לדלג לתוכן

כלי אבן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלי אבן
שאריות ייצור: ליבה של כוס אבן מתקופת בית שני
מחצבה וסדנה ליצור כלי אבן מתקופת בית שני, סמוך לכביש ירושלים – מעלה אדומים

כלי אבן הם כלים העשויים מחומר סלעי, שנוצרו ועובדו על ידי האדם לצרכים שונים.

כלי אבן פרהיסטוריים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופה הפרהיסטורית עשה האדם שימוש בכלי אבן לצרכים שונים. כלים אלו מכונים "כלי אבן פרהיסטוריים" ועד היום קיימות תרבויות העושות שימוש נרחב בכלים מסוג זה.

כלי אבן יוצרו בתקופה הפרהיסטורית מסוגים שונים של אבן, וניתן למיין אותם לשתי קבוצות עיקריות: קבוצת "האבנים השבביות" וקבוצת "האבנים הכתושות".

הקבוצה הראשונה כוללת כלים שיוצרו מאבנים קשות כגון אבני צור, בזלת, כלקדון ואובסידיאן. לרוב יוצרו הכלים מהאבנים המצויות באזור, אך עם זאת, לעיתים כלים יוצרו מאבנים לא-מקומיות, שיובאו מאזורים רחוקים. אחת הדרכים הנפוצות ליצירת כלי אבן מקבוצה זו היא בתהליך רדוקציה הליטית, שמטרתה לחדד את האבן באמצעות הטחתה בחפצים אחרים לשם הורדת הציפוי מגרעין הסלע. טכניקה מתוחכמת יותר של רדוקציה, שנועדה ליצור כלי חד ומדויק יותר, התבססה על שימוש בשני סוגי אבנים – אחת רכה והשנייה קשה – כאילו היו פטישים, באמצעות רצף של מכות חדות. סוג זה של כלי אבן היה נפוץ במרבית החברות הקדם-מתכתיות, מכיוון שהיה קל להכנה ולנשיאה.

קבוצת האבנים הכתושות אופיינה בין השאר בסוג הסלעים ששמשו להן כחומרי גלם: אבני בזלת ומיני ריוליט, אבנים שלא התאימו לתהליך הרדוקציה הליטית. כלים מסוג זה שימשו בתהליכי עיבוד צמחים באמצעות שחיקתם המכנית כנגד כלים אחרים, בתוספת שימוש במים.

סוג נוסף של כלי אבן שעשויים להיחשב ממצא ארכאולוגי, הם כלים שנעשו מאבנים שהתבקעו עקב חימום מכוון בידי האדם.

שימוש בכלי אבן ביהדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת בית שני, הרבה לאחר תום תקופת האבן, נהגו היהודים לעשות שימוש נרחב בכלי אבן, בשונה מהמקובל בתרבויות אחרות. כלי האבן, שעובדו מסלעי קירטון, התגלו בעשרות חפירות וסקרים ארכיאולוגיים מהתקופה הרומית הקדומה – שלהי תקופת הבית השני. הסיבה לשימוש הנרחב בכלים אלו נעוצה בכך שכלי אבן אינם מקבלים טומאה על פי ההלכה,[1] ולכן הם יכלו לשמש זמן רב יותר מאשר כלי חרס, שאותם נאלצו לשבור כאשר נטמאו.

מקורות משלהי תקופת הבית השני מעידים על שימוש של היהודים בכלי אבן בהקשר להלכות טהרה, כמו למשל בתפקידים חשובים בטקס שריפת הפרה אדומה. אפר הפרה האדומה שימש לטהרת הנטמאים מטומאת מת, סוג הטומאה החמור ביותר, ולכן נהגו להקפיד על רמת טהרה גבוהה ביותר בנוגע לכל הפעולות שנדרשו להכנת האפר. במסגרת זו, נעשה שימוש בכלי אבן כדי לשמור על טהרת האפר והמים ששמשו בטקס:

ומביאין שוורים, ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן, וכוסות של אבן בידם. הגיעו לשילוח – ירדו ומילאום.

באו לשער היוצא מעזרת נשים לחיל וקליליות של אבן היו קבועין בכותל מעלות של עזרת נשים, וכסייהן של אבן נראין לחול, ובתוכן אפר מכל פרה ופרה שהיו שורפין

תוספתא, מסכת פרה, פרק ג', הלכה ד', מהדורת צוקרמנדל: 631–632.

נשרפה, חובטין אותה במקלות, וכוברין אותה בכברות. רבי ישמעאל אומר, במקבות של אבן ובכברות של אבן הייתה נעשית.

ממקורות אחרים, ניתן ללמוד שנעשה שימוש בכלי אבן לצורכי טהרה שונים גם במציאות היום-יומית. כך למשל, היו מטהרים מים שנטמאו על ידי הכנסתם לתוך כלי אבן, והטבלתם במי מקווה:

בית שמאי אומרין: "מטבילין את הכול מלפני השבת", בית הלל אומרין: "כלים מלפני השבת, ואדם בשבת". ושווים שמשיקין את המים בכלי אבן לטהרן.

סיפור המובא בבשורה על-פי יוחנן שבברית החדשה מזכיר שימוש בכלים גדולים לאגירת מים העשויים מאבן לצורכי הטהרה של היהודים: "ושם שישה כדי אבן ערוכים, כמנהג היהודים לטהרתם, שתים או שלש בתים יכיל כל אחד".[2] מקורות אלה מעידים על נוהג של שימוש בכלי אבן לצרכים הקשורים להקפדה על דיני טהרה.

המחקר הארכאולוגי של כלי האבן מתקופת הבית השני, זכה לתנופה עם גילוי מספר רב של כלי אבן בחפירות הנרחבות שנערכו בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים – בחפירותיו של פרופ' נחמן אביגד ברובע היהודי, בחפירות של פרופ' בנימין מזר מדרום להר הבית, ובחפירותיו של יגאל שילה בעיר דוד. הראשון שחקר בהרחבה את סוגי כלי האבן ודרכי ייצורם היה ד"ר יצחק מגן, מעוזריו של בנימין מזר בחפירות הר הבית. בשנת 1976 פרסם מגן מחקר ראשוני שעסק בכלי האבן מתקופת הבית השני, ובו הציע השערות בנוגע לשיטות הייצור של כלים אלה על סמך בדיקה של שיטות הייצור של כלי אבן בבית מלאכה מסורתי בן-זמננו בבית לחם.[3] בשנת 2002, פרסם מגן את הספר המעודכן והמקיף ביותר בתחום, ובו מפת תפוצה של כלי אבן הכוללת 87 אתרים ברחבי הארץ.[4] העבודה המקיפה ביותר שנעשתה עד כה על הטיפולוגיה של כלי האבן היא זו של ג'יין קהיל (Jane Cahill), אשר פרסמה מחקר על כלי האבן שנתגלו בחפירות של יגאל שילה בעיר דוד.[5] בתי מלאכה נוספים לייצור כלי אבן מתקופה זו נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בכפר ריינה ובנוף הגליל שבגליל התחתון.[6]

מספר טיפוסים של כלי אבן מוכרים מהממצא הארכאולוגי. הכלים הנפוצים ביותר הם ספלים שפניהם החיצוניים עוצבו בסיתות ידני, ושבתוכם נחרטו בסיתות ידני או באמצעות מחרטה קטנה. כלים אלה מאופיינים במראה חיצוני גס, תוצאה של סיתות ידני באזמל. יש שהציעו שכלים אלו שימשו בעבר ככלי מדידה, ועל אף שסברה זו נדחתה על ידי מרבית החוקרים, כלים מטיפוס זה עדיין מכונים בספרות המחקר "ספלי מדידה". הרבה מהכלים מטיפוס זה מאופיינים בידיות מרובעות המנוקבות באמצען – לחלקם שתי ידיות, ולחלקם רק ידית אחת. בין הכלים מטיפוס זה יש כלים בעלי פיה בשפתם (ששימשה כנראה למזיגת נוזלים), ויש הנעדרים פיה.

טיפוס מיוחד של כלי אבן, המכונה בספרות המחקר "קלל", הוא כלי מסיבי דמוי גביע שעוצב על מחרטה גדולה מגוש אבן אחד שלם. קוטרו של הקלל המצוי הוא כשלושים ס"מ, וגובהו עשוי להגיע עד מטר אחד. בשל צורתו וממדיו הגדולים, יש להניח שהקלל שימש לצורכי אגירת מזון או נוזלים. בין הטיפוסים האחרים של כלי אבן המוכרים מהממצא הארכאולוגי, יש למנות: קערות שטוחות ועמוקות, קעריות, צלחות, גביעים ואגנים. כלים אלה נוצרו באמצעות מחרטה קטנה, באופן ידני, או בשילוב של שתי השיטות.

כלי אבן הופיעו לראשונה במחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס, והמשיכו להיות בשימוש נרחב עד למרד בר כוכבא. בעוד שבתחומי פלשתינה פרימה נתגלו רק מעט כלי אבן השייכים לפרק הזמן שלאחר מרד בר כוכבא, נמצאו בחפירות ארכאולוגיות בעיר ציפורי כלי אבן שתוארכו עד לתקופה הרומית המאוחרת במאה הרביעית לספירה.[7][8] ממצא זה מתיישב עם עדותו של האמורא עולא, בן המאה השלישית, המספר על כך שבזמנו עדיין היו ה"חברים מטהרים בגליל",[9] יתכן שבאמצעות אפר הפרה אדומה שנשמר בידי כוהנים תושבי הגליל.[10]

כלי אבן אמנותיים מודרניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "כלי אבנים, כלי גללים וכלי אדמה – אין מקבלין טומאה, לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים" מסכת שבת, דף נ"ח, עמוד א'; מסכת מנחות, דף ס"ט, עמוד ב'
  2. ^ הברית החדשה, הבשורה על-פי יוחנן, פרק ב', פסוק 6.
  3. ^ יצחק מגן, תעשיית כלי אבן: בתקופת בית שני בירושלים ובבית מלאכה מסורתי בבית לחם, ירושלים תשל"ו
  4. ^ Y. Magen, The Stone Vessel Industry in the Second Temple Period: Excavations at Hizma and the Jerusalem Temple Mount, Jerusalem 2002
  5. ^ J. Cahill, ‘Chalk Vessel Assemblages of the Persian/ Hellenistic and Early Roman Periods’, De Groot, A., Ariel, D. (eds.), Excavations at the City of David 1978–1985, vol. III, (Qedem 33), Jerusalem 1992, pp. 190–274
  6. ^ בית מלאכה מתקופת בית שני, ששימש לייצור כלי אבן נחשף בגליל, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 10 באוגוסט 2017
  7. ^ כיכר השבת, ‏מחקר: בציפורי שמרו טהרה גם אחרי החורבן, באתר כיכר השבת, 24 ביוני 2020
  8. ^ Sherman, Maya, Zeev Weiss, Tami Zilberman, and Gal Yasur. Chalkstone Vessels from Sepphoris: Galilean Production in Roman Times, Bulletin of the American Schools of Oriental Research 383, no. 1 (2020): 79–95.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף ו', עמוד ב'
  10. ^ למקורות רבים ודיון נרחב על קיום הלכות הטהרה לאחר החורבן ראו שו"ת הרי"ד סימן כה.