עקיבא ארנסט סימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
עקיבא ארנסט סימון
1899 –‏ 1988
Ernst Simon.jpg

עקיבא ארנסט סימון
נתונים נוספים
ענף מדעי חינוך
נולד 1899
נפטר 1988 (בגיל 89 בערך)
ארצות מגורים ישראל
פרסים והנצחה

חתן פרס ישראל בחינוך לשנת תשכ"ז.

פרופ' עקיבא ארנסט סימון (Ernst Simon‏; 15 במרץ 1899, ברלין18 באוגוסט 1988, ירושלים), פילוסוף וחוקר חינוך, מרצה לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. מאנשי "ברית שלום". חתן פרס ישראל בחינוך לשנת תשכ"ז.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגרמניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון נולד בברלין בירת הקיסרות הגרמנית בשנת 1899 לאפרים גוטהולד סימון וססיליה לבית ליפמן, דור חמישי לרבי עקיבא איגר (הראשון, מהלברשטט). הוא גדל כבן למשפחה יהודית מתבוללת וכפטריוט גרמני. אביו היה מנהל בחברה מסחרית בברלין. היה הבכור מבין שלושה אחים, אחיו הצעירים היו פריץ מיכאל והנס. נסחף בהתלהבותם של צעירי גרמניה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התגייס לצבא בהיותו בן 17 (מרץ 1916) ונשלח לחזית כלוחם בגדוד תותחני שדה. באותה שנה נפצע בוורדן, אך חזר לשרת במהלך 1917 עד תום המלחמה. בתקופת שירותו נתקל סימון בתופעות אנטישמיות, שכוּונו הן כלפיו אישית והן כלפי ציבור החיילים היהודים. למרות שיהודים רבים נפלו בחפירות, היו שטענו כי הם לא תרמו דיים וכי הם משתמטים מהלחימה. רוח זו הביאה מהפך בנפשו, והוא הפך לציוני. במהלך המלחמה בזמן הגנה על מחסן תחמושת, הוא הצליח לנטרל רימון שנזרק לעבר המחסן. בעקבות מעשה זה הוא זכה במדליית צלב הברזל של הצבא הגרמני.

בשנת 1919 החל את לימודיו בברלין ובפרנקפורט ע"נ מיין. בשנת 1923 סיים תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג. עבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא: "ראנקה והגל". בזמן לימודיו הכיר את הפילוסוף והמחנך פרנץ רוזנצווייג שהטביע חותם מכריע על התפתחותו הדתית וההגותית, את הרב האורתודוקסי המתון נחמיה (אנטון) נובל, ואת מרטין בובר - פילוסוף וחוקר החסידות, שהשפיע עליו גם בהמשך חייו. בובר הוציא לאור עיתון בשם "דֶר יוּדֶה" (Der Jude, 'היהודי'), וסימון כתב בעיתון זה וערך כעורך משנה את שני הכרכים האחרונים של העתון.

כתלמיד קרוב של רוזנצווייג היה ממייסדיו וממוריו המרכזיים של "בית המדרש החופשי" (Das Freie Jüdische Lehrhaus) בפרנקפורט ע"נ מיין, שהקים רוזנצווייג. הוא לימד שם לימד מספר שנים ואף ייסד את המניין שהתכנס בביתו של רוזנצוויג שהיה משותק ומרותק למיטתו באותן שנים.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון ואשתו טוני (לבית רפופורט) עלו לארץ ישראל בשנת 1928. בשנותיו הראשונות בארץ לימד היסטוריה בבית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1934 שב לגרמניה למשך חצי שנה, לפי הזמנתם של בובר וראשי הנציגות הארצית של יהודי גרמניה (Reichsvertretung der Deutschen Juden‏), ליאו בק ואוטו הירש, ושם הצטרף למרכז לחינוך יהודי למבוגרים שהקים בובר. חינוך יהודי למבוגרים בתקופת המשטר הנאצי דרש זהירות רבה מהמורים והתלמידים כאחד, והם נאלצו להשתמש לעתים ברמזים כדי למנוע הלשנות. בשובו עבר עם משפחתו לירושלים, שם התגורר בשכונת רחביה, מעוזם של האינטלקטואלים. עם שובו מגרמניה הוזמן על ידי בן ציון דינבורג לשמש כמורה לפילוסופיה יוונית בבית ספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית, שהוקם בשנים אלה, ובית המדרש למורים העברי. בשני מוסדות אלה שימש תקופות מספר כמנהל. בשנת 1939 הצטרף לסגל האוניברסיטה העברית למחלקה לחינוך כמרצה לפילוסופיה ותולדות חינוך. בשנת 1950 קיבל מינוי של פרופסור חבר, ב-1955 פרופסור מן המניין[1] ואחר כך למנהל בית הספר לחינוך. בתפקיד זה כיהן עד לפרישתו מהוראה באוניברסיטה בשנת 1967.

סימון היה מנציגי מפלגת "עלייה חדשה" באספת הנבחרים הרביעית (שכיהנה בשנים ‏1944-‏1949). היה חבר בתנועות שלום (ראו פעילות חברתית-פוליטית להלן). היה ממייסדי מכון ליאו בק (מכון לחקר תולדות יהדות גרמניה), פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם (בין השאר פרופסור בסמינר לתאולוגיה יהודית בניו יורק). חיבר ספרים ומאמרים רבים, והיה בין השאר שותף לעריכת האנציקלופדיה חינוכית.

בשנת 1967 הוענק לו פרס ישראל בחינוך לשנת תשכ"ז, ובשנת 1969 הוענקה לו בפרנקפורט מדליית בובר-רוזנצוויג לאות הוקרה על תרומתו לדיאלוג היהודי-נוצרי.

נפטר בירושלים בשנת 1988. השאיר אחריו את אשתו ושני ילדיו: בנו פרופ' אוריאל סימון, מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן, מראשי תנועת מימד; ובתו חנה גרינברג, ממייסדי בית הספר סדברי ואלי.

פעילות חברתית-פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

יהדותו של סימון הייתה "יהדות הומניסטית". פעילותו הפוליטית הייתה בתנועות חוץ-פרלמנטריות שדגלו בדרך פייסנית בסכסוך הישראלי-ערבי. עם עלייתו ארצה, הצטרף לחבריו בובר, שלום ואחרים לתנועת "ברית שלום" – אגודת אנשי רוח שמאמצע שנות ה-20 של המאה ה-20 שאפה לדו-קיום יהודי-ערבי בארץ ישראל. ביולי 1941 הכריז בכינוס בבן שמן שלעם הערבי זכות על הארץ כמו לעם היהודי. נאום זה והתבטאויות נוספות שלו גרמו לצעדים אלימים נגדו: בספטמבר של אותה שנה הושלכה פצצה לביתו, ובאחד הימים התפרצו אנשים לכתת הלימוד שלו והיכוהו.‏[2] בשנת 1942 חבר לפרופ' י' ל' מאגנס (מראשי "ברית שלום") ולאחרים, בהם הנרייטה סאלד, מייסדת "עליית הנוער", לסיעת "איחוד", שיחד עם "השומר הצעיר" דגלו בהקמת מדינה דו-לאומית. סימון התנגד לבן-גוריון ולדרכו המדינית. בשנת 1961 אף קרא להקים ממשלת שלום ללא בן-גוריון.

סימון היה ממבטאיה המובהקים של היהדות הליברלית בישראל. במשך עשרות שנים היה חבר פעיל ומרכזי בבית הכנסת הייקי-הליברלי "אמת ואמונה", שהוקם כבית כנסת רפורמי אך בחר לימים להשתייך לתנועה הקונסרבטיבית. הוא הרבה לשאת דרשות בקהילה זו וביטא בהן שילוב של למדנות יהודית, קריאה נבואית לצדק חברתי ולשלום ומעוגנות מעמיקה בתרבות הכללית. אורח חייו של סימון היה אורתודוקסי למדיי, אולם הוא ראה עצמו שייך למחנה הליברלי, הלא-אורתודוקסי, וביטא שייכות זו פעמים רבות. סימון, שהושפע עמוקות ממרטין בובר, צעד בשאלת היחס למצוות המעשיות, בעקבות פרנץ רוזנצווייג.

לאחר מלחמת ששת הימים היה חבר בתנועה לשלום וביטחון שהוקמה בשנת 1969. הוא נאם בהפגנות התנועה, שקראה להכרה בזכות ההגדרה עצמית לפלסטינים והחזרת השטחים שנכבשו במלחמה. אחד השלטים שהונפו בהפגנות אלו נשא את הסיסמה "שלום עכשיו", שהפכה לאחר מכן לשמה של התנועה הידועה בשם זה.

כאיש חינוך עסק בהוראה בבתי ספר ובאוניברסיטה ובחינוך מבוגרים. הוא היה יועץ חינוכי וחבר "הוועדה לעליית הנוער הדתי" שבין השאר הקימה מסגרת חינוכית דתית בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל".

הוא הרבה להביע את דעותיו במאמרים ומכתבים למערכת (בעיקר לעיתון "הארץ"). בקרב חוגים דתיים לא תמיד היו דעותיו מקובלות למרות היותו יהודי מאמין-אורתודוקסי, הוא היה נוהג לומר ש"עם האנשים אתם הוא מתפלל, הוא אינו יכול לדבר, והאנשים שאִתם הוא מדבר, אינם מתפללים...".

הגותו ומחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

סימון שהתגייס לצבא כיהודי "אגנוסטי ובור" כדבריו, השתחרר כיהודי מקורב לדת היהודית וכציוני. לאחר שחרורו התמודד עם שלוש שאלות:‏‏‏[3]

  • "היחס שבין גבורה צבאית לאומץ אזרחי והתפקיד של הדמיון..."
  • "האפשרות להבדיל בין עמדה אנטי – מילטאריסטית לבין השקפה פאציפיסטית – עקרונית"
  • "מה בין ציונות ליהדות דתית"

סימון נתן ביטוי לשאלות אלה באישיותו ובדרכו בחיים כהומניסט מאמין, כציוני, כפעיל שלום וכמחנך.

מכתביו בעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ‫פסטאלוצי וקורצ’אק: חלוצים לחינוך סוציאלי (ספריה פידגוגית קטנה, ב), תל אביב: אורים, 1949.
  • עקיבא ארנסט סימון, חיים איזק (עורכים), משנת פסטאלוצי, מבחר מקורות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1953.
  • ‫על פראנץ רוזנצווייג, במלאת כ"ה שנה לפטירתו (דיוני בית הלל), הוצאת האוניברסיטה העברית בירושלים, 1956.
  • חיים אורמיאן (עורך ראשי), אנציקלופדיה חינוכית: אוצר ידיעות על החינוך בעם ישראל, ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות מוסד ביאליק, תשי"ט-תשכ"ט:
    • עקיבא ארנסט סימון (עורך), כרך א: יסודות החינוך, תשכ"א.
    • עקיבא ארנסט סימון, אהרון פריץ קליינברגר ועזריאל שוחט (עורכים), כרך ד, תולדות החינוך, תשכ"ד.
  • קוו-התיחום: לאומיות, ציונות והסכסוך היהודי-ערבי במשנת מרטין בובר ובפעילותו, המרכז ללימודים ערביים, גבעת חביבה, 1973.
  • האם עוד יהודים אנחנו: מסות, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, 1982.
  • הזכות לחנך, החובה לחנך: מסות, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, 1983.
  • יעדים, צמתים, נתיבים: הגותו של מרדכי מ' בובר: מסות, הוצאת ספרית פועלים, תל אביב, 1985.
  • פרקי חיים: בנין תוך חורבן, תרגם אברהם טוביאס, הוצאת ספרית פועלים בשיתוף מכון ליאו בק, תל אביב, 1986.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ העלאות באוניברסיטה, דבר, 15 באוגוסט 1955
  2. ^ דני יעקובי, "ראשיתה של הכשרה מקצועית באוניברסיטה מחקרית: הקמת המחלקה לחינוך באוניברסיטה העברית" בתוך: חגית לבסקי, עורכת, תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים - התבססות וצמיחה, הוצאת מאגנס (2005), עמ' 491–492.
  3. ^ עקיבא ארנסט סימון, פרקי חיים: בנין תוך חורבן, תרגם אברהם טוביאס, הוצאת ספרית פועלים בשיתוף מכון ליאו בק, תל אביב, 1986.