מאיר פלסנר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מאיר (מרטין) פלסנרגרמנית: Martin Plessner;‏ 30 בדצמבר 1900, פוזן – 27 בנובמבר 1973, ירושלים) היה מזרחן ופילולוג יהודי-גרמני אשר חקר את תולדות המדעים באסלאם ומחברו של ספר הלימוד הראשון לערבית לבתי ספר עבריים.

חייו ופועלו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמניה (1900–1933)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאיר (מרטין) פלסנר נולד בעיר פוזן, הקיסרות הגרמנית, ליצחק ורוזה. אבי-סביו היה שלמה (סולומון) פלסנר, דמות חשובה ומשפיעה ביהדות האורתודוקסית הגרמנית במאה ה-19.[1] כשהיה בן ארבע עברה המשפחה לברסלאו. הוא למד בגימנסיה קלאסית בעיר זו, והמשיך ללימודים גבוהים בה ובברלין, בהתמקדו בשפות שמיות ומדעי האסלאם, לצד עיסוק בבלשנות קלאסית, תולדות ימי הביניים, תולדות האמנות ופילוסופיה. במהלך לימודיו, בשנים 1921–1922, היה עוזר-ספרן במחלקה האוריינטלית בספריית המדינה הפרוסית בברלין, תחת ניהולו של גוטהולד וייל. בראשית 1925 עבר בהצלחה את בחינת הדוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת ברסלאו, בהנחיית גוטהלף ברגשטרסר. את עבודת הדוקטורט כתב על המקור היווני הסמוי בחיבור הערבי 'תדביר אל-מנזִל'. לאחר קבלת התואר, הוזמן להמבורג, לשמש כעוזרו של המזרחן הלמוט ריטר במכון לתולדות המזרח בעיר. בשנת 1927 חזר פלסנר לברלין ושימש עוזר מדעי במכון לחקר תולדות מדעי הטבע, אשר אותו ניהל יוליוס רוסקה. בשנת 1929 הוזמן על ידי ריטר להיות אורחו באיסטנבול למשך כחצי שנה, שם סייע לריטר להשלים את העבודה על פרסום מהדורה מדעית לספר תכלית החכם (Picatrix). עם שובו לגרמניה, עבר פלסנר לעיר בון, שם שימש עוזר מדעי וספרן בסמינר האוריינטלי, תחת ניהולו של פאול קאלה. כעבור שנה, בסתיו 1930, הוזמן לאוניברסיטת פרנקפורט על ידי הפרופסור לשפות שמיות, יוסף הורוביץ, ובראשית שנת 1931 השלים את הקריטריונים הנדרשים להביליטציה.

לאחר עליית הנאצים לשלטון, והחלת החוק להשבת הפקידות המקצועית על כנה, פוטר פלסנר באופן מיידי ממשרתו באוניברסיטת פרנקפורט ובאפריל 1933 היגר לפלשתינה.

בחיפה (1933–1945)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכיוון שלא נמצא מקום עבורו במכון למדעי המזרח באוניברסיטה העברית, הגיע פלסנר לחיפה והחל לשמש מורה לערבית בבית הספר הריאלי בעיר. בשנת 1934 קיבל מהאוניברסיטה העברית את הפרס ללימודי ערב ע"ש הלורד הרברט פלומר.[2] הוא התגורר עם משפחתו בשכונת הדר הכרמל. עם ראשית עבודתו ביקש ממנו מנהל בית הספר, ד"ר ארתור בירם, לחבר ספר לימוד עברי לשפה הערבית, הראשון מסוגו בעברית מודרנית.[3] פלסנר השלים משימתו זו באביב 1935, ופרסם את הספר 'תורת הדקדוק הערבי'.[4] במקביל לעבודתו בבית הספר הריאלי, הפך פלסנר מעורב בחיים הפוליטיים ביישוב – הוא היה מיודד עם אנשי ברית שלום כגרשם שלום וארנסט סימון ושימש חבר פעיל באגודת איחוד, ממשיכתה הרעיונית של 'ברית שלום', לכשזו הוקמה בשנת 1942 ולמשך שנים רבות אחר כך. בנוסף, היה פלסנר חבר הסניף החיפאי של מפלגת עלייה חדשה.

בירושלים (1945–1973)[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1945 עבר פלסנר עם משפחתו להתגורר בשכונת קטמון בירושלים. מעבר זה אפשר לו לחדש את פעילותו האקדמית, אשר לדבריו "הופסקה במידה ניכרת במשך 12 השנים של היותי בחיפה".[5] בשנים הראשונות בירושלים המשיך פלסנר ללמד ערבית – עתה, בבית הספר התיכון הדתי 'מעלה' שבעיר – אך במקביל השתתף במפעלים אנציקלופדיים עבריים שונים, בהם האנציקלופדיה המקראית והאנציקלופדיה העברית (בה היה עורך מדור האסלאם), והיה העורך המדעי של הספר "הרצאות על האסלאם", בתרגום יוסף יואל ריבלין.

לאחר שהושלמה המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, הועסק פלסנר על ידי בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי במיון וקטלוג ספרים וכתבי עת מהספריות הפלסטיניות הנטושות במערב העיר.[6] הוא השתתף בפרויקט בשנים 1949–1950, ובשנת 1951 החל לעבוד כספרן המכון למדעי המזרח. במקביל, החל ללמד בשנת 1952 במכינה לערבית של האוניברסיטה העברית, ובשנת 1955 מונה לפרופסור חבר בחוג לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה. עם שובו לאקדמיה, שב פלסנר גם לפעילות מחקרית שוטפת, ובשנת 1962 יצא לאור תרגומו המדעי לגרמנית (בשיתוף עם הלמוט ריטר) של ספר תכלית החכם. ב-1963 הועלה לדרגת פרופסור מן המניין ומונה לראש החוג לתרבות האסלאם, תפקיד בו כיהן עד פרישתו בשנת 1969.

בזירה הציבורית, לאחר קום המדינה לא הצטרף פלסנר לאף מפלגה קיימת אך השמיע את דעותיו היוניות על גבי העיתונים בישראל. בשנת 1958 נאם במסגרת ועידה שנערכה בעיר פירנצה על הערכים המשותפים לדתות המונותאיסטיות.[7] הוא ספג ביקורת קשה בישראל לאחר שלא פרש מן הוועידה יחד עם חברי המשלחת הישראלית, אשר מחלקם נמנעה תחילה הכניסה לדיונים.[8][9] בראשית שנות השישים היה ממובילי הקריאה לכינון יחסים מדעיים עם גרמניה, ואף נסע להרצות בפרנקפורט עוד בשנת 1962, טרם כינון היחסים הדיפלומטיים הרשמיים בין ישראל לגרמניה.[10]

פלסנר הלך לעולמו בשנת 1973 בירושלים. בנו, פרופ' יקיר פלסנר (1935–2014), היה פרופסור לכלכלה, היועץ הכלכלי של שר האוצר והמשנה לנגיד בנק ישראל. בתו, פרופ' חגית לבסקי (ילידת 1939) היא היסטוריונית החוקרת את תולדות היישוב וציונות יהודי גרמניה. פריטים מעזבונו מצויים בארכיון הציוני המרכזי ובארכיון הספרייה הלאומית.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • תורת הדקדוק הערבי: ספר עזרה לבתי ספר עבריים, חיפה: הוצאת בית הספר הריאלי העברי בחיפה, תרצ"ה
  • Die Geschichte der Wissenschaften im Islam als Aufgabe der modernen Islamwissenschaft, Tübingen: J. C. B. Mohr, 1931
  • Der OIKONOMIKOC des Neupythagoreers "Bryson" und sein Einfluss auf die Islamische Wissenschaft, Heidelberg: Carl Winter, 1928
  • Picatrix: das Ziel des Weisen, von Pseudo-Maǧrīṭī, translated into German from the Arabic by Hellmut Ritter and Martin Plessner, London: The Warburg Institute, 1962
  • Vorsokratische Philosophie und griechische Alchemie in arabisch-lateinischer Überlieferung: Studien zu Text und Inhalt der Turba philosophorum, nach dem Manuskript ediert von Felix Klein-Franke, Wiesbaden: Franz Steiner, 1975

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • המכון ללימודי אסיה ואפריקה, על פרופסור מרטין מ' פלסנר ז"ל: דברים שאמרו לזכרו פ' שנער, פ' קליין-פרנקה, מ"י קיסטר ביום השלושים לפטירתו וביבליוגרפיה של כתביו, ירושלים: המכון ללימודי אסיה ואפריקה, האוניברסיטה העברית, תשל"ה
  • עמית לוי, "מהפכה פנימית שלמה": מאיר מרטין פלסנר (1900–1973) והאוריינטליזם היהודי-גרמני בין מפגש טקסטואלי למפגש פיזי, עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך אוניברסיטה", ירושלים: האוניברסיטה העברית, 2016

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ PLESSNER, SOLOMON - JewishEncyclopedia.com, www.jewishencyclopedia.com
  2. ^ "פרס פלומר לד"ר פלסנר," דבר, 19 באפריל 1934, עמ' 6.
  3. ^ Yonatan Mendel, From German Philology to Local Usability: The Emergence of ‘Practical’ Arabic in the Hebrew Reali School in Haifa' 1913–48, Middle Eastern Studies 52, 2016-01-02, עמ' 1–26 doi: 10.1080/00263206.2015.1061508
  4. ^ מאיר מ. פלסנר, תורת הדקדוק הערבי: ספר עזרה לבתי ספר עבריים, חיפה: הוצאת בית הספר הריאלי העברי בחיפה, תרצ"ה
  5. ^ מאיר פלסנר, "מהלך חיי," ארכיון הספרייה הלאומית, ARC. 4*1593/02/6.
  6. ^ גיש עמית, אקס-ליבריס: היסטוריה של גזל, שימור וניכוס בספרייה הלאומית בירושלים, ירושלים: מכון ון ליר, 2014, עמ' 78–126
  7. ^ ג'ו גולן, דפים מיומן, ירושלים: כרמל, 2006, עמ' 320–323
  8. ^ שמואל שגב, "הועידה של ג'ו גולן מאביחיל: גילויים חדשים על פרשת פלורנץ," מעריב, 15 באוקטובר 1958, עמ' 2.
  9. ^ שלום רוזנפלד, "קבלוהו בבוז, את הפרופסור הזה!," מעריב, 10 באוקטובר 1958, עמ' 3.
  10. ^ ראו חומרים בתיק ""Die Juden als Träger und Vermittler der antiken Tradition, ארכיון הספרייה הלאומית, ARC. 4*1593/01/48.