טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מטבע הנושא את דמותו של פלמינינוס

טיטוס קווינקטיוס פלמינינוסלטינית: Titus Quinctius Flamininus; ‏229 לפנה"ס - 174 לפנה"ס) היה מצביא ומדינאי רומאי מפורסם, אשר נודע בעיקר כמנצח המלחמה המוקדונית השנייה, וכמי ששחרר את יוון מהכיבוש המוקדוני ובכך פתח את הדרך לכיבושה בידי רומא.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלמינינוס היה נצר למשפחת הקווינקטיי, משפחת אצולה רומית חשובה. הוא נולד ברפובליקה הרומית סביב שנת 229 לפנה"ס, היה לו אח בשם לוקיוס קווינקטיוס פלמינינוס. על ילדותו ידוע מעט מאוד. פלוטרכוס מציין שהוא הרבה להתאמן בכלי נשק כבר מגיל צעיר.[1] הוא שרת בצבא הרומי, ושימש כטריבון צבאי במהלך המלחמה הפונית השנייה. הוא שרת תחת פיקודו של מרקוס קלאודיוס מרקלוס, ומונה למושל העיר טאראנטום. הוא זכה לשם טוב הודות למשטרו הצודק.[1]

הוא נבחר כאיידיל קוריולי בשנת 203 לפנה"ס, ולקוואיסטור בשנת 199 לפנה"ס. בשנת 198 לפנה"ס הוא הגיש את מועמדותו לתפקיד הקונסול. צעד זה יצר בסנאט אופוזיציה שקראה לשלול את מועמדותו. הטריבונים של העם טענו שפלמינינוס צעיר מדי (פחות מ-30) בשביל לכהן בתפקיד, וכן שהוא חסר כל ניסיון צבאי. עם זאת, בבחירות הוא זכה במרבית הקולות של העם, ונבחר לתפקיד יחד עם סקסטוס אליוס פאאטוס קטיוס.[2]

המלחמה המוקדונית השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המלחמה המוקדונית השנייה

בזמן שבו נבחר פלמינינוס לקונסול, הייתה רומא שקועה במלחמה נגד ממלכת מוקדון. פלמינינוס קיבל את מוקדון כ"משימה" ויצא אליה עם 9,000 חיילים. הוא נפגש עם הקונסול לשעבר פובליוס ויליוס טפולוס, שחנה על נהר אאוס מול הכוח המוקדוני בפיקודו של פיליפוס החמישי, מלך מוקדון. יחד עם החיילים שהביא פלמינינוס, היה הכוח הרומאי גדול בהרבה מהכוח המוקדוני. המוקדונים חסמו את המעברים, כך שהרומאים לא יכלו להוציא לפועל את הפלישה המתוכננת למוקדון. פלמינינוס הציע במקום לנקוט בדרכים עקיפות, לפתוח במתקפה אחת שתפתח את המעבר.

תכנוני המתקפה נמשכו למעלה מחודש, וכל אותו הזמן נמשכה רגיעה מוחלטת בזירה. מלך מוקדון פירש לא נכון את השקט מצד פלמינינוס, והחל לגשש אחר הסכם שלום. פלמינינוס, ששש על ההזדמנות להרוויח זמן, הסכים להיפגש עם פיליפוס למשא ומתן. פלמינינוס ניצל את זירת המשא ומתן לצורכי מסע תעמולה רצוף ססמאות נבובות אודות החירות ליוון שרומא שואפת לה.[3] כאשר פיליפוס ניסה להיות מעשי והסביר שאין לנהוג בגישה כוללנית וכי יש לדון בכל עיר שנויה במחלוקת בנפרד, דאג פלמינינוס להבהיר לו שאין בכוונתו לדון בכך כלל.[4] פלמינינוס הבהיר היטב שהרומאים מינו עצמם לאפוטרופוסים של היוונים כולם, וכנגד כל וויתור שפיליפוס הסכים לוותר, הוסיף פלמינינוס עוד כמה. פלמינינוס יצא כמנצח מהמשא ומתן הכושל, וגם הצליח לסדוק ולערער לחלוטין את ביטחונו האישי של פיליפוס.[5]

בסיוע חארופס מאפירוס, הצליח פלמינינוס למצוא שביל עוקף שאפשר לו לאגף את פיליפוס ולהביס אותו בקרב אאוס. פלמינינוס לא ניצל את ניצחונו כדי לכבוש את מוקדון עצמה. הוא היה מדינאי נבון דיו כדי לנצל את התנופה בדרכים אחרות. הוא צעד לאורך אפירוס, ושבטי הארץ התייצבו כולם לימינו בבהלה. לאחר מכן חדר פלמינינוס לתסליה, מתוך מגמה ברורה לנתק את מוקדון מארץ האם היוונית. פיליפוס לא חפץ בקרב הכרעה, והסתפק בהשארת חילות מצב חזקים בערים החשובות. חיל המצב המוקדוני בפאלוריה התגונן באומץ, ולאחר כיבוש העיר החליט פלמינינוס להעלות אותה באש למען יראו וייראו. ואכן, הערים הסמוכות מטרופוליס וקאריון נכנעו עד מהרה ללא קרב. לאחר מכן נע פלמיניניוס דרומה, ופלש לפוקיס. מרבית הערים במחוז זה נכנעו לו מתוך בהלה, ורק אלאטיאה סגרה בפניו את שעריה. פלמינינוס הטיל מצור על העיר, אולם מצור זה נועד בעיקר לספק תעסוקה לחייליו והוא לא תלה בו תקוות רבות.[6]

פלמינינוס נאלץ לחדור לפלופונסוס כדי לקיים את התחייבותה של רומא כלפי הליגה האכאית, שהסכימה ללחום לימין רומא תמורת העיר קורינתוס, שעדיין נשלטה בידי המוקדונים. המוקדונים הגנו היטב על קורינתוס, והאזרחים גם הם סייעו בנפש חפצה בעבודות הביצורים. לא די בכך שהניסיון האכאי-רומי לכבוש את העיר עלה בתוהו, המושל המוקדוני של העיר, אנדרוסתנס, אף הצליח לקבל לעיר תגבורת בת 1,500 איש שהועברה לו דרך בויאוטיה. בגלל שהחורף התקרב, הורה פלמינינוס להפסיק את המצור, והחזיר את חייליו למחנותיהם. במוקדון התקבלה נסיגה זו כניצחון, ופיליפוס ניצל זאת כדי לבקש שלום פעם נוספת. פלמינינוס ידע ששנת כהותו כקונסול עומדת להסתיים, ושבשנה הבאה יובא מצביא חדש לזירה, ולפיכך הסכים למגעים. פלמינינוס דרש שפיליפוס יפנה את כל יוון וכן את הערים שבעבר היו שייכות למצרים, וכן תבע את החזרת השבויים והעריקים הרומאים. בעלי בריתה של רומא העלו עוד סדרה של תביעות בלתי אפשריות. למרות זאת, הוחלט על שביתת נשק למשך חודשיים.[7] תומכיו של פלמינינוס בסנאט הצליחו להאריך את האימפריום שלו, וכעת הבין פיליפוס שהמלחמה תימשך וכי השיחות היו אחיזת עיניים בלבד. פיליפוס החליט לשנות את האסטרטגיה שבה נקט עד עתה - היינו הארכת המלחמה ככל האפשר, והגיע למסקנה שאין מנוס מקרב הכרעה.[8]

משהחליטו שני הצדדים על קרב הכרעה, החליט פיליפוס שהקרב ייערך בשטח מישורי המתאים להפעלת הפלנקס המוקדוני. פלמינינוס כמובן קיווה שהקרב ייערך בתנאי שטח הרריים שבהם למאניפולוס הרומאי תהיה עדיפות ברורה. ביוני של שנת 197 לפנה"ס,[9] פיליפוס החליט לנוע מערבה לכיוון סקוטוסה כדי לחדש את מלאי האספקה שלו. בדרך הוא עבר בתסליה בין גבעות שכונו "קינוסקאפאלאי". פלמינינוס לא ידע היכן פיליפוס חונה, אולם מרגלים יווניים דיווחו לו על המיקום.[8] לאחר כמה ימים שבהם השקיף המחנה הרומאי על המוקדונים, ירד גשם כבד שמנע מהרומאים לראות היטב את שקורה. פלמיניניוס שלח 1,000 רגליים ו-300 פרשים כדי לאתר את פיליפוס,[10] פיליפוס מצדו שלח את אנשיו ללכוד את הגבעות.[11] הכוח של פלמינינוס התנגש בכוח מוקדוני עדיף, ונאלץ לסגת. פלמיניניוס שלח לעזרתו עוד 2,000 רגליים ו-500 פרשים. כעת היחידות המוקדוניות נאלצו לסגת ולבקש תגבורת. תנאי השטח היו מאוד לא נוחים עבור המוקדונים, ופלמינינוס רצה שהקרב יערך דווקא שם. לכאורה היה על פיליפוס להורות על נסיגה ולהמתין עד שיגיעו לנקודה מישורית יותר, אולם הוא נתן הוראה הפוכה וציווה על הכוחות הפזורים באזור להתקבץ חזרה ולצאת לקרב.[11] הקרב שהתפתח זכה לשם "קרב קינוסקאפאלאי", ובמהלכו הוכיח המאניפולוס הרומאי את יתרונו הבולט על פני הפלנקס המוקדוני המגושם והמיושן. צבאו של פיליפוס נסוג משדה הקרב.

הסכם השלום[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלמינינוס מכריז על עצמאות היוונים

לאחר הקרב, ביקש פיליפוס מפלמינינוס שביתת נשק בת חמישה עשר יום, ופלמינינוס נענה לבקשה. חלק מבעלי בריתם של הרומאים דרשו מפלמינינוס לסלק את פיליפוס כליל ממלכותו, אולם פלמינינוס ידע היטב שאם כך ייעשה, תתפוס מעצמה יוונית חדשה את הוואקום שתותיר מוקדון, מה גם שמוקדון שימשה עד אז אזור חיץ בין יוון לבין שלל השבטים מהצפון, וחבל היה לרומאים לוותר על כך.[12] פלמינינוס הבהיר לנציגיהם של בני בריתו שהוא כבר קבע את אופיה של המדיניות שמתכננים הרומאים להותיר מאחוריהם. הוא הודיע שהוא מתכוון לפעול בדרכה המסורתית של ארצו: "במתינות, בסלחנות ובאנושיות".[13] הוא הודיע שהוא יסתפק בצמצום כוחו של פיליפוס עד שלא יוכל לפתוח במלחמה חדשה אף אם ירצה. כמו כן, בנאומו הוא הבהיר היטב ליוונים מה התפקיד (הנחות) שרומא מועידה להם. פיליפוס נפגש עם הרומאים ובעלי בריתם בטמפי, עם הכרזה מוכנה מראש, על פיה הוא "מקבל את כל התביעות שהופנו אליו לפני כן",[14] במפגשים שנערכו בחורף שעבר.

ביוון עצמה כבר התכוננו הכל לחילוף אדונים, נראה היה שלאחר שהשתחררה מעול הכיבוש המוקדוני, בסך הכל באה תחת עול כיבוש חדש, העול הרומי. פלמינינוס נפגש עם וועדה מיוחדת של עשרה שליחים מיוחדים מטעם הסנאט ברומא, אשר תפקידה היה להחליט כיצד לשלוט ביוון. הוועדה התכנסה בקורינתוס, וחבריה הצהירו שבשל המלחמה המתקרבת נגד אנטיוכוס השלישי ("מלחמת אנטיוכוס"), על רומא לשמור על מספר תחנות אסטרטגיות ביוון, ולפחות על דמטריאס, כלקיס וקורינתוס. עם זאת, פלמינינוס הצליח לשכנע אותם שאדרבה, אל לה לרומא להחזיק מצודות מדיניות הרחוקות מאיטליה יותר משבע, שכן משום שהן מהוות טרף קל, והחזקתן היא למעשה עיתוי לפתיחת מלחמה אם יותקפו, ורומא המחויבת להגיב תמצא את עצמה מסובכת במלחמה שכלל לא חפצה בה. לפיכך, קיבלו העשרה את דעתו שיש "לפנות הכל", וביקשו לעשות זאת במעמד רב רושם. במהלך המשחקים האיסתמיים שנערכו בקורינתוס, הקריא הכרוז הרומאי את "הכרזת העצמאות" של יוון:

הסנאט של הרומאים וטיטוס קווינקטיוס, המצביא העליון: לאחר שניצחו את המלך פיליפוס והמוקדונים מכריזים כי העמים הבאים יהיו בני-חורין, חופשיים מחילות מצב וממס, וחיים לפי חוקי אבותיהם

לאחר מכן באה רשימה של עמים שנשלטו בעבר בידי מוקדון, ואשר רומא העניקה להם את חירותם. ההכרזה הייתה כה מדהימה, עד שהכרוז נאלץ לחזור עליה פעמיים. "קריאות השמחה שהתעוררו היו כל כך חזקות, שהן הגיעו עד לים. כל הקהל קם על רגליו, ואיש לא הקדיש תשומת לב לספורטאים המתמודדים. כולם היו להוטים לזנק קדימה ולברך את המושיע והאלוף של יוון."[15] פלמינינוס ערך סבב ביקורים בערי יוון, והסדיר את חילופי השלטון. הוא חזר על ההכרזה במהלך המשחקים הנמאיים, והקדיש כלי נשק לזאוס ואפולו בדלפי.[16]

מלחמת נאביס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת נאביס

במהלך המלחמה המוקדונית, מסר מלך מוקדון באופן זמני את ארגוס לידי נאביס, הטיראן אשר שלט בספרטה. מיד לאחר מכן פנה נאביס אל מפקד פלמינינוס בהצעת שלום. פלמינינוס הביא עמו למפגש עם נאביס גם את אטאלוס הראשון, מלך פרגמון, וניקוסטראטוס, סטרטגוס האכאים.[17] אטאלוס וניקוסטראטוס מחו על כך שארגוס נשארת בידיו של נאביס, ותמכו שניהם בהעברתה לידי האכאים. אולם פלמינינוס החליט להשאיר אותה בידיו של נאביס והבטיח לבדוק שוב את הנושא לאחר שתיגמר המלחמה בפיליפוס.

לאחר המלחמה פנו האכאים אל פלמיניניוס בבקשה שיקיים את הבטחתו. פלמיניניוס כינס בשנת 195 לפנה"ס בקורינתוס וועדה של כל נציגי הערים היווניות, וביקש מהם להצביע בנושא. מרבית הערים תמכו בסילוק נאביס מארגוס.[18] אולם נאביס סרב, ופלמינינוס החל לארגן קואליציה בהיקף עצום נגדו. האכאים העמידו לרשותו 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים, כמו כן הגיעו אליו עוד 1,500 מוקדונים ו-400 תסאלים. רודוס הציבה 18 ספינות מלחמה, פרגמון 30 ומרומא הגיעו 40. נאביס הובס בקלות, והכוח המשולב החל להשחית את היישובים מסביב לספרטה. נאביס הציע שלום, אולם בעלי הברית של פלמינינוס דרשו את סילוקו הסופי מהשלטון בספרטה. אולם פלמינינוס הצביע בפניהם על הקושי הרב הכרוך במצור ממושך על ספרטה, והם נאלצו לקבל את דעתו.[19] פלמינינוס דרש וויתור מלא על ארגוס ולהחזיר לעיר כל שהיה שייך לה, לרבות עבדים. הצי הספרטני יפורק ויצומצם לכדי 2 ספינות קלות בלבד. יהיה על נאביס להשיב גולים ושבויים מהערים שהן בנות ברית של רומא, הוא יאפשר לנשים וילדים ספרטנים להתאחד עם אבותיהם הגולים שמחוץ לעיר. ייאסר על נאביס לבנות מבצרים או חומות אפילו בתוככי ספרטה עצמה. הוא יאלץ למסור לרומא חמישה בני ערובה ביניהם בנו, וישלם מאה כיכרות כסף מיד ועוד ארבע מאות בתשלומים שנתיים. נאביס ניסה בתחילה להתמקח, אולם כשהחיילים הרומאים החלו לזרום לתוך ספרטה, נכנע מיד.[20]

אחריתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 191 לפנה"ס הוא שימש כיועצו הצבאי של הקונסול מאניוס אקיליוס גלבריו במהלך מלחמת אנטיוכוס (שהתנהלה ברובה ביוון), ומחה בפניו על חופש הפעולה שהוא מתיר למלך מוקדון, שהפך לבן ברית נאמן לרומא.[21] כמו כן הוא הציל את חלקידיקי מזעמו של הצבא הרומי, ופלוטרכוס מספר שלכבוד מעשה זה הקדישו לו החלקידיקים מבני ציבור רבים, ושעד ימיו נהוגים בכלקידיקי פולחנות דתיים לכבודו.[22] כמו כן מספר פלוטרכוס שבאחת הפעמים סיפרו לו האכאים על מגוון החיילים שיש לאנטיוכוס השלישי. פלמינינוס הגיב בסיפור משלו: פעם הוא התארח בביתו של חבר, וזה הגיש לפניו מגוון גדול של בשרים. פלמינינוס שאל אותו מאין לו כל כך הרבה סוגי בשרים, והחבר השיב שהכל למעשה בשר חזיר, אולם כל חלק בושל בצורה שונה. כך גם אנטיוכוס, חייליו כולם סורים, אולם חמושים בצורה שונה.[23]

בשנת 189 לפנה"ס, הוא נבחר לקנסור. בשנת 183 לפנה"ס יצא לביתיניה כדי להפסיק מלחמה בין פרוסיאס הראשון, מלך ביתיניה לבין פרגמון. הוא נדהם לגלות בחצרו של פרוסיאס אורח לא צפוי, חניבעל ברקה המפורסם, יוזם המלחמה הפונית השנייה, אשר רומא חיפשה בנרות. פרוסיאס סירב בתחילה להיכנע לדרישותיו של פלמינינוס להוציא את חניבעל להורג ולבגוד באורחו, אולם משלחצו עליו הרומאים נכנע והסכים, ושלח את אנשיו לכתר את ביתו של חניבעל. כאשר ראה חניבעל שביתו מכותר הוא העדיף להתאבד. על פי האגדה, מספרים כי משפטו האחרון היה: "הבה נשחרר את הרומאים מעול ציפייתם הממושכת למותו של איש זקן".

לאחר מכן לא ידוע עליו דבר. סביר להניח שמת סביב שנת 174 לפנה"ס.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • F. W. Walbank, "Philip V of Macedon", Cambridge University Press, 1940
  • Erich S. Gruen, "The Hellenistic World and the Coming of Rome", 2 vols. Berkeley, 1984
  • Frank W. Walbank, "Aratos of Sicyon", Cambridge University Press 1933.
  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, "Hellenistic and Roman Sparta", Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, E. A. Astin, M. W. Frederiksen, R. M. Ogilvie (ed), "The Cambridge Ancient history", vol 7, Cambridge University Press, 1984.
  • F. W. Walbank, "A Historical Commentary on Polybius", 3 vols 1957, 1967, 1979.
  • F. W. Walbank, "The Hellenistic World", Harvard University Press, 1981.
  • Arthur Eckstein, "Rome Enters the Greek East From Anarchy to Hierarchy in the Hellenistic Mediterranean, 230–170 BC", Wiley-Blackwell, 2008
  • Ernst Badian, "Titus Quinctius Flamininus. Philhellenism and Realpolitik", University Press, Cincinnati, Ohio 1971.
  • Peter Green, "Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age", Los Angeles, ,California: University of California Press 1990
  • Arthur M. Eckstein, "T. Quinctius Flamininus and the campaign against Philip in 198 B.C", Phoenix, Jg. 30 (1976), S. 119–142,
  • Hammond, Nicholas Geoffrey Lemprière, and Guy Thompson Griffith, "A history of Macedonia", Oxford: Clarendon Press, 1979.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]