לא תחמוד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עשרת הדיברות
אנוכי ה'
לא תעשה
לא תשא
זכור את
כבד את
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד

לֹא תַחְמֹד הוא הדיבר האחרון מבין עשרת הדיברות והוא לאו שלא לחמוד דבר השייך לאדם אחר.

מקורה של המצווה הוא בדיבר האחרון בעשרת הדברות: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ; לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ, וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ, וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ."[1].

הלאו של לא תחמוד כולל את האיסור להוציא מן הזולת בתחבולות, ואף בתמורה כספית נדיבה, דבר השייך לו. התחבולות האסורות כוללות: הפצרה חוזרת ונישנית, לחץ חברתי וכמובן כח. העסקת המחשבות על תחבולות כאלו, אסורה גם היא, ואפילו עצם ההתאוות לנכסי הזולת או הקנאה בהם נאסרה (וראו להלן את שיטות הראשונים בהגדרת האיסור). איסור דומה לאיסור זה הוא "לא תתאוה", ולדעת הרמב"ם ההבחנה ביניהם היא שבאיסור לא תתאוה נאסרה המחשבה[2].

שני טעמים הובאו למצווה זו. הראשון, דעת רבי אברהם בן עזרא, עוסק באיסור התורה על רגש שבלב. בפירושו הוא מציין כי פרשנים רבים טענו כי לא ניתן לאסור רגש שבלב, אך הוא טוען אחרת. לדבריו, לו יחשוב האדם שהדברים אותם הוא חומד (אשת, בית, רכוש חברו) לא ניתנים להשגה, הוא יפסיק לחמוד אותם.

בנוסף, הרמב"ם מציין כי הסיבה לאיסור 'לא לחמוד' היא שעל ידי ההתעסקות בתחבולת להשגת רכוש אחרים, קיים חשש שהאדם יפעל להשגתם בדרכים לא חוקיות ואף באלימות. דוגמה לכך מופיעה בסיפור בו המלך אחאב דואג להמתת נבות היזרעאלי מפני שחמד את כרמו[3].

שיטות הראשונים בהגדרת האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתלמוד מובאת ברייתא בה נאמר שהחמסן (אדם הלוקח לעצמו ממון חברו ללא רשות החבר ומשאיר לו תשלום על כך) נפסל לעדות רק מדרבנן[4]. תוספות[5] הקשו שבמקום אחר[6] נאמר בתלמוד שלאנשים לא משמע שמי שמשלם עבור החפץ, גם אם הדבר נעשה ללא הסכמת המוכר, עובר על איסור לא תחמוד, ומלשון זו נראה שרק לאנשים לא משמע כך, אבל האמת היא שהוא עובר על האיסור. תוספות תרצו על כך שני תירוצים. לפי התירוץ הראשון צורת ההתנסחות של התלמוד לא באה לשלול את היותו של דין זה דין נכון, ואם כן כאשר משלמים עבור החפץ אין איסור לא תחמוד. לעומת זאת לפי התירוץ השני יש להבחין בין שני מצבים של תשלום - אם נוסף לתשלום הושגה לבסוף גם הסכמת המוכר, הרי שלא נעשה כאן איסור לא תחמוד. ואם לא הושגה הסכמת המוכר יש איסור לא תחמוד גם כאשר הקונה שילם את התמורה הנדרשת עבור העסקה. לעומת זאת מדברי הרמב"ם[7] נראה שגם אם הושגה הסכמת המוכר, כל עוד בוצעה העסקה עבר הקונה על לא תחמוד. הראב"ד השיג על כך ודעתו היא כדעת התוספות שאם הושגה הסכמה אין איסור לא תחמוד. אם כן יש כאן שלש דעות: לתירוץ הראשון של תוספות אין איסור לא תחמוד אם שולמה התמורה. לתירוץ השני של תוספות ולראב"ד אין איסור אם הושגה הסכמה, ולשיטת הרמב"ם גם אם הושגה הסכמה יש איסור לא תחמוד.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוני מצוות:

פוסקים:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמות כ, יג וראה גם את הפסוק הדומה בדברים ה, יז
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר גזלה ואבדה, הלכות א, פרק י"ב.
  3. ^ מלכים א כא, א-כח
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ה, עמוד ב'.
  5. ^ בסנהדרין דף כה עמוד ב דיבור המתחיל מעיקרא.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ה', עמוד ב'.
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר גזלה ואבדה, הלכות א, פרק ט'.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.