דבורה בארון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
דבורה בארון

דבורה בארון-אהרונוביץ (27 בנובמבר 1887, אוזדה, פלך מינסק, בלארוס20 באוגוסט 1956, י"ג באלול תשט"ז, תל אביב), סופרת, עורכת ומתרגמת עברייה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברה של דבורה בארון בבית הקברות טרומפלדור
גינת דבורה בארון בתל אביב

דבורה בארון נולדה לרב שבתי בארון בעיירה אוזדא שליד מינסק שבבלארוס (אז באימפריה הרוסית). מגיל צעיר בלטה בכשרון כתיבה: בגיל 7 חיברה מחזה ביידיש, ובגיל 12 החלה לכתוב בעברית. בגיל 15 פרסמה לראשונה מסיפוריה בעיתונים "המליץ" (1903) ו"הצפירה" (1904), ויצרה לה קהל מעריצים. בנוסף פרסמה את יצורתיה בעיתון הזמן. יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי". אביה שבתאי היה רב, ושלא כמקובל באותה עת, נתן לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות.

עם אחיה בנימין, סטודנט לרפואה, שעימו היה לה קשר הדוק, יצאה למינסק.

אירוסיה לסופר משה בן אליעזר הסתיימו לאחר חמש שנים, ובארון עלתה ארצה ב-1911. היא עבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", שם הכירה את עורך העיתון, יוסף אהרונוביץ', שלו נישאה. לזוג נולדה בת, צפורה.

בשנת 1915 הוגלו לאלכסנדריה שבמצרים, בשל גזירותיו של ג'מאל פאשה, והדבר חולל שבר בחייה. היא התמסרה לטיפול בילדתה ומיעטה לצאת מן הבית, מסתירה את מחלת האפילפסיה שבה לקתה הילדה.

ב-1919, מששבו לתל אביב עם תום מלחמת העולם הראשונה, שמעה שאחיה נדבק בטיפוס ומת ממחלתו, דבר שזעזע אותה קשות. בארון שבה לעבודתה ב"הפועל הצעיר", ובה התמידה עד שנת 1924.

בניגוד לסופרים כמו שופמן וי"ד ברקוביץ, שפרצו בתנופה לעולם הספרות העברית, תהליך ההבשלה של בארון היה איטי וממושך. רק בשנת 1927 יצא לאור ספרהּ הראשון, "סיפורים" (בהוצאת דבר).

כמה שנים אחר כך הסתגרה בביתה ולא יצאה משם עוד. היא אפילו לא הלכה להלווית בעלה, שהיה בשנים האחרונות לחייו מנהלו הראשון של בנק הפועלים. לאחר מות בעלה, ב-1937, ערכה את כתביו.

בביתה קיבלה אורחים, כגון אשר ברש ונחום גוטמן, כשהיא שוכבת במיטתה. עם זאת, הייתה מעורה בחיים הציבוריים. באותו הזמן עסקה במרץ בכתיבה ובתרגום וקיבלה תמיכה מן הבנק.

השואה נטעה בה תחושה כי שליחות מוטלת עליה, להמשיך ולכתוב על חיי היהודים בעיירה: "הרי שאני רואה את עצמי כמין זכוכית נגטיבית שנשארה רק היא היחידה לאחר שאבד העצם המצולם. כלום לא שומה עליי, למען הקים להם לדברים זכר, להטביע את רישומיי על הנייר".

הפסיכולוגית וחוקרת הספרות פרופ' עמיה ליבליך סבורה שבארון ובתה פיתחו יחד "שיגעון בשניים", עולם של הזיה משותפת. צפורה, בתה של בארון, גדלה נטולת קשרים חברתיים - אמהּ הייתה, למעשה, חברתה היחידה. בשנים שאחרי פטירת אמהּ, עברה צפורה להתגורר בחדר על גג הבית, שם נמצאה מתה ב-1971, כמה ימים לאחר שמעדה ונפלה בו.

ציטוטים אודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת נורית גוברין, רקע גידולה בבית אביה, הרב שנתן גיטין, תרם לעיסוקה הרב בצדדים השליליים של הזוגיות.

מנסחת זאת אילת נגב:

"כך נולד גם הנושא שיעסיק אותה יותר מכול, כאישה וכסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם... כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי מין איתו. כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה, היא מנסה לתלות את עצמה ולא מצליחה... (בסיפור 'בשחוק ההוויה') או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו והוא אינו יכול לעשות מאומה ('על יד החלון')". עם זאת, הדמות הרבנית המופתית שמצאה באביה גם היא ניכרת בכמה מסיפוריה, ובכלל, בדרך כלל מוצאים גיבוריה נחמה בסופו של דבר, באיזשהו רוך של אהבה ושלווה.

על סיפוריה כתב חוקר תולדות הספרות העברית אהרון בן אור:

"בארון לא שרה על האקסטזה שבחסידות ועל ההתלהבות שבלימוד המתמידים... התימטיקה שלה רצופה קטנות, מעשים יומיומיים, דאגות, מקרים ואסונות שכיחים. גיבוריה לרוב – פשוטי עם, נופה – עיירה קטנה נידחת ברוסיה הלבנה. ואולם חומר זה נתעלה בסיפוריה הקצרים, 'נתווספה לו ארשת חן' והוא זוהר מקדושה, מבקיע מעיינות האהבה, החסד והרחמים בלב הקורא..."

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דימוי של דיוקנה עם דיוקנאות הרב קוק, דוד שמעוני, ש"י עגנון, א"ז רבינוביץ' וי"ח ברנר, כולם התגוררו בנווה צדק בתקופת העלייה השנייה, במיצג "תוצרת הארץ" - עבודתו של האמן דוד טרטקובר המוצגת בכיכר מרכז סוזן דלל
  • סיפורים (1927)
  • גניזה (1930)
  • קטנות (1933)
  • מה שהיה (1939)
  • לעת עתה (1943)
  • משם (1946)
  • הלבּן (1947)
  • שברירים (1949)
  • פרשיות (1951)
  • חוליות (1953)
  • מאמש (1955)
  • אגב אורחה (1960)
  • הגולים (1970)
  • שלושה סיפורים (1975)
  • כריתות וסיפורים אחרים (1997)
  • פראדל/שפרה (2001)

בתיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
-
פרס ביאליק
במשותף עם מתתיהו שוהם

1933
הבא:
אברהם פריימן