כי "בלשון חיה יש הכרח להקפיד על ה"את" לשם בהירות ודיוק", ואף הדגיש: "כל העוקר "את" מתוך המשפט בכוונה ומדעת - כאילו עוקר מפיו שן בריאה".[5]

בשפה המדוברת לעתים "את" מתקצרת לפני ה"א הידיעה ובמקום "את ה" אומרים ta(בדרך כלל כותבים ת' בגרש כדי להראות שזה לא רשמי). חוקרים מצאו את אותה תופעה בתעודות בר כוכבא. כתוב שם: "״מעיד אני עלי תשמים… שאני נותן תכבלים ברגליכם״.", "תללו" במקום "את הללו", "תדקל" ועוד.

יש את[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יש את

בעברית ישראלית מקובל בפי הדוברים הצירוף יש את, כגון: "יש את האיש הזה", "יש לי את הספר", "יש לך אותי". אחדים ממתקני הלשון פסלו שימוש זה,[6] שכן להבנתם בעברית המילה "יש" היא הנשוא, ומה שיש הוא הנושא, ואילו "את" באה לפני מושא בלבד, ולכן לשיטתם יש לומר "יש לי הספר" ולא "יש לי את הספר". יעל רשף מצאה תיעוד הן לקיומו של מבנה זה והן לפסילתו על ידי מתקני הלשון כבר ב-1911; ללשון הכתובה הנורמטיבית נכנס הביטוי כנראה רק בשנות השישים.[7]

"אֶת" בהוראת "עִם"[עריכת קוד מקור | עריכה]

במקרא מופיעה "את" בתפקיד נוסף, כחלופה למילת היחס "עם". דוגמה: "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב: יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן..." (ספר בראשית, פרק ל"ז, פסוק ב'). בהוראה זו המילים זהות רק בצורת היסוד, ושאר מערכת הנטיות שונה לחלוטין: אוֹתוֹ, אוֹתָהּ וכו' לעומת אִתּוֹ, אִתָּהּ בהוראת "עם". "את" זו אינה קשורה ל"את" הראשונה ומוצאה שונה.[1]

בעברית החדשה משמשות נטיות המילה "את" בהוראה זו לצד נטיות המילה "עם" במשלב הספרותי, ואילו במשלב הדיבורי קיימת סופלציה מלאה, כאשר "עם" משמשת בצורת היסוד, ובנטיות הבסיס הוא "את" (אִתִּי, אִתְּךָ, אִתָּה). צורת היסוד אינה משמשת כלל, להוציא חריג אחד: מקובל להשתמש במילה "את" בשמות של שותפויות, בהוראת "וגם" או "יחד עם" (למשל: "כהן את לוי"). שימוש זה נובע מהשפעתן של שפות לטיניות שבהן משמשת המילה et בהוראות אלה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בפירושו לשמות, י', ח'
  2. ^ ד. ב. ג.בלא את, דבר, 14 באוגוסט 1953
  3. ^ עוד על המילה 'את': יש בה בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות, באתר "הבלוג של דוד בן-גוריון"
  4. ^ דוגמה: ב. ס., משבר ודקדוק, מעריב, 17 באוקטובר 1950
  5. ^ יצחק אבינרי, יד הלשון, הוצאת יזרעאל, 1964, הערך "את חסרה", עמ' 61-57
  6. ^ ראו למשל ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תל אביב תשכ"ט, עמ' 25-26 ועמ' 117
  7. ^ יעל רשף, "לתולדות תיעודו של מבנה הבעלות 'יש לו את'", לשוננו לעם נו (ד), תשס"ז