מגילת רות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מגילת רות
פגישתם של רות ובעז בשדה. ציור מעשה ידי יוליוס שנור פון-קארולספלד, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. ציור משנת 1828
פגישתם של רות ובעז בשדה. ציור מעשה ידי יוליוס שנור פון-קארולספלד, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. ציור משנת 1828
שפה עברית מקראית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת התרחשות תקופת השופטים
מספר פרקים 4
מספר פסוקים 85
סדרת ספרים חמש מגילות, כתובים
הספר הקודם שיר השירים
הספר הבא איכה
דמויות מרכזיות רות, נעמי, בעז, ערפה, אלימלך, מחלון וכליון
יצירות נגזרות סיפורה של רות, רות רבה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

מְגִלַּת רוּת היא אחת מחמש המגילות שכלולות בחלק הכתובים של התנ"ך. על פי הנאמר בתחילתה, מתאר הספר מעשה שאירע בתקופת השופטים אולם בקרב חוקרי המקרא חלוקות הדעות באשר לתיארוכו.

המגילה מגוללת את סיפורה של רות הגיורת, המגיעה בעקבות חמותה היהודייה נעמי אל שדות בית לחם, את תהליך התאקלמותה והשתרשותה בחברה היהודית שהוביל ללידתו של נינה, דוד המלך, אבי שושלת מלכות יהודה, ממנה על פי האמונה היהודית יוולד המשיח העתיד לבוא. במסורת היהודית בחלק מהקהילות נהוג לקרוא את המגילה בחג השבועות[1].

סיפור המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל-נָעֳמִי, אֵלְכָה-נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳּטָה בַשִּׁבֳּלִים--אַחַר, אֲשֶׁר אֶמְצָא-חֵן בְּעֵינָיו; וַתֹּאמֶר לָהּ, לְכִי בִתִּי.
רות מלקטת שיבולים. גוסטב דורה

על פי המשפט הפותח את המגילה, מתרחש הסיפור "בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים", כלומר לפני תקופת המלוכה. חז"ל תיארכו את המגילה לתקופתו של השופט אבצן מבית לחם, המופיע בספר שופטים, ואף זיהו את בעז, שנשא את רות לאישה, כאבצן.[2] שושלת היוחסין המפרטת כיצד דוד המלך הוא נינם של רות ובעז חותמת את המגילה.

משפחת אלימלך במואב[עריכת קוד מקור | עריכה]

המגילה מביאה את סיפורהּ של משפחת אלימלך מבית לחם שבנחלת שבט יהודה, שעקב הרעב עוזבת את מולדתה ועוברת לגור בשדי מואב. כעבור זמן לא רב מת אבי המשפחה, אלימלך, ובניו מחלון וכליון נושאים נשים מואביות – רות וערפה. לאחר כעשר שנים מתים גם שני הבנים מבלי שהביאו לעולם ילדים, ונותרות רק אם המשפחה, נעמי, ושתי כלותיה.

הואיל ולא נותר לנעמי דבר, ולאחר שהיא שומעת כי הרעב ביהודה פסק, היא מחליטה לחזור למולדתה, מרת נפש וענייה, ומפצירה בכלותיה שליוו אותה לשוב למשפחותיהן. נימוקהּ העיקרי של נעמי הוא שאין לה בנים זכרים שיוכלו לייבם את כלותיה האלמנות, וכי אין סיכוי כי ייוולד לה בן זכר (”כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ”) וכי גם אם במקרה ייוולד לה בן זכר (”גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ, וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים”), הרי יחלוף זמן רב מדי עד שיגיע לגיל בו יוכל לייבם. ערפה שומעת בקולה וחוזרת למשפחתה, אך רות מתעקשת לדבוק בה, באומרה "עמך עמי ואלוהיך אלוהי" ואף מצהירה באוזניה כי רק המוות יפריד ביניהן.

רות ובעז[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר חזרתן לבית לחם בנחלת יהודה, רות מחפשת שדה בו תוכל ללקט שיבולים אחר הקוצרים כפי שנהגו עניי ישראל באותם ימים, והיא נקלעת לאחד משדותיו של בעז, קרוב משפחת אלימלך.[3] בעז, בעל השדה, מבחין בה, מברר את זהותה, ומבקש ממנה שלא תלך לשדה אחר. לאחר שמתברר לנעמי שרות מוצאת חן בעיני בעז, וכמו כן בעז הוא מקרובי משפחת בעלה, היא מייעצת לרות ללכת בלילה אל הגורן ולהתגלות אליו. רות שומעת בקולהּ, ונפגשת בלילה עם בעז. בעז, שהיה אחד מהמנהיגים באזור, נבהל, אך לאחר שמגלה שזו רות ולאחר שהיא מספרת לו שהיא אחת מקרובי משפחתה של נעמי ולכן יש לו אפשרות לייבם אותה ובכך לגאול את שם המשפחה, בעז נרגע ואומר לה שיעשה ככל יכולתו לשאת אותה לאשה.

למחרת נפגש בעז עם קרוב משפחה אחר שלו זכות ראשונים לייבם את רות, אך לאחר שהוא מתאר בפני הגואל את ההתחייבויות הכרוכות בכך, ומכיוון שרות היא מואבייה ולכן לכאורה אסורה בחיתון, הגואל מוותר לבעז ומקיים טקס המזכיר את טקס החליצה.

שושלת בית דוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לבסוף בעז לוקח את רות לאישה לאחר שמצא דרך להתיר את איסור החיתון, ונולד להם בן בשם עובד, סבו של דוד כלשון הפסוק החותם את המגילה: ”וּבֹעַז הוֹלִיד אֶת עוֹבֵד וְעֹבֵד הוֹלִיד אֶת יִשָׁי וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד” (מגילת רות, פרק ד', פסוקים כ"אכ"ב).

חיבור המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התלמוד[4] מייחס את כתיבת המגילה לשמואל הנביא, שאליו מיוחס גם ספר שופטים וחלקים מספר שמואל.

חוקרים רבים תיארכו את זמנה של המגילה לימי בית שני. כך למשל טוענים ההיסטוריון צבי גרץ ואברהם גייגר כי המגילה היא כתב פולמוס שנכתב נגד מעשיהם של עזרא הסופר ונחמיה, שהרחיקו את הנשים הנוכריות.[5] יש הדוחים טענה זאת, מפני שמהסגנון משתמע כי המחבר תולה את מות מחלון וכליון בנשיאת הנשים הנוכריות ומפני שבכל המגילה אין אף נימה פולמוסית והיא מובאת בצורת סיפור מעשה גרידא.[6]

השערה אחרת מייחסת את המגילה לתקופה שלאחר גלות עשרת השבטים, בניסיון להציג את ממלכת יהודה כגואל של עשרת השבטים.[6]

לשון המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היו שהוכיחו על פי לשון המגילה הארכאית כי היא נכתבה בזמנים קדומים מאוד. דוגמאות לכך הן הנטייה הקדומה לעתיד-נוכחת "תדבקין" ו"תדעין", והשימוש ב"והלכתי" במקום "והלכְתְ" לגוף שני. אך דוגמאות דומות מצויות בעיקר בספרים מסוף תקופת בית-ראשון, ראה "תִּתְחַמָּקִין" (ירמיה, ל"א, כ"א), "הלכתי" במקום "הָלָכְתְּ" (שם, כ), "מדוע אתי הלכתי" במקום "מדוע אַתְּ הֹלֶכֶת" (מלכים ב', ד', כ"ג), ועוד.

חוקרים אחרים הצביעו על עדויות לשוניות לאיחור המגילה. כך, למשל, המגילה עושה שימוש בצירוף "נשא אישה" (א', ד': "וַיִּשְׂאוּ לָהֶם נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת"), האופייני ללשון המקרא המאוחרת, וקיים גם בלשון המשנה. אך למעשה פועל זה, המוזכר אף בספר שופטים, כ"א, כ"ג, עשוי להתפרש גם שם במשמעות של נישואי אישה, ולפי פרשנות זו, הדבר מתאים לתקופה שבה התרחש סיפור המגילה על פי הפסוק הפותח. צירוף זה אינו בהכרח מחליף את "לקח אישה" של לשון המקרא הקלאסית (למשל: שמות, ב', א'), שסביר שמופיע כביטוי משפטי-רשמי יותר.

כמו כן, צורת הכתיבה "דוד" (ולא "דויד") מעלה שוב את ההשוואה דווקא לספרים הקדומים יותר כמו שמואל והמזמורים בתהילים המיוחסים לדוד בהם מופיעה תמיד בכתיבה חסרה, לעומת מלכים שרק ברובו מופיעה באותה צורה, ויתרה מכך לעומת ספרים מאוחרים עוד יותר כמו דברי הימים ועזרא ונחמיה בהם מופיעה תמיד בכתיבה מלאה.

מגמת המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקרים שונים עסקו במגמתה של המגילה, מתוך הנחה שאין המקרא מביא סיפורים יפים, ללא כל מגמה דתית-חינוכית. ערכים שונים יכולים להילמד מסיפור זה, והמגמות האפשריות השונות למגמתה העיקרית של המגילה הן:

  • ייחוס דוד המלך: מגמה זו עולה מסיומה של המגילה, המדגישה את תפקידה של ההשגחה האלוהית בלידתו של דוד. אך מגמה זו פרדוקסלית, מכיוון שייחוסו של דוד לאישה מואבייה עשוי דווקא להוות בעיה עבור דוד ובית מלכותו.[7]
  • הכשרת רות, בצורה ספציפית, למרות היותה מואביה.[8] על פי גישה זו, היה ידוע ברבים שרות, או לפחות אחת מאימותיו של דוד, הייתה ממוצא מואבי, והמגילה נכתבה באזור ימיו בכדי לבסס את הלגיטימיות שלה בשושלת [זאת בנוסף לכך שמדובר ב'בנה של נעמי' על פי הנשים, כלומר מבחינה חוקית דוד הוא צאצא של נעמי, ולכן יהודי בלבד, מה שמחזק את הלגיטימיות שלו גם בלעדיה].
  • הוראת לקח חינוכי – חשיבותה של מידת החסד: מוטיב החסד מובלט במגילה, הן בחזרה על המילה חסד, ובהתנהלות הדמויות הזוכה להערכה.[9]
  • עידוד השמירה על חוק הייבום והגאולה.[10]
  • יחס לנשיאת נשים נוכריות: לפי שיטה זו, מגילת רות נכתבה בתקופת עזרא ונחמיה בתור מחאה נגד גירוש הנשים הנוכריות בתקופה זו. כנגד שיטה זו, העירו שהמגילה כלל לא מנוסחת בצורה פולמוסית בנושא זה והיחס שלה לנשיאת נשים נוכריות כלל אינו מובע בה בצורה ברורה.[10][11]
  • לעודד חמלה אנושית: ולהבליט את תפקיד החסד והחמלה בבניית מלכות ישראל. מעבר לכך, הצורך בחמלה כלפי החלש נתקל בחוק ובנורמות חברתיות שמגבילים את החמלה, והמגילה מתארת איך גבולות אלה נפרצים או החוקים מתפרשים מחדש כדי לקבל את פניה של רות ולקלוט אותה בקרב הקהילה בבית לחם.[12]

קריאת המגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום מגילת רות

בקהילות רבות נהוג לקרוא את מגילת רות בחג השבועות, המנהג הוזכר כבר במסכת סופרים שנכתבה בתקופת הגאונים, ובמקורות שונים ניתנו לכך טעמים שונים. מבין הסיבות שניתנו למנהג:

  • מגילת רות מתרחשת בתקופת "הקציר", שזו גם התקופה של חג שבועות.
  • רות המואביה, שעל שמה נקראת המגילה, היא אם סבו של דוד המלך, שעל-פי המסורת נפטר בשבועות. מסורת זו מופיעה בתלמוד ירושלמי ובמדרש רות רבה. על-פי הגמרא[13] האומרת כי מיתתם של צדיקים היא ביום הולדתם, מקובל לומר שדוד המלך אף נולד בשבועות.
  • ספר היובלים וחז"ל זיהו את תאריך חג השבועות (כל אחד לפי שיטתו) עם זמן מתן תורה. מעמד קבלת התורה בהר סיני נחשב מעין גיור של בני ישראל, שעד לאותו מעמד היו עבדים, ובמעמד הר סיני קיבלו את התורה והתחייבו לקיים אותה:במילים "נעשה ונשמע". וכמו שנאמר "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע." (ספר שמות, פרק כ"ד, פסוק ז'). מגילת רות מספרת על רות המואבייה, נוכרייה שהצטרפה לעם ישראל וקיבלה את ההתחייבות לעם ישראל ולאלוהי ישראל. ולכן נוהגים לקרוא את המגילה בחג השבועות – הוא חג מתן תורה.
  • נושא מרכזי במגילת רות הוא גמילות חסדים, מה שמתאים למגמתה של התורה שניתנה בשבועות, שחז"ל אמרו עליה שתחילתה וסופה בגמילות חסדים.
  • הראי"ה קוק מציין שמטרת התורה היא הקמת ממלכה שמונהגת על פיה בקדושה, כדברי הכתוב בפסוקים הקודמים למתן תורה[14]: ”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.” לכן הקריאה במגילת רות המסיימת בהולדת דוד מבשרת את השלמת המטרה של מתן תורה, הקמת ממלכה המנוהלת בדרך התורה.[15]

מחקר ספרותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור המגילה עונה להגדרות המקובלות של סיפור קצר, מבחינת היקפו ואופיו הספרותי: הוא מתמקד במספר קטן של דמויות ומרוכז בעלילתו. כמו כן, ניתן להבחין במבנה האופייני לסיפורים קצרים והמשמר את המתח הספרותי במגילה: 1. רקע לעלילה 2. הצגת הקונפליקט (פרק א': התאלמנות ושכול) 3. העמקת הקונפליקט (פרק ב: החזרה לבית לחם) 4. שיא העלילה (פרק ג': רות בגורן) 5. פתרון (פרק ד': גאולתה של רות על ידי בועז)[16]

כבר בפסוקים הראשוניים, מוצגת הבעיה הטראגית של מוות, התאלמנות ושכול. לאחר מכן, מסופר על השלבים שמובילים את הבעיה לפתרונה: שובן של נעמי ורות לבית לחם, המפגש בין רות לבועז בשדה וההערכה ההדדית ביניהם, המפגש בין רות לבועז בגורן, ונישואיהם המובילים להעמדת צאצאים למשפחת נעמי. כל שלב מקרב את העלילה לפתרון הבעיה. אך הוא גם כרוך בהסתבכויות בלתי צפויות ובמפחי נפש לגיבורי הסיפור: כאשר שבה נעמי לבית לחם נראה היה כי המצב ישתפר, אך בני העיר מקבלים אותה בקריאות תמיהה "הזאת נעמי?!". ובהמשך, כאשר פוגשת רות את בעז, שוב נדמה כי הכל מסתדר, אך בעז אינו נותן להּ תשובה חד משמעית לגבי עתידהּ, כיוון שקיימת בעיית הגואל הקרוב. לבסוף העלילה מגיעה אל הסוף הטוב, כאשר נישאת רות לבעז ונולד להם בן. בכל שלב, גיבורי הסיפור נדרשים להתאמץ, ליזום ולנהוג ברוחב לב, באומץ ובנכונות להיטיב לזולת. מבנה זה מעביר את המסר, שרק מי שיוזם בעצמו ונוהג בחסד ובמסירות, ה' שולח את עזרתו ואת ברכתו.[16]

לצד מבנה העלילה, חוקרי הסיפור העירו שלסיפור מבנה כיאסטי משוכלל:

  • א. שכול במואב.
  • ב. הצטרפותה הוולונטרית של רות לנעמי.
  • ג. המפגש של רות ובועז בשדה.
  • ג1. המפגש של רות ובועז בגורן.
  • ב-1. הצטרפותה של רות למשפחת נעמי.
  • ג1. הקמת המשפחה מחדש בבית לחם.[17]
וַתִּשֶּׂנָה קוֹלָן, וַתִּבְכֶּינָה עוֹד; וַתִּשַּׁק עָרְפָּה לַחֲמוֹתָהּ, וְרוּת דָּבְקָה בָּהּ.
רות מצטרפת לנעמי וערפה חוזרת לארצה, ציור מעשה ידי ויליאם בלייק, משנת 1795

לפי מבנה זה, המהפך קורה במעבר בין פרק ב' לפרק ג', כאשר לראשונה שומעת רות שבועז, כמו גם זקני העיר, רואים בה אשת חיל הראויה להתקבל לתוך החברה הישראלית ושבועז רואה בה שידוך טוב.[17]

לדעת שוקי רייס, יש להוסיף למבנה זה שתי קצוות, המקבילים זה לזה: המגילה מציינת בתחילתה שהסיפור התרחש בתקופת השופטים ובסופה היא מבשרת על לידתה של מלכות דוד. כך הסיפור שוזר את סיפור הגאולה הפרטי עם סיפור הגאולה הלאומי: מרעב ומוות להקמת משפחה מחדש, ומתקופת השופטים הידועה כתקופה ירודה, לצמיחת מלכות דוד.[18]

שמות סמליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משפחת אלימלך נעה מבית לחם, מקום המסמל בשמו גם מחסה (בית) וגם ביטחון כלכלי (לחם) אל שדה מואב, שם היוצר קונוטציה שלילית (שכן העם מואבי נזכר במקרא כאויב לעם ישראל). חוסר הלחם בבית לחם וחזרתו (”כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם”), יישוב שכנראה היה אסם תבואה, אף הוא מוטיב ספרותי.

הדמויות במגילה נושאות בעליל שמות ספרותיים. כך בניו של אלימלך (ששמו אולי אמיתי, אך מעיד גם על מעמדו) נקראים מחלון וכליון – שמות שבמקור ייתכן אמנם שמשמעותם טובה (תכשיט ושלמות), אך הם גם מעידים על סופם (מחלה וכיליון). ילקוט שמעוני (רות א' רמ"ז) מצביע על הכתוב בדברי הימים: ”וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻׁבִי לָחֶם וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים” (דברי הימים א', ד', כ"ב), ומביא את דברי רב ושמואל הטוענים כי יואש ושרף הם שמותם המקוריים או כינויהם של בני אלימלך (אם כי יואש ושרף הם מבני שלה, בניגוד למשפחת בעז שהייתה מבני פרץ). נעמי, אם המשפחה, דורשת את שמה: ”אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי, קְרֶאןָ לִי מָרָא, כִּי הֵמַר שַׁדַּי לִי מְאֹד” (רות, א', כ'). אף שמה של הכלה ערפה הוא רמז שהפנתה עורף לחמותה נעמי, וכן שמה של רות נדרש על פי המדרש כי "ראתה בדברי חמותה" או כי "ריתתה מפני העבירות". שמו של בֹּעַז ("בו עז") הוא סמל לכוח ולתמיכה, כשמו של אחד מעמודי המקדשיכין ובועז, ושמו מעיד על מעשיו שהיה ”אִישׁ גִּבּוֹר חַיִל” (רות, ב', א'). לעומתו, הגואל הקרוב יותר שסירב לגאול את רות – נמחק שמו מהמגילה ונקרא פְּלֹנִי אַלְמֹנִי (רות, ד', א').

רות ונעמי צילום עדי נס. מוזיאון ישראל ירושלים

מוטיב החסד במגילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך הדורות עלו תהיות סביב הסיבה להכללת המגילה בתנ"ך; במדרש רות רבה מעלה רבי זעירא את השאלה, ועונה עליה: ”מגילה זו אין בה טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים (רות רבה ב', יד).

ואמנם, לכל אורך המגילה, מהחלטתה של רות שלא לעזוב את נעמי ועד למערכת היחסים שלה עם בעז, קוראי המגילה פוגשים במעשי חסד ובאמרות ופסוקים המתארים ומזכירים אותם. לדוגמה – נעמי מציינת את כלותיה על חסדן ומצפה כי ה' יזכן בגמול הולם: ”יעש ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי” (רות, א', ח'); בעז עושה חסד בשדה עם רות ודואג לה באופן מיוחד, וזוכה על כך לשבח מפי נעמי: ”ברוך הוא לה' אשר לא עזב חסדו את החיים ואת המתים” (רות, ב', כ'). לבסוף כאשר רות מבקשת מבעז, שישא אותה לאישה הוא מברך אותה: ”ברוכה את לה' בתי היטבת חסדך האחרון מן הראשון לבלתי לכת אחרי הבחורים אם דל ואם עשיר” (רות, ג', י').

מגילת רות, לא מביאה עמה מוסר השכל ישיר – ובזאת היא פתוחה להשערות וחשיבה נוספת, לניתוח ולהבנה עמוקה יותר של הדברים כי מוסר ההשכל אינו מוצג ומוגש לקוראים ישירות, ומכאן שלמגילה זו מגמה שונה. מגמת מגילת רות מתאפיינת בחסדים.[19]

דמויות המגילה אכן מרבות בגילויי חסד, מעשים שלפנים משורת הדין: רות דבקה בנעמי אף שאינה חייבת לעשות כן, ולמרות הפצרותיה של חמותה; היא דואגת לכלכלת חמותה, ואף בגאולתה היא עושה חסד עם בית נעמי, שהרי בזכותה לא יכרת שמו. אף בעז מתגלה כאיש חסד: הוא יוצא מגדרו לסייע לרות, נוטל על עצמו את עול כלכלת שתי הנשים, ולבסוף גואל את רות. הדמויות זוכות לשכר טוב: זכו רות ובעז ומזיווגם נשתלשל ובא לעולם המלך דוד (רות, ד', י"זכ"ב).[19]

זיקות פנים-מקראיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין מגילת רות לסיפורי מקרא נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

למגילת רות זיקות לסיפורי מקרא נוספים רבים, לסיפורי האבות היורדים מן הארץ, לסיפור בנות לוט וראשיתו של העם המואבי (בראשית יט) לסיפור יהודה ותמר (בראשית לח) . נראה כי מחבר המגילה הכיר סיפורי מקרא רבים ובכוונת מכוון יצר זיקות בין סיפור המגילה לסיפורי מקרא אלו, כדי לעצב באמצעותן את דמויות המגילה ומסריה.[20]

סיפור אברהם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפתיחת המגילה מוזכר הרעב אשר בארץ, וגם בסיפור ירידת אברהם למצרים, העילה לירידה היא הרעב בארץ. אולם בניגוד לאברהם ששב עם רכוש רב לארץ ממצרים, נעמי ורות באות לארץ חסרות כל.

סיפור בנות לוט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפור רות ובועז בגורן בפרק ג מתכתב עם סיפורן של בנות לוט ואביהן. בשני המקרים ישנה יוזמה נשית ומפגש לילי עם גבר, אולם רות הצאצאית של אותו מפגש של לוט ובנותיו, מתקנת במעשיה ובצניעותה את סיפור גילוי העריות של אמה הקדמונית המסופר בספר בראשית.

סיפור יהודה ותמר[עריכת קוד מקור | עריכה]

גם בהשוואה לסיפור יהודה ותמר (בראשית לח) נכרת זיקה בין הסיפורים. בשני המקרים מדובר בנשים שאיבדו בעלים מבלי שילדו צאצאים, והן נוטלות את גורלן בידיהן ומקימות שתיהן את שושלת בית דוד.

ספר איוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמנון בזק הציע להשוות בין קורות איוב לקורות נעמי:

  • שניהם איבדו את זרעם והתלוננו על מר גורלם, מתוך תודעה שהקב"ה עומד מאחורי אסונם: "משפטי ושדי המַר נפשי" (ספר איוב, פרק כ"ז, פסוק ב'; ונעמי מקוננת – "כי הֵמַר שדי לי מאד" (מגילת רות, פרק א', פסוק כ').
  • בשני המקרים, הסביבה מגיבה בתדהמה. לשני הסיפורים, סוף טוב, בניגוד למצופה.[21]

לדעתו, זו ההשוואה שעומדת מאחורי הקביעה ש-"איוב – בימי שפוט השופטים היה".[22] והמסר העולה מהרמזים אלה, הוא דווקא הניגוד בין הסיפורים: ספר איוב מתבונן באסון הפוקד את האדם מנקודת מבט אלוהית ומסיק שהאדם, בעל הראיה המצומצמת ותוחלת החיים הקצרה אינו יכול לשפוט את אלוהיו ועליו להכיר את מקומו. לעומת זאת, לפי מגילת רות, האדם יכול ונדרש להביא לגאולה, במעשי החסד שלו. האדם נדרש לפעול בתוך העולם מתוך הכרה בכוחותיו וביכולותיו.[21]

במאמר תגובה, העיר יהודה שביב שמהשוואה זו עולה גם שבעוד רעיו של איוב אכזבו, לא הצליחו לנחם את איוב ולא נהגו בצורה חברית, רות היא דמות התומכת באדם הסובל, מופת לרעות של אמת ושל חסד.[23]

נשים ופריצת נורמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגילת רות היא אחת משתי מגילות שגיבורותיו הראשיות והבולטות ביותר הן נשים (המגילה הנוספת היא מגילת אסתר). הסיפור פותח אמנם באלימלך ובניו (המתים כולם כבר בפסוק החמישי), ומסתיים בפסוק של שושלת הולדת בנים זכרים, אולם ציר העלילה המרכזי נסוב סביב שתי נשים ויוזמותיהן, לצד התגייסותו של בעז.[24]

סיפור רות ובעז דומה לסיפור תמר ויהודה, מייסדי השושלת של שבט יהודה. בשני המקרים מתים שני הבנים הצעירים של המשפחה ללא בנים לאחר נישואיהם. האדם שאמור לייבם אותן אינו עושה זאת (אצל תמר – שלה, בהחלטה של יהודה אביו, ואצל רות – הגואל האלמוני); בשני המקרים יוזמות הנשים והן שבוחרות את הגבר, ושתיהן מפתות את הגבר בסיפור באופן בעיתי לפי הנורמות החברתיות: תמר מתחפשת לזונה ורות מתגנבת אל מקום משכבו של בועז בגורן בלילה; כמו כן בשני המקים קיימת מעורבות של אדם המתגלה כמנהיג היודע להכריע באומץ: יהודה המודה ומציל את תמר ההרה, ובעז הפועל להמשיך את זרע המשפחה. במגילת רות אף נרמז הקשר במילים ”וִיהִי בֵיתְךָ כְּבֵית פֶּרֶץ, אֲשֶׁר יָלְדָה תָמָר לִיהוּדָה, מִן הַזֶּרַע אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לְךָ, מִן הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.” (רות, ד', י"ב).

המגילה מציגה את דוד כצאצא של גיורת מואבית. במדרשי חז"ל מסופר שהייתה מחלוקת בימי דוד האם האיסור על ביאת מואבים בקהל ה' חל גם על נשות מואב או רק על הגברים. להלכה נפסק שהאיסור הוא רק על גברים, ודוד המלך כשר לבוא בקהל ישראל ולהיות מלך, שנאמר "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" (דברים כ"ג ד) – מואבי, ולא מואבית. דיוק זה הוא על פי חז"ל פרי יוזמתו של בעז, שהכשיר את נישואיו לרות. ישנם חוקרי מקרא הטוענים שהמגילה דווקא מדגישה את הסיבוך וההפתעה במוצאו של המלך המגיע ממוצא בעייתי.

אילן יוחסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
 
 
 
בעז
 
 
 
רות המואביה
 
מחלון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עובד
 
 
 
עדאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישי
 
 
 
נצבת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דוד המלך
 
אליאב
 
צרויה
 
 
אביגיל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה המלך
 
אבשלום
 
 
יואב
 
 
עשהאל
 
עמשא
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אבישי
 
 


ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירושים לספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יוסף ויכלדר, על הקשר בין מגילת רות לחג השבועות, המבשר תורני א סיון, תשע"ז
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א, עמוד א'.
  3. ^ חז"ל מבארים שאלימלך היה דודו של בעז (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א, עמוד א').
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ד, עמוד ב'
  5. ^ נישואים לנשים נכריות, באתר מט"ח
  6. ^ 1 2 אהרן קמינקא, זמן חיבור מגילת רות וכוונת הסיפור, דבר, 11 ביוני 1940
  7. ^ יונתן גרוסמן, מגילת רות גשרים וגבולות, אלון שבות: תבונות, 2016, עמ' 12
  8. ^ יונתן גרוסמן, מגילת רות גשרים וגבולות, אלון שבות: תבונות, 2016, עמ' 16
  9. ^ יונתן גרוסמן, מגילת רות גשרים וגבולות, אלון שבות: תבונות, 2016, עמ' 13
  10. ^ 1 2 יונתן גרוסמן, מגילת רות גשרים וגבולות, אלון שבות: תבונות, 2016, עמ' 14
  11. ^ מרדכי כוגן, נישואים לנשים נכריות, באתר מטח
  12. ^ יונתן גרוסמן, מגילת רות גשרים וגבולות, אלון שבות: תבונות, 2016, עמ' 18-19
  13. ^ מסכת ראש השנה, דף י"א, עמוד א'.
  14. ^ ספר שמות, פרק י"ט, פסוק ו'
  15. ^ ראו מאמרי הראי"ה, ממלכת כהנים, עמוד 174
  16. ^ 1 2 משה גרסיאל, המבנה הספרותי, התפתחות העלילה, ומלאכת הספר במגלת רות, בית מקרא עה, 1978, עמ' 444-457
  17. ^ 1 2 יונתן גרוסמן, מגילת רות - גשרים וגבולות, אלון שבות: תבונות, 2016, עמ' 23-26
  18. ^ שוקי רייס, מבנה המגילה, באתר תנ"ך הרצוג
  19. ^ 1 2 יאיר זקוביץ, מגמת המגילה, באתר "מקראנט"; מתוך "מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא", עם עובד; הוצאת מאגנס; האוניברסיטה העברית בירושלים, תש"ן-תשס"ד
  20. ^ גילה וכמן, מגילת רות - פירוש ישראלי חדש, משכל, עמ' 22-21
  21. ^ 1 2 אמנון בזק, עולם חסד יבנה - בין מגילת רות לספר איוב, מגדים 18-19, עמ' 169-175
  22. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ט"ו, עמוד ב'
  23. ^ יהודה שביב, מגילת רעות - הרעה לעומת הרעים, מגדים 21, עמ' 122
  24. ^ טובה כהן, הייחודיות במבט הנשי הניכר במגילת רות, באתר מקור ראשון