שלמה שילר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלמה שילר, 1915

שלמה שִילֶר (186331 באוקטובר 1925, י"ג בחשוון תרפ"ו) היה מורה, מחנך, איש ציבור והוגה דעות ציוני בגליציה, שבאימפריה הרוסית ובארץ ישראל. מנהלה הראשון של הגימנסיה העברית רחביה בירושלים ומאנשי "הפועל הצעיר". על שמו נקרא הקיבוץ קבוצת שילר.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שילר נולד בשם שלמה בלאנקשטיין בעיירה מיכאלובה שליד ביאליסטוק. אביו, זליג, היה תלמיד חכם וסוחר זעיר, מחסידי רבי מנחם מנדל מקוצק. כשהיה שילר בן 10 עקרה המשפחה לביאליסטוק, על מנת שהילד, שהוכר כעילוי, יזכה לחינוך יהודי מעולה לקראת הסמכתו לרב. הוא למד בתלמוד תורה ובישיבה, אך בגיל ההתבגרות נחשף בישיבה ל"חוכמות חיצוניות" ולכתבי תנועת ההשכלה והחל ללמוד רוסית, גרמנית ולימודי חול נוספים. עקב כך נוצר קרע בינו לבין משפחתו.

בגיל 18 נאלץ, כמו רבים מבני גילו, להימלט מפני גיוס לצבא הצאר. הוא עבר לרובנו שבליטא, שם התגורר אחיו, משם המשיך ללבוב. עוד לפני שהגיע ללבוב אימץ לו את שם המשפחה "שילר" בעקבות הערצתו למשורר פרידריך שילר.

בלבוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בלבוב, שאליה הגיע שילר ב-1882, התקיימה קהילה יהודית-משכילית תוססת, שבה יכֹל להשתלב. בלבוב הרחיב את ידיעותיו בגרמנית, במדעים ובספרות באמצעות ספרים שקרא בעצמו ושמיעת הרצאות באוניברסיטה כשומע שלא מן המניין, וכן למד פולנית. שילר הצטרף לאגודת חובבי ציון בעיר, ובמקביל החל ללמד סטודנטים יהודים צעירים וקבץ סביבו עדת מעריצים. הוא ייסד אגודה היסטורית, שבה הרצה על תולדות עם ישראל ועל ספרות עברית, ומועדון "שפה ברורה", שבו תירגל עם תלמידיו את השפה העברית. עשר שנים לאחר הגיעו לעיר היה מורה ומנהיג הנוער הציוני בעיר, שהורכב בחלקו הגדול מנערים וצעירים בני-דמותו, פליטים הן מגיוס לצבא הצאר והן מעולם הישיבות ומשפחותיהם המסורתיות, שפנו להם עורף. לאורך השנים עסק גם בהקמת קורסים ללימוד השפה העברית והשכלה עממית ברוח ציונית, במשותף עם אברהם קורקיס.

בעת שהותו בלבוב כתב שילר מאמרים רבים לרבים מהביטאונים היהודיים הרבים שראו בה אור, בהם ביטאון ציוני גליציה "פְּשִישְלוֹשְץ" (Przyszłość, פולנית: 'העתיד'), שבו השתתף בקביעות ופרסם בו מאמרים ותרגומים מהספרות העברית. על תפקידו כמורה הדור ועל כתיבתו כתב דב סדן:

הנוער היהודי הלומד בלבוב, חדור הכרה לאומית, מצא בשלמה שילר את המורה, אשר כוחו המגנטי-הרוחני, המוסרי והחינוכי השפיע השפעה מכרעת על דור שלם של נוער בגליציה. עם הופעת שלמה שילר בלבוב כאילו נתגלו מחדש לתלמידיו כל האוצרות הרוחניים והלאומיים של היהדות בתקיפות בלתי ידועה עד כה. האישיות הנלהבת של המורה, המטען העצום של ידיעותיו הלהיבו את השומעים ורכזו אותם סביב המרכז היוקד של אהבת ישראל והאמונה ביעודו הנצחי...
תקופת לבוב היא לו תקופת פריסת הכנפיים – אתה רואה את הפליט, שמצא פה מולדתו האחרת, והוא עושה ומעשה, פועל ומפעיל. אתה מעלעל בדפי כתבי העת הפולניים של ציוני גליציה והרי בין רוב המאמרים... בולטים מאמריו בצלילות הגיונם, בבהירות מחשבתם, במקוריות תפיסתם. אתה מרפרף על פני כרוניקה של כתבי העת ואתה מוצא את שמו כמרכז, כמאגד - בייחוד של חוגי הנוער. כנואם, כמרצה - בייחוד של תולדות ישראל, הציונות, הספרות העברית. הוא כראש תנועת ההשכלה הלאומית בחוגים אלה, הוא מחנכה, הוא, בעצם, אבי תנועת הנוער הציונית הרצינית, הלומדת, המניחה את הדגש בחינוך עצמי, בהגשמה עצמית.

דב סדן (שטוק), עלים 38, 28 באוקטובר 1955

על רקע עבודתו החינוכית ביקש שילר לחקור מהם הגורמים שביססו את הקיום הלאומי של היהודים לאורך ההיסטוריה, ועשה זאת במסה היסטורית-פוליטית בשם "הקיום הלאומי של היהודים" (בפולנית: Byt narodowy Żydów), אשר נדפסה בהמשכים מעל דפי "פשישלושץ" וכעבור שנה ראתה אור כחוברת עצמאית (שאף זכתה בשנת 1906 למהדורה שנייה).

ב-1897 היה שילר ציר בקונגרס הציוני הראשון בבזל, ובהמשך נמנה עם מייסדי "אגודות ציוניות של פועלים ופקידים" בלבוב, שהתפתחו לימים לסניף פועלי ציון בעיר.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1910, והוא בן 46, עלה שילר לארץ ישראל והתיישב בירושלים. בקשתו להתמנות למורה בגימנסיה הרצליה לא נענתה, ועל כן החל ללמד נערים ונערות בבית פרטי, יחד עם מורים כאהרן מאיר מזי"א, אירה יאן, יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית. בית הספר הפרטי צמח והיה לגימנסיה העברית רחביה, ושילר נבחר להיות מנהלה הראשון, תפקיד בו נשא עד 1922.

בעת מלחמת השפות היה שילר לוחם תקיף למען לימוד כל המקצועות בשפה העברית. ב-1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, הוגלו מורי ותלמידי הגימנסיה לדמשק, וגם שם המשיך שילר לדאוג לקיום מסגרת לימודים סדירה. ב-1919 חזרו שילר ותלמידיו מן הגלות, והגימנסיה פתחה שנית את שעריה.

בשנת 1920, לאחר התלבטויות רבות ומספר שנים שבמהלכן לא עסק בפעילות ציבורית אלא בהוראה בלבד, הצטרף שילר למפלגת הפועל הצעיר, ונבחר מטעמה כציר באספת הנבחרים וכחבר הוועד הלאומי, שבו החזיק, באופן רשמי-למחצה, בתיק החינוך. כמו כן היה מראשי המדברים בעד עקרון ההתיישבות השיתופית במסגרת הקבוצה ה"קטנה".

בשנת 1923 יצא כשליח הקרן הקיימת לישראל לפולין. בפולין חלה ושב לארץ ישראל. על אף ששב לפעילות ציבורית בכתיבת מאמרים ונאומים, לא התאושש ממחלתו. הוא נפטר בירושלים ערירי. בהלוויתו השתתפו תלמידיו ורבים מראשי היישוב בהם חיים נחמן ביאליק, חיים בוגרשוב, שלמה קפלנסקי, יצחק לופבן, בן ציון דינור (דינבורג), יצחק בן צבי, יצחק וילקנסקי, שבדברי ההספד שלו קרא לשילר "ממשיך דרכו של א. ד. גורדון", ועוד. שילר נקבר בבית הקברות בהר הזיתים סמוך לאחוזת קברו של אליעזר בן יהודה.

תלמידיו ומעריציו החליטו להקים קבוצת התיישבות על שמו, ובשנת 1927 עלו על הקרקע כ"קבוצת שילר". עוד לזכרו רחוב בשכונת בית הכרם בירושלים.

הגותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Salamon Schiller, Byt narodowy Żydów: traktat historyczno-polityczny, Lwów: Nakl. Mlodziezy Żydowskiej "Przyszłość", 1896. (בפולנית)

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמרים:

  • שרגא בר-סלע, 'השקפתו החינוכית של שלמה שילר', שדמות: במה לתנועה הקיבוצית, ק': 95-99, תשמ"ז.
  • —, 'היחס לדת בהגותו של שלמה שילר', דעת: כתב-עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, 18: 91-110, תשמ"ז
  • —, 'הכוחות הפועלים בהיסטוריה היהודית לפי תפיסתו של שלמה שילר', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ב' (א'): 119-149, תשמ"ג.
  • —, 'הקיום הלאומי של היהודים' (מסה היסטורית-פוליטית של שלמה שילר)', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ד' (א'-ב'): 145-148, תשמ"ה.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפרי עטו: