ליסיאס (עוצר)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ליסיאסיוונית: Λυσίας, נפטר 162 לפנה"ס) נזכר לראשונה במקורות בספר מקבים א' (ראו ציטוט להלן), כאשר נהיה מושל החצי המערבי של האימפריה הסלווקית עם יציאתו של אנטיוכוס הרביעי אפִּיפָאנֶס למזרח בשנת 165 לפנה"ס, ושלט בגבולות מצרים, אסיה הקטנה ונהר הפרת. כמו כן, היה עוצר בנו של אנטיוכוס הרביעי, אנטיוכוס החמישי אאופטור‏[1].עם כניסתו לתפקיד, ליסיאס המשיך במדיניות הגזרות בה החל אנטיוכוס והיה עליו להוציא אל הפועל אך למעשה פעל לביטול הגזרות‏[2]. בשנת 162 נהרג ליסיאס יחד עם אנטיוכוס החמישי בפקודת דמטריוס הראשון.

Cquote2.svg

"וישאר את ליסיאס, איש נכבד ומזרע המלוכה, על ענייני המלך, מן הנהר פרת ועד גבולות מצרים. [ל"ג] ולגדל את אנטיוכוס בנו עד שובו‏[3]. [ל"ד] ויתן לו את חצי הצבאות ואת הפילים, ויצווהו על כל אשר חפץ ועל יושבי יהודה וירושלים[..][ל"ז] ויקח המלך את חצי הצבאות הנשארים ויסע מאנטיוכיה,..בשנת שבע וארבעים ומאה‏[4], ויעבור את הנהר פרת[...]"

Cquote3.svg
– מקבים א', פרק ג', ל"ב-ל"ז‏[5]
בצד שמאל, אנטיוכוס. בצד ימין, אפולון יושב על טבור הארץ (האומפאלוס), כתובת של המלך אנטיוכוס. מול רגלי אפולון תשליב (משמאל למטה בשני הצדדים, מסומן בחץ) אשר כולל בתוכו את אותיות שמו של אפוטרופסו של המלך - ליסיאס - ΛΥΣΙΑΣ. ההסבר מתוך: שוורץ 2004, מק"א, 191.

קרב אמאוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב אמאוס

מרבית הידיעות על ליסיאס נובעות מהקשר של עימות עם כוחות המקבים, ביניהן קרב אמאוס שהתרחש בשנת 165 לפנה"ס. קרב זה נוהל על ידי באי כוחו של ליסיאס, אשר חנו ליד אמאוס, במזרח עמק איילון, קרוב לאחת הכניסות החשובות המובילות משפלת החוף להרי יהודה. מיקום זה איפשר לכוחות לאיים על האזורים שבשליטת יהודה המכבי בלי להסתכן בכניסה לתוכם. כמו כן, אמאוס שכנה במרחק קטן יחסית מירושלים, אליה רצו להגיע כדי לחבור לצבא שחנה בחקרא[6].

Cquote2.svg

"ויבחר ליסיאס את תלמי בן דורימנס ואת ניקנור ואת גורגיאס, אנשים גיבורים מרעי המלך, [ל"ט] וישלח עמם ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים, ללכת אל ארץ יהודה, להשחיתה כדבר המלך."

Cquote3.svg
– מקבים א', פרק ג', ל"ח‏[7]

הכוחות היהודים המורדים ידעו על כוונתו של אנטיוכוס הרביעי להשחית את ארץ יהודה‏[8] והחליטו להשיב מלחמה למען העם והמקדש ולכן הם התאספו במצפה, צמו והתפללו‏[9]. לאחר מכן, יהודה מינה מפקדים לעם ומחנה המורדים חנה מדרום לאמאוס‏[10]. גורגיאס, שהופקד על ידי ליסיאס על ניהול המערכה עצמה, הקים מחנה על גבול האזור ההררי ביהודה, בסיס שממנו ניסה לתקוף את המורדים תוך שימוש ביחידה נבחרת‏[11]. עם זאת, יהודה הגיב באופן בלתי צפוי וניצל את היעדרותו של גורגיאס מאמאוס כדי להתקיף את מחנהו תוך שימוש במודיעין צבאי מהיר ואמין. לכן, כאשר גורגיאס התקדם בחסות החשיכה לעבר היהודים עקף יהודה את הטור הסלאוקי כדי להפתיע את המחנה באמאוס שלא ציפה בכלל להתקפה מצידו‏[12].

אולם, כאשר הגיע יהודה וצבאו הקטן למחנה המלך עם שחר הופתע לראות מחנה מבוצר ומוגן שקשה לתקפו במפתיע. עם זאת, במהלך המתקפה האויב יצא מהמחנה ונערך לקרב אך ניגף ונס למישור. לאחר מכן, כוחות המורדים רדפו את הצבא המלכותי עד גזר, אדום, אשדוד ויבנה והרגו 3,000 איש מהם‏[13]. למרות ניצחון המורדים מול הכוחות המלכותיים, הם טרם התמודדו עם גורגיאס וכוחותיו, שראו את המורדים שורפים את המחנה ואת מחנה יהודה במישור ערוך לקרב וחרדו מאוד - עד כדי כך שנסו לארץ פלשתים ויהודה וחילו שבו למחנה, בזזוהו והיללו את האל‏[14]. מפלת גורגיאס נודעה לליסיאס שנתקף כעס ודאגה לנוכח הידיעה משום שציפיותיו נכזבו ופקודת המלך לא התבצעה‏[15].

המסע הראשון של ליסיאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב בית צור

בשנת 163-164 לפנה"ס, יצא ליסיאס למסע צבאי נוסף נגד יהודה המכבי ואנשיו, על פי מקבים א', מלווה ב-60,000 חיילים נבחרים ו-5,000 פרשים. הכוחות חנו בבית צור באדום ויהודה פגש אותם כשלצידו 10,000 חיילים. אומדן כוחותיו של ליסיאס מוגזם, ככל הנראה, אך ניתן לשער שהכח הסלאוקי אכן היה גדול מזה של יהודה.‏[16] בראותו את המחנה הסלאוקי הגדול, התפלל יהודה לאל שיסגיר את המחנה בידי ישראל. בקרב זה נחל ליסיאס מפלה - ולנוכח האומץ והנחישות של המורדים ונכונותם למות בקרב, עלה לאנטיוכיה לגייס כוחות נוספים במטרה להתעמת שוב עם יהודה בצבא גדול עוד יותר. סיבה נוספת לעליה לאנטיוכיה היא שבאותו הזמן בקירוב מת אנטיוכוס, ונוכחותו של ליסיאס בעיר הבירה הייתה חיונית. הצלחת יהודה המכבי בעימות זה הייתה כבירה, שכן הדף את ההתקפה וכך השיג ארכה לפעילות מבית, ובכלל זה השתלטות על הר הבית, טיהור המקדש וחידוש הפולחן בו. במחקר מקובלת הדעה כי ליסיאס לא תמך במדיניותו של אנטיוכוס ביהודה וכי החל לנקוט צעדים שמטרתם להגיע עם המורדים להסדר‏[17].

המסע השני של ליסיאס, בלוויית אנטיוכוס החמישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב בית זכריה

עם מותו של אנטיוכוס הרביעי בשנת 164 לפנה"ס, מונה בנו אנטיוכוס החמישי "אאופטור" למלך בהיותו בן 9, ולפיכך עבר ליסיאס לבצע את הפעילות המדינית והצבאית כאפוטרופסו‏[18]. כשנתיים לאחר מכן, בשנת 162, עם התגברות ההצקות מצד הנצורים בחקרא, החליט יהודה להשמידם והטיל עליהם מצור. ליסיאס רגז על פעולה זו והחליט לצאת לעזרת הנצורים. לפיכך אסף צבא גדול ונסע דרך אדום לבית צור.

הכוחות הסלווקים היו גדולים מאוד והלחימה ארכה ימים רבים‏[19]. בעקבות המצור שהטיל ליסיאס, יצא יהודה מהחקרא וחנה בבית זכריה מול מחנה הסלאוקים והצבאות נערכו ללחימה‏[20]. ההישג הראשון של ליסיאס היא, אפוא, בכך שכפה על יהודה להסיר את המצור מהחקרא. הסלווקים השתמשו בפילי מלחמה שנשאו מגדלים בהם היו לוחמים והגיס הסלאוקי היה עצום במספרו. במהלך הקרב, נפלו 600 איש מכוחות הסלאוקים‏[21]. במהלך הקרב אלעזר החורני, אחי יהודה המכבי, הקריב את חייו בכוונה להכריע את גורל המערכה על ידי פגיעה במלך, שחשב שהוא יושב על גב הפיל שאותו הרג במו ידיו. אלעזר מת תחת גווית הפיל‏[22]. כנראה שבשלב זה יהודה ניגף וצבאו של ליסיאס גבר עליו, שכן החקרא יצאה מכלל סכנה, המצור על המורדים בבית צור נמשך והצבא הסלאוקי התקדם לעבר ירושלים‏[23]. מכל מקום, המצור על בית צור נפסק גם בגלל שהשנה הייתה שנת שמיטה והלחימה עברה למקדש, בו נמשכה ימים רבים. המחסור במזון החליש את המורדים וחלקם נטשו את המערכה‏[24]. בסופו של דבר, הנצורים בהר הבית נחלצו מהמצור בעקבות אירועים באימפריה הסלאוקית: בכיר נוסף בממלכה, פיליפוס שמו, מינה עצמו לתפקיד העוצר, בו החזיק ליסיאס, וזה נאלץ להגיע להסכמה עם המורדים כדי שיוכל להתפנות לטפל באתגר מבית.‏[25].

Cquote2.svg

"וישמע ליסיאס כי פיליפוס, אשר אותו מינה המלך אנטיוכוס, בעודו חי, לגדל את אנטיוכוס בנו כדי שימלוך, [נ"ו] שב מפרס ומדי, והצבאות אשר נסעו עם המלך עמו, וכי הוא מבקש לקחת את הממשלה.".

Cquote3.svg
– מקבים א' ו', נ"ה-נ"ו

סיום המצור וההסדר של ליסיאס עם היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ככל הנראה, ליסיאס היה סבור שהגזירות ומדיניותו הדתית של אנטיוכוס הרביעי ביהודה היו טעות שהובילה למרד ולכן יש לבטלן כדי שהמרד יסתיים. לא ידוע האם גישה זו הייתה קשורה ליחסו ליהודים כשלעצמם, אך נראה שניתוח מדיני פרגמטי הניב את המסקנה שמדיניות גזרות הדת הייתה שגויה והזיקה לאינטרסים המדיניים של הממלכה הסלווקית‏[26]. בהחזיקו בדעה זו, חלק ליסיאס בדעתו על אחרים כמו תלמי בן דורימנס, שתמך במדיניות הגזרות, כמו גם על דעתם של תושבי ערים הלניסטיות ברחבי הארץ, שהיו עוינים כלפי היהודים. סיבה נוספת להפסקת המצור הייתה החשש שהוא יהיה ארוך ביותר. זאת ועוד, בימי אנטיוכוס החמישי כשליסיאס היה השליט בפועל החזיר את המקדש לידי כהנים כשרים‏[27] והוציא להורג את מנלאוס כאחראי לגזירות וכשעיר לעזאזל בניסיון לפייס את אויבי מנלאוס‏[28]. ברויאה הייתה עיר בסוריה. רפפורט מקבים א', 201. מקבים ב' י"ג, ג'-ז': "הצטרף אליהם גם מנלאוס, והוא עודד את אנטיוכוס בהעמדת פנים רבה, כשדעתו נתונה לא לישועת המולדת כי אם למען יתמנה הוא לשלטון. [ד'] אך מלך המלכים עורר את רוחו של אנטיוכוס נגד החוטא, ולאחר שליסיאס הצביע על כך שהלה היה גורם כל הרעות, ציווה [המלך] כמנהג המקום, להובילו לברויאה כדי לחסלו. [ה'] יש במקום [ההוא] מגדל גבוה חמישים אמה מלא אפר, ומכונה תלולה הייתה מסתובבת מכל צדדיו [ומדרדרת את המוצאים להורג] אל תוך האפר. [..] [ז'] וקרה [אפוא] שבמוות כזה מת מנלאוס פורע החוק, אשר אף לא זכה להיקבר באדמה.".

Cquote2.svg

"וימהר ויבקש לשוב, ויאמר למלך ולראשי הצבא ולאנשים: נחלשים אנו מדי יום ביומו, ומזוננו מועט, והמקום אשר עליו אנו חונים חזק, ולוחצים עלינו ענייני הממלכה. [נ"ח] עתה אפוא ניתן ימין לאנשים אלה ונעשה עמם שלום ועם כל עמם, [נ"ט] ונאשר להם ללכת בחוקיהם כבראשונה, כי בגלל חוקיהם אשר הפרנו זעמו ועשו את כל אלה. [ס'] וייטב הדבר לפני המלך והשרים, וישלח אליהם לעשות שלום ויקבלו."

Cquote3.svg
– מקבים א' ו', נ"ז-ס'

מקור נוסף להסדר הוא איגרת שהשתמרה במקבים ב' י"א, כ"ב-כ"ו‏[29]:

Cquote2.svg

"איגרת המלך הייתה כדלקמן: 'המלך אנטיוכוס לליסיאס האח, [ברכת] אושר. [כ"ג] מאחר שאבינו היגר אל האלים, וברצוננו שאנשי הממלכה בהיותם בלתי מוטרדים יפנו לטיפול בענייניהם הפרטיים, [כ"ד] ובשמענו כי היהודים לא ראו בעין טובה את הסבתם לאורחות היוונים על ידי אבינו, אלא בהעדיפם את אורח [חייהם] הם מבקשים שתורשינה להם הלכותיהם - [כ"ה] ובכן, מתוך מדיניותנו שגם עם זה יהיה ללא מהומה, אנו קובעים שיש להחזיר להם את מקדשם ושינהגו כאזרחים לפי מנהגי אבותיהם. [כ"ו] ובכן, טוב תעשה אם תשגר להם [דברים מתאימים] ותתן להם יד ימין, כן שבידעם את מדיניותנו יהיו במצב רוח טוב, ובהנאה יתמסרו לטיפול בענייניהם הפרטיים'."

Cquote3.svg
– מקבים ב' י"א, כ"ב-כ"ו‏[30]

להלכה, איגרת זו היא מהמלך אנטיוכוס החמישי לליסיאס, אולם ברור כי היא משקפת את מדיניותו של ליסיאס עצמו, שכן גישתו של ליסיאס התבטאה כבר באיגרת מוקדמת יותר ממנו ליהודים (להלן) וניתן אף לומר שהוא מילא תפקיד חשוב בשינוי המדיניות הסלווקית כלפי היהודים‏[31].

Cquote2.svg

"שהרי נוסח האיגרות שכתב ליסיאס ליהודים היה כדלקמן: 'ליסיאס לקהל היהודים, [ברכת] אושר. [י"ז] יוחנן ואבשלום, ששוגרו על ידכם, במסרם את המסמך הכתוב להלן ביקשו בעניין העניינים המצוינים בו. [י"ח] ובכן, את מה שהיה צריך להביא גם למלך, הבהרתי; ואילו למה שאפשר - הסכמתי אני. [י"ט] ובכן, אם תשמרו על האהדה לשלטון, אני אשתדל להיות גורם לדברים טובים [בעבורכם] גם בעתיד. [כ'] אשר לפרטים, ציוויתי אותם ואת אנשי לשוחח אתכם. [כ"א] היו בריאים. [נכתב] ביום עשרים וארבעה בדיוס קורינתיוס של שנת 148'‏[32]."

Cquote3.svg
– מקבים ב' י"א, ט"ז-כ"א

רצח אוקטביוס וסופו של ליסיאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של אנטיוכוס הרביעי ועליית אנטיוכוס החמישי לשלטון, למד הסנאט הרומי על כך שהצבא הסלאוקי החזיק יותר פילים וספינות מלחמה מהכמות שאושרה לו לפי התנאים של שלום אפמאה. כתוצאה מכך, נשלחו שליחים ששׂרפו את הספינות והרגו את הפילים, מראות שהיו קשים לצפיה. אדם אחד בשם לפטינס מלאודיקיאה נרגש מהמראות ביותר ודקר את גנאיוס אוקטביוס, ראש המשלחת, בעת שהאחרון נמשח בגימנסיון. ליסיאס קבר אותו‏[33].

כאשר הגיעו לרומא החדשות אודות רצח אוקטביוס, באו שליחים מטעמו של המלך אנטיוכוס, ששלח ליסיאס, ובפיהם טענו שלמלך ולחבריו לא היה קשר למאורעות. הסנאט לא התייחס בכובד ראש לטיעוניהם, ודמטריוס, בן-דודו של אנטיוכוס החמישי (בנו של סלאוקוס הרביעי, שהופקד ברומא כבן-ערובה בעקבות שלום אפמאה), ניצל את ההזדמנות לבקש מהסנאט לשחררו‏[34]. הסנאט השיב בסירוב, בטענה שעדיף לה לרומא שבראש מלכות הסלאוקים יעמוד ילד, ולא גבר.

מות ליסיאס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 161-162 חמק דמטריוס מרומא, השתלט על טְריפּוֹליס, וביקש לעצמו את המלוכה. בראותו שקבלת הפנים לה זכה חיובית, אסף חיילים שכירי חרב והכריז על עצמו כמלך. עד מהרה עצרו חייליו את אנטיוכוס וליסיאס, הם הובאו לדמטריוס בעודם בחיים ומיד נהרגו בפקודתו‏[35].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אוריאל רפפורט, ספר מקבים א': מבוא, תרגום ופירוש, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2004.
  • דניאל שוורץ, ספר מקבים ב': מבוא, תרגום ופירוש, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2004.
  • Bevan, Edwyn Robert. 1902. The house of Seleucus, vol. 2. London: Arnold. קישור לספר
  • Cancik, Hubert, Helmuth Schneider, Christine F. Salazar, and David E. Orton. 2002. Brill's New Pauly: encyclopaedia of the ancient world Antiquity. S.V. Lysias. Vol.8. Leiden: Brill.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Hubert Cancik, Schneider Helmuth, Christine F. Salazar and David E. Orton. Brill's New Pauly: encyclopaedia of the ancient world Antiquity, s.v. Lysias, Vol.8 (2002. Leiden: Brill), 36-35. להלן, Brill's New Pauly: encyclopaedia of the ancient world Antiquity, Vol.8. מקבים א', פרק ג', ל"ב ואילך, פרק ד', כ"ו - ל"ה, יוספוס, קדמוניות 12.293-297. אוריאל רפפורט, ספר מקבים א': מבוא, תרגום ופירוש (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2004), 145. להלן, רפפורט מקבים א'. אפיאנוס, המלחמות הסוריות 8.46.
  2. ^ .רפפורט מקבים א', 146,148
  3. ^ מזרע המלוכה - במקבים ב' י"א 1 מכונה ליסיאס 'שאר בשר'\'קרובו' - מילולית, קרבה משפחתית. ככל הנראה, מדובר בטעות של מחבר מקבים א' שהבין את המונח כפשוטו, כלומר שליסיאס היה 'מזרע המלוכה'. בשום מקום אחר אין עדות לקרבת דם של ליסיאס לבית סלאוקוס. תואר זה הוענק לאנשים שונים בתקופה הזו לא בזכות קשרי דם לבית המלוכה אלא כתואר כבוד רם ביותר בסולם תוארי הכבוד שהוענקו על ידי המלך לאנשי חצרו ולמקורביו. רפפורט מקבים א', 146; דניאל שוורץ, ספר מקבים ב': מבוא, תרגום ופירוש (ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2004), 219. להלן, שוורץ מקבים ב'. האפוטרופוס היה ממונה על גידולו וחינוכו של בן המלך, יורש העצר, שהיה אז כבן שבע שנים. בנוסף, היה עליו לנהל את ענייני המדינה ובמקרה זה בחלק שממערב לפרת. רפפורט מקבים א', 146. ראו גם: Bevan, Robert Edwyn, The house of Seleucus, vol. II (London: Arnold, 1902), 178. להלן, The house of Seleucus.
  4. ^ בשנת שבע וארבעים ומאה למניין בית סלאוקוס - שנה זו היא השנה שמסתיו 166 עד לסתיו 165 לפנה"ס. רפפורט מקבים א', 147.
  5. ^ רפפורט מקבים א', 146-7.
  6. ^ The House Of Seleucus, 178. רפפורט מקבים א', 148; מקבים א' ג', מ' - "ויסעו עם כל צבאם, ויבואו ויחנו ליד אמאוס, בארץ המישור."
  7. ^ רפפורט מקבים א', 148-9. וראו גם יוספוס, קדמוניות 12.298-304
  8. ^ מקבים א' ג', מ"ב: "וירא יהודה ואחיו כי רבו הרעות וכי הצבאות חונים בגבולותיהם, וידעו את דברי המלך, אשר ציווה לעשות בעם אובדן וכליה."
  9. ^ מקבים א' ג', 43-44: "ויאמרו איש אל אחיו: נקים את הריסות עמנו ונילחם למען עמנו ומקדשנו. 44 ויאסף קהל להיות מוכנים למלחמה, להתפלל ולבקש חסד ורחמים." מקבים א' ג', מ"ז, נ': "ויצומו ביום ההוא וישימו שקים ואפר על ראשם ויקרעו את בגדיהם.". רפפורט מקבים א', 149-151.
  10. ^ מקבים א' ג', נ"ה, נ"ז - רפפורט מקבים א', 151-152.
  11. ^ רפפורט מקבים א', 155.מקבים א' ד', א'-ב': "ויקח גורגיאס חמשת אלפים איש ואלף פרשים נבחרים, ויסע המחנה לילה, [ב'] ליפול על מחנה היהודים ולהכותם פתאום, ובני החקרא היו לו מורי דרך." .
  12. ^ מקבים א' ד', ג'-ה': "וישמע יהודה ויסע הוא והגיבורים להכות את צבא המלך אשר באמאוס, [ד'] בעוד החיילים פרושים מחוץ למחנה. [ה'] ויבוא גורגיאס אל מחנה יהודה לילה ולא מצא [בו] איש. ויבקש אותם בהרים, כי אמר: נסים הם מפנינו."
  13. ^ מקבים א' ד', י"ג-ט"ז: "ויצאו מן המחנה למלחמה, ויתקעו אנשי יהודה [בחצוצרות] [י"ד] ויאסרו מלחמה ויכו את הגויים וינוסו אל המישור, [ט"ו] והאחרונים נפלו כולם בחרב. וירדפו אותם עד גזר ועד שדות אדום ואשדוד ויבנה, ויפלו מהם שלושת אלפים איש. [ט"ז] וישוב יהודה וחילו מלרדוף אחריהם."
  14. ^ מקבים א' ד', 23-25. מקבים א' ד', י"ח - כ"ב; רפפורט מקבים א', 158.
  15. ^ מקבים א' ד', כ"ו-כ"ז: "ואלה מן הנכרים אשר נמלטו באו ויגידו לליסיאס את כל הקורות [כ"ז] וכשומעו וירגז ויחר לו, כי לא כאשר חפץ אירע לישראל, ולא כאשר ציווה עליו המלך קרה."
  16. ^ Brill's New Pauly: encyclopaedia of the ancient world Antiquity, Vol.8, 36; רפפורט מקבים א', 158.מקבים א' ד', כ"ח-כ"ט: "אחרי שנה אסף [ליסיאס] שישים אלף חיילים נבחרים וחמשת אלפים פרשים, להילחם בהם [ביהודים]. [כ"ט] ויבואו אל אדום ויחנו בבית צור, ויפגוש אותם יהודה בעשרת אלפים אנשים."; מקבים א' ד', ל"ד-ל"ה: "ויתגרו ויפלו ממחנה ליסיאס כחמשת אלפים איש ויפלו לפניהם; [35] וכראות ליסיאס את המכה אשר הייתה בחילו ואת האומץ אשר היה ליהודה, וכי נכונים הם לחיות או למות בגבורה, ויעל לאנטיוכיה ויגייס שכירים, למען בהיות לו [צבא] רב יבוא אל יהודה שנית."
  17. ^ רפפורט מקבים א', 159. במקבים ב', פרק י"א, י"ב מסופר שליסיאס נחל מפלה מוחצת, צבאו נס מנוסת חרפה והוא החליט לפתוח במשא ומתן עם המורדים: מקבים ב' י"א, י"א-י"ד: "כאריות השליכו את עצמם נגד האויבים והפילו אלף ורבבה מהם ועוד אלף ושש מאות פרשים; את כל [האחרים] אילצו לברוח. [י"ב] רובם הצילו את עצמם פצועים וערומים ואילו ליסיאס הציל את עצמו בבריחה מבישה. [י"ג] מכיוון שהוא [ליסיאס] לא היה חסר בינה, הוא שקל בדעתו את התבוסה שהוסבה לו והבין שאי אפשר לנצח את העברים מכיוון שהאל החזק פועל כבעל בריתם. לכן הוא שלח להם [מסר] [י"ד] ושידלם להשלים לפי כל התנאים הצודקים, [והבטיח] שלפיכך גם ישדל את המלך להיות להם לרֵעַ שאי אפשר בלעדיו."" שוורץ מקבים ב', 222. רפפורט מקבים א', 159. ראו סיום המצור והסדרו של ליסיאס עם היהודים
  18. ^ מקבים א' ו', י"ז: "וידע ליסיאס כי מת המלך, וימנה למלוך תחתיו את אנטיוכוס בנו, אשר גידל מנעוריו, ויקרא שמו אוופאטור." רפפורט מקבים א', 191, 194.
  19. ^ רפפורט, מקבים א', 193-194;מקבים א' ו', י"ח-כ"ז; מקבים א' ו', כ"ח-ל"א: "וירגז המלך כאשר שמע ויאסוף את כל רעיו, ראשי חילו, ואת שרי הרכב. [כ"ט] וגם מן הממלכות האחרות ומאיי הים באו אליו חילות שכירים, [ל'] ויהי מספר צבאותיו מאה אלף רגלי ועשרים אלף פרשים, ופילים שניים ושלושים יודעי מלחמה. [ל"א] ויסעו דרך אדום ויחנו על בית-צור, וילחמו ימים רבים, ויעשו מכונות, ויצאו [הנצורים] וישרפו אותן באש וילחמו בגבורה." מקבים ב', י"ג; בגרסתו של יוספוס, היה זה אנטיוכוס הילד שרגז ולא ליסיאס: קדמוניות 12.362-365; קדמוניות 12.379-381.
  20. ^ רפפורט מקבים א', 195; מקבים א' ו', ל"ב-ל"ג: "ויעל יהודה מעל החקרא ויחנה בבית-זכריה, מנגד למחנה המלך. [ל"ג] וישכם המלך בבוקר ויעלה את מחנהו בעוזו בדרך בית-זכריה, ויערכו הצבאות למלחמה ויתקעו בחצוצרות."
  21. ^ רפפורט מקבים א', 198; מקבים א' ו', מ'-מ"ב; כ"ה-כ"ז.
  22. ^ מקבים א' ו', מ"ג-מ"ו; רפפורט מקבים א', 198.
  23. ^ מקבים א' ו', מ"ז-מ"ח: "ויראו את כוח הממלכה ואת עברת הצבאות ויטו מהם. [48] ואנשים ממחנה המלך עלו לקראתם לירושלים, ויחנה המלך ביהודה ובהר ציון." רפפורט מקבים א', 199; יוספוס, קדמוניות 12.367-378
  24. ^ מקבים א' ו', מ"ט-נ"ב; מקבים א' ו', נ"ד: "ויוותרו במקדש מעט אנשים, כי גבר עליהם הרעב, ויפוצו איש איש אל מקומו."
  25. ^ רפפורט, מקבים א', 201. בגרסתו של יוספוס, פיליפוס מונה על ידי אנטיוכוס האב כעוצר לאנטיוכוס החמישי אך היה זה ליסיאס אשר מונה לשמור על אנטיוכוס הבן עד שובו של האב מפרס וכן זה אשר הכריז על מות האב ומינה את הבן למלך. ראו קדמוניות 12.360-362; קדמוניות 12.293-297
  26. ^ The House Of Seleucus, 180. רפפורט מקבים א', 146.
  27. ^ ראו גם מצוות קידוש זרעו של אהרן, חלל (כהונה) - מצב בו פוקעת קדושת הכהונה מכהן.
  28. ^ Brill's New Pauly: encyclopaedia of the ancient world Antiquity, Vol.8, 36;קדמוניות 12.379-381
  29. ^ שוורץ, מקבים ב', 225-227.
  30. ^ שוורץ, מקבים ב', 225-227.
  31. ^ רפפורט מקבים א', 146.
  32. ^ שנת 148 לפי המניין הסלווקי היא 165/164 לפנה"ס. שוורץ מקבים ב', 224-225.
  33. ^ אפיאנוס, המלחמות הסוריות 8.46.
  34. ^ Brill's New Pauly: encyclopaedia of the ancient world Antiquity, Vol.8, 36; פוליביוס, 31.19
  35. ^ The House Of Seleucus, 180, 193-94. מקבים א' ז', א'-ד': "ובשנת אחת וחמישים ומאה יצא דמטריוס בן סלאוקוס מרומא ועלה עם מעט אנשים אל עיר לחוף הים וימלוך שם. [ב'] ויהי כנסעו אל בית מלכות אבותיו ויתפסו הצבאות את אנטיוכוס ואת ליסיאס להביאם לפניו. [ג'] ויודע לו הדבר ויאמר: אל נא תראו לי את פניהם. [ד'] ויהרגו אותם הצבאות, וישב דמטריוס על כס מלכותו." שנת 151 היא שנת 161 לפנה"ס. רפפורט מקבים א', 205-206.
    מקבים ב' י"ד, א'-ב': "בשנה השלישית הגיע לאוזני אנשי יהודה שדמטריוס בן סלאוקוס הפליג ובא דרך נמל טריפוליס עם המון חזק וצי [ב'] והשתלט על המדינה, לאחר שחיסל את אנטיוכוס ואת ליסיאס, האפוטרופוס שלו." שוורץ מקבים ב', 258-259.
    Brill's New Pauly: encyclopaedia of the ancient world Antiquity, Vol.8, 36;קדמוניות 389-392; שוורץ מקבים ב', 258; אפיאנוס, המלחמות הסוריות, 8.47; פוליביוס 32.4 ,
    פוליביוס 31.11-12 - בגרסה זו, דמטריוס פנה לסנאט יותר מפעם אחת בבקשה למלוך במקום אנטיוכוס החמישי, אך לא הצליח בכך.