מאורע ברנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
יוסף חיים ברנר 1910

מאורע ברנר הוא כינוי לפולמוס רחב היקף שהתנהל בעולם היהודי בשנים 1910–1911.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-20 החלה תופעה חדשה בקרב יהדות מזרח אירופה: המרת הדת לנצרות. תופעה זו, שכונתה גם "שמד", הייתה מוכרת במהלך המאה ה-19 בקרב יהדות מערב ומרכז אירופה, אולם התפשטותה למזרח גרמה לתגובת חרדה בציבור היהודי. הדאגה מפני ה"שמד" ומפני "פריצת החומות" באה לידי ביטוי במאות מאמרים בעיתונות היהודית, והייתה נושא מרכזי בסדר היום היהודי עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. על רקע זה ניתן לראות במאמר של ברנר, ובפולמוס שהתפתח סביבו, חלק בלתי נפרד ממסכת הוויכוחים של התקופה בשאלת ההתבוללות[1].

תחילת הפולמוס: המאמר של ברנר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתאריך 24.11.1910 פרסם יוסף חיים ברנר מאמר בעיתון "הפועל הצעיר", שיצא בירושלים. המאמר הוא חסר כותרת, כיוון שנדפס במדור הקבוע של ברנר - "בעיתונות ובספרות (הערות וציונים)". המאמר עסק במה שכונה "מגפת השמד", כלומר המרת הדת המתפשטת בקרב הצעירים במזרח אירופה. הנקודות המרכזיות במאמר היו[2][3]:

א. תופעת השמד היא שולית, ואינה מסכנת כלל את קיומו של העם היהודי.

ב. הדיונים הרבים בתופעת השמד מיותרים ואף מזיקים כי הם מסיחים את הדעת מהבעיות האמיתיות והדחופות של עם ישראל, וגוזלים את האנרגיה הדרושה להקמת לאום יהודי חדש ובריא.

ג. יש לחדול לגמרי מהעיסוק בשאלות תאולוגיות ומהתנצחות עם הנצרות ולהתמקד רק בעיקר: "שאלת ח י י נ ו היהודית ולא שאלת הדת היהודית[4]" (ההדגשה במקור).

ב. הכותב עצמו אינו מאמין בשום דת. כל הדתות בעיניו הן הבל ורעות רוח. אבל יש לו קשר עמוק לתרבות היהודית ולספר התנ"ך, שהוא היסוד לה, והוא הירושה הרוחנית של הכותב ועם ישראל כולו. עם זאת, לדעת הכותב, הברית החדשה היא המשך אורגני של הברית הישנה, ולכן היא שווה לה במעמד, וביחד הן מהוות את ספר הספרים של עם ישראל.

ברנר חתם על המאמר באחד משמות-העט שלו, י. חבר, אך היה ידוע לכל, כי הוא היה הכותב היחיד במדור זה.

התגובות למאמר והתגובות שכנגד[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאמר של ברנר גרר תגובות קשות, ולא רק בציבור הדתי, שהיה אז רוב רובו של העם היהודי. בעיקר עוררו כעס דברי ברנר המרוממים, לכאורה, את הברית החדשה, ולצידם ביטויי בוז חריפים במיוחד כלפי כל הדתות באשר הן, כולל הדת היהודית.

בארץ ישראל הוביל את הביקורת שבועון "החרות", בטאון העדה הספרדית בירושלים. כשבוע לאחר פרסום מאמרו של ברנר יצא "החרות" במאמר ראשי, ללא חתימה, שכותרתו "כפירה או הסתה". הייתה במאמר התקפה חריפה על מערכת "פועל הצעיר", שפרסמה את המאמר, והאשמתה בשיתוף פעולה עם שליחי הנצרות. מחבר המאמר עצמו, י. חבר, זכה לקיתון חרפות, תואר כ"בוגד וכופר" "מסית" ו"מסיונר-בסתר", ונרמז שהוא מקבל שכר מהמיסיון עבור פעילותו[5]. למתקפה של "החרות" הצטרפו כתבי עת רבים בארץ ובחו"ל.

ברנר הגיב ב"הפועל הצעיר" במאמר מלא בוז ושאט נפש כלפי ה"חרות" והאשמותיו. הפעם חתם בשמו המלא. במקביל התפרסמה הודעה של גוף בשם "ועד הפועל הצעיר בירושלים" שבה דחו הכותבים בתוקף את המאמר ב"החרות". העיתון נדרש לפרסם את שם כותב המאמר, שהאשים את "הפועל הצעיר" בשיתוף פעולה עם הנצרות, כדי לתבעו לדין. אם לא תתמלא דרישתם, נאמר בהודעה, אין הם אחראים למעשי אלימות שינקטו נגד עיתון "החרות". הדרישה לא נענתה, ותוך זמן קצר אירעו מעשי אלימות: בערב אחד חיבלו אלמונים בסדר-הדפוס של "החרות", חבלת-אזהרה, שעיכבה את יציאת העיתון ביום אחד, ולאחר יומיים נופצו חלונות מערכת העיתון ונזרקו לתוכה אבנים. אירועים אלה גררו האשמות, הכחשות ואיומים בפנייה למשטרה ותביעות משפטיות. כל אלה נשארו בגדר איומים בלבד, אך הרוחות סערו[6].

מוקד ההתנגדות השני היה בלונדון, שם עורר המאמר של ברנר את חמתו של אחד העם. הוא החל להריץ מכתבים זועמים לכל אנשי שלומו באירופה, ודחק בהם להגיב בחריפות על המאמר. במיוחד לחץ אחד העם על חברי הועד האודיסאי שתמך כספית בעיתון "הפועל הצעיר". חברי הוועד אמנם היו שותפים לדעתו של אחד העם על המאמר וסגנונו הבוטה, אך הם לא מיהרו להגיב. אחד העם לא ויתר והגביר את לחצו עליהם, עד שלבסוף השיג את מבוקשו: באספת הוועד בתאריך 18.1.1911 התקבלה החלטה להסיר את התמיכה הכספית בעיתון "הפועל הצעיר". יותר מכך, חידוש התמיכה הותנה בהחלפת מערכת העיתון ושינוי התוכן שלו. זו לשון ההודעה:

בישיבת הוועד מיום י"ח טבת [תרע"א] הוחלט להפסיק מעכשיו את תמיכת "הפועל הצעיר". הגורם להחלטה זו היה מאמרו של מר יוסף חבר בגיליון ג' לשנת תרע"א. אם בעתיד תבחר מערכת אחרת וגם תכנו של העיתון ישתנה עי"ז והמערכת החדשה תמצא לנחוץ לפנות אלינו בהצעתה לחדש את תמיכתנו – ישוב הוועד לדון בשאלה זו[7].

תגובת אנשי ארץ-ישראל להחלטת הוועד האודיסאי: החלטת הוועד האודיסאי עוררה רוגז רב בארץ-ישראל. ביוזמתם של שלושה אישים (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, יצחק וילקנסקי-וולקני ור' בנימין) הוזמנו כל סופרי ארץ-ישראל לאספת חירום, שהתקיימה ביפו ב-11.2.1911. כל המוזמנים מיפו הגיעו, ואך מעטים מחוץ ליפו, אולם אלה שלא הגיעו שלחו מכתבים שהוקראו באספה. האספה הייתה סוערת. לצד דוברים שתקפו בחריפות את הוועד והגנו בלהט על ברנר, היו גם כאלה שהיו פחות חריפים. חלק מהדוברים הסתייגו בבירור מדברי ברנר, אך כולם הביעו תמיכה בחופש הביטוי וחופש העיתונות. מגוון דעות רחב הושמע באספה, והיה צורך במאמץ ניכר כדי להגיע לידי החלטה שתהיה מוסכמת על הכל. לבסוף התקבלה פה אחד הודעה, שניסוחה היה מתון בהרבה מרוח האספה. זאת מתוך כוונה לשמור על יחסים תקינים עם הוועד האודיסאי ולא לפגוע בכבוד האישים החשובים שכיהנו בו. בהודעה הביעו סופרי ארץ-ישראל מחאה על הפסקת התמיכה בעיתון "הפועל הצעיר", והודיעו, כי הם ידאגו בעצמם להמשך קיומו. זו לשון ההודעה:

סופרי ארץ-ישראל שהשתתפו באספה מיום י"ג שבט תרע"א מוצאים, שאפילו אם מאמרו של מר י.ח. ברנר מכאיב לרבים בתכנו וצורתו, הנה הפסקת התמיכה של 'הפועל הצעיר' בגללו – הוא מעשה שלא כהוגן מצד הוועד האודיסאי. בהכירם יחד עם זה ש'הפועל הצעיר' מביא תועלת רבה לברור ענייני היישוב, מודיעים הם, שהם מצדם נכונים להיות בעוזרי העיתון הנ"ל גם להבא ולהועיל לקיומו[8].

עשרים וארבעה סופרים חתמו על ההחלטה ביפו: ל"א אורלוף, ז"י אנכי, דבורה בארון, ר' בנימין, בן ישראל, ש. בן ציון, א"ד גורדון, ישראל דושמן, חיים הררי, יוסף ויתקין, מאיר וילקנסקי, ח"ל זוטא, ד"ר לוריא, זאב סמילנסקי, דוד סמילנסקי, ק"ל סילמן, ש"י עגנון, א. ציוני, א"א קבק, א"ז רבינוביץ', יעקב רבינוביץ', י. שוויגר, שלמה שילר, מ. שיינקין.

מיד לאחר פרסום ההודעה החל להגיע למערכת "הפועל הצעיר" זרם של תרומות - רובן עמד על סכומים קטנים – מארגונים ומבודדים בארץ-ישראל וגם מחוץ-לארץ. כתוצאה מכך המשיך העיתון לצאת לאור ואף הגדיל את תפוצתו.

הסתעפות הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

התגובות למאמרו של ברנר התעצמו והסתעפו בעקבות החלטת הוועד האודיסאי ותגובת הנגד של סופרי ארץ-ישראל. למשל, התפתח ענף עצמאי בוויכוח, שבו המאמר של ברנר שימש רק כנקודת פתיחה לדעות בנושאים של חופש הביטוי, חופש העיתונות, הקשר בין תמיכה כספית להכתבת דעות והיחס לתמיכה בכלל. במקביל הוסיף להתנהל ולהתפתח הוויכוח הבסיסי בנושאי לאומיות וחילוניות, יהדות ונצרות ואף לגבי ברנר עצמו, דעותיו ואישיותו. וכך כותבת נורית גוברין בספרה על הפרשה:

"הוויכוחים נתעצמו והתנהלו במרץ רב. מאמר רדף מאמר, תשובה לתשובה, ועד שלא נתפרסמה תגובה אחת, כבר הופיעו מאמרים חדשים שחייבו תגובה חדשה. היו שבאו 'להגן' והגנתם נדחתה על ידי הנוגעים בדבר, היו שבאו לברך ונמצאו מקללים. אבל הכל שינסו עטיהם, השחיזו לשונם והשתתפו במערכה. 'העולם' רעש"[9]. ובהמשך: "הרוחות ממשיכות לסעור, הוויכוח גואה [...] וכשם שהוא מתנהל במקביל בהסתעפויותיו הנושאיות השונות כך הוא מתנהל במקבל בארצות השונות ובכתבי העת השונים. המאמרים נכתבים בעת ובעונה אחת בכל העיתונים ובכל המקומות, ועוד לא התפרסמה תגובה על דעה מסוימת [...], וכבר מתפרסם חומר חדש."[10].

שני עיתונים בארץ ישראל היו עסוקים במיוחד במאמר של ברנר ונגזרותיו: "החרות" ו"האור". מאמרים ותגובות בקשר לפרשה התפרסמו בעמודיהם הראשיים כמעט מדי יום, במשך חודשים רבים. עיתון "האור" נקט בקו אובייקטיבי ונתן ביטוי לדעות שונות. עיתון "החרות", לעומת זאת, המשיך לנקוט עמדה לוחמנית ובלתי מתפשרת נגד ברנר והציבור שלו - הציונות החילונית. העיתון החזיק בעמודו הראשי מדור מיוחד ל"עניין ברנר", ובו פורסמו בקביעות תגובות ביקורתיות, שהתאימו לעמדת העיתון, ולוקטו מכל עיתוני העולם[11].

סיום הפולמוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

המצדדים בברנר, ובראשם מפלגת הפועל הצעיר ועיתונה, יצאו מן העימות וידם על העליונה. עיתון "הפועל הצעיר" הגדיל את תפוצתו, הפך מדו-שבועון לשבועון והיה לעיתון שהאריך ימים יותר מכל עיתוני התקופה (נוסד ב-1910 ונסגר ב 1970). ברנר עצמו נהייה אישיות ידועה יותר, לטוב ולרע. תומכיו ואוהדיו (שלא כולם תמכו בדעותיו) ראו בו מנהיג ומורה דרך. מתנגדיו ראו בו אדם מסוכן ומשחית. עם זאת, למרות הדברים הקשים שנאמרו בין הצדדים נעשו ביניהם צעדי פיוס, שאפשרו המשך שיח, ואף פעילות משותפת, בין המחנות בכלל ובין ברנר למתנגדיו בפרט. המחלוקות נותרו בעינן, אך ניכר מאמץ להרגיע את הרוחות.

ה"פיצוץ" בעין גנים: לקראת סיום שנת 1911 נמצא הפולמוס בדעיכה, אך הוא התלקח מחדש בספטמבר-אוקטובר, עם ביקורו של אחד העם בארץ ישראל. הביקור כלל מפגש עם פועלי מושב עין גנים, שם הופתע אחד העם מעוצמת הביקורת שהוטחה בו. הפועלים הזכירו לו את עמדתו ופעילותו בפולמוס ברנר, ובמיוחד את דברי ההשמצה שלו, על כך שהם - פועלי ארץ-ישראל - פונים עורף ליהדות ונוטים לנצרות. אחד העם ניסה להסביר את עמדתו לגבי המאמר של ברנר, והכחיש בתוקף את ההאשמה האחרונה, אך דבריו והכחשתו לא נתקבלו. דבר הפגישה הסוערת, והקרע הגלוי שנוצר בה בין אחד העם לבין ציבור הפועלים, התפרסמו בארץ ובחו"ל וגררו מאמרי תגובה רבים[12]. לאחר מכן דעך הפולמוס ופינה מקומו למחלוקות אחרות.

גימנסיה הרצליה: ברנר עצמו הפך לאישיות בלתי רצויה בחוגים מסוימים בארץ, אך הוא המשיך במאבקיו התרבותיים והחברתיים ובחיפוש דרכו האישית. דוגמה לקשיים שניצבו בפניו ניתן לראות בפרשת התקבלותו כמורה לספרות בגימנסיה הרצליה, בשנת 1915: ההנהלה שכרה אותו ללא ידיעת הוועד המפקח על הגימנסיה, ובניגוד לדעתו. הוועד ניסה לסכל את המינוי, אך לא הצליח, ובתגובה מינה את המורה מרדכי בן הלל הכהן כמפקח על השיעורים של ברנר. היה על הכהן לוודא, שברנר מלמד בהתאם לתוכנית הלימודים ואינו מסית נגד הדת. תוך זמן לא רב אישר הכהן, כי ברנר הוא מורה מצוין, הולך בתלם ואינו מביע שום דעות "נפסדות". בכך בא קץ גם לפרשה זו[13].

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 15
  2. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 18-21
  3. ^ https://benyehuda.org/read/867 פרויקט בן-יהודה]
  4. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 20
  5. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 22-23
  6. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 25-28
  7. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 44-45
  8. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 56
  9. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 69
  10. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 92
  11. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 26, 35-36
  12. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 111-119
  13. ^ נורית גוברין (1985). מאורע ברנר, הוצאת יד יצחק בן צבי, עמ' 123