מון בלאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מון בלאן
Mont Blanc and Dome du Gouter.jpg

מון בלאן, צילום מ-2004
גובה 4,808 מטר
מיקום

איטליה, צרפת

רכס הרים האלפים
העפלה ראשונה 8 באוגוסט 1786, ז'אק באלמה ומישל פאקאר
מסלול ההעפלה הקל בסיסי, טיפוס שלג/קרח
קואורדינטות 45°50′1″N 6°51′54″E / 45.83361°N 6.86500°E / 45.83361; 6.86500קואורדינטות: 45°50′1″N 6°51′54″E / 45.83361°N 6.86500°E / 45.83361; 6.86500

מון בלאןצרפתית: Mont Blanc "הר לבן"), מונטה ביאנקואיטלקית: "הר לבן") או לה דאם בלאנש (בצרפתית "הגברת הלבנה"), הינו ההר הגבוה בהרי האלפים והשני בגובהו ביבשת אירופה. המון בלאן הינו במקום ה-11 בגובהו בעולם וגובהו מוערך בכ-4,807 מטרים, אך הוא משתנה משנה לשנה במספר מטרים, בהתאם למצב האקלים אשר משפיע על כמות השלג בפסגתו.

חלק אחד של המון בלאן נמצא בשטחה של צרפת, במחוז סבואה עילית וחלקו האחר באיטליה במחוז ואל ד'אוסטה. שלושת העיירות המקיפות את המון בלאן הן קאורמיור (Courmayeur) האיטלקית וסן ז'רווה ל'בן (Saint-Gervais-les-Bains) ושאמוני (Chamonix) הצרפתיות (האחרונה אירחה את משחקי החורף האולימפיים הראשונים בהיסטוריה). בין שאמוני וקאורמיור מחבר רכבל העובר דרך רכס ההרים. בשנים 1957-1965 נבנתה מנהרת המון בלאן המחברת בין שני היישובים (ושתי המדינות). אורכה של המנהרה 11.6 קילומטרים והיא אחד מנתיבי התחבורה העיקריים שבהם חוצים את האלפים.

המון בלאן הוא אתר פופולרי מאוד בקרב מטפסי הרים וחובבי סקי.

תמונה פנורמית של המון-בלאן

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הראשונים שהגיעו לפסגתו היו ז'אק באלמה וד"ר מישל פאקאר ב-8 באוגוסט 1786. כיבוש הפסגה בוצע במסגרת פרס אשר הובטח לראשון שעולה לפסגה על ידי הפיזיקאי ומטפס ההרים הורס בנדיקט דה-סוסור. הכיבוש נחשב לתחילתו של עידן טיפוס ההרים המודרני. האישה הראשונה שהעפילה לפסגה הייתה מארי פאראדיס ב-1808.

כיום עולים לפסגה כ-20,000 מטפסים ותיירים כל שנה. הטיפוס עצמו נחשב ליחסית קל, אם כי ארוך, למיטיבי לכת אשר מורגלים לשהיה בגובה רב. תחילת רוב מסלולי הטיפוס הינה בתחנת הרכבל על פסגת ההר אגוי-דו-מידי (Aiguille du Midi) כ-1000 מטר מתחת לפסגה. חלק מהמסלולים דורשים ידע מוקדם וניסיון בטיפוס הרים ומחייבים שימוש בציוד ייעודי ובמדריכים מקצועיים.

בעלות על הפסגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאז המהפכה הצרפתית והשינוי הגאוגרפי, השלטוני והחברתי שעברה צרפת בעקבותיה, ישנה מחלוקת בשאלה למי שייכת הפסגה. בשנים 1416-1792, רכס המון-בלאן היה שייך לדוכסות סבויה (Duchy of Savoy). בשנת 1723, דוכס סבויה, ויקטור אמדאוס II, קיבל לידיו את ממלכת סרדיניה העתידה להצטרף לאיטליה במסגרת איחודה במאה ה-19. בספטמבר 1792, צבא המהפכה הצרפתית האחראי על האלפים (Army of the Alps) השתלט על סבויה ללא התנגדות רבה. הצבא הקים את מחוז המון-בלאן. במסגרת הסכם השלום בשנת 1796העביר ויקטור אמדאוס III, שליט סרדיניה, את האחיזה בסבויה וניס לידי צרפת. בהסכם, כמו כן, רשום כי הגבול אמור להיות נראה הן משאמוני והן מקאורמיור, כאשר חשוב לציין שהפסגה אינה נראית מקאורמיור.

אחרי מלחמות נפוליאון ונפילת הרודן משלטון צרפת, הקונגרס הוינאי החזיר את המלוכה על שטחי סבויה וסרדיניה ואיתם את פסגת המון-בלאן תוך ביטול ההסכם שנחתם ב-1796. לאחר כ-45 שנה, לאחר מלחמת העצמאות השנייה של איטליה, נחתם הסכם בין נפוליאון השלישי וויטוריו אמנואלה השני ב-1860. ההסכם נחתם עקב הימנעותה של צרפת להתערב במלחמת העצמאות לטובת האפיפיור (אויבו של ויטוריו) וקובע כי הגבול בין איטליה המאוחדת לצרפת יעבור ברכס המון-בלאן ובפרט בדיוק דרך הפסגה עצמה. המסמך עצמו והמפות הנלוות נמצאות בשימוש עד היום על ידי שלטונות צרפת ואיטליה.

תאונות אוויריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההר נטל חלק בשתי תאונות אוויריות קטלניות, שתיהן של חברת התעופה ההודית אייר אינדיה, טיסות מספר 245 (ב-1950) ו-101 (ב-1966). בשני המקרים התאונות קרו עקב טעויות טייסים אשר לא חישבו נכון את קצב הירידה לקראת נחיתה בנמל התעופה של ז'נבה. על סיפון טיסה מספר 101 שהה הומי ג'נהאנגיר באבא אשר היה אבי תוכנית הגרעין ההודית.

מנהרת מון בלאן[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946 החלו עבודות הקידוח למען בניית מנהרה מתחת לרכס אשר תקשר את העיירות שאמוני וקאורמיור. המנהרה נחנכה בשנת 1965 ומהווה אחד מנתיבי התחבורה החשובים באלפים. אורך המנהרה 11.6 ק"מ.

בשנת 1999, משאית עלתה באש בתוך המנהרה. כתוצאה מהתפשטות הלהבות בתוך המנהרה ומחסור חמור באמצעי בטיחות, 39 אנשים איבדו את חייהם. המנהרה נפתחה שוב רק כעבור 3 שנים אחרי שיפוצים ושיפורי בטיחות נרחבים.

קביעת גובה הפסגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדמיה תלת-ממדית של פסגת המון-בלאן

פסגת ההר הינה כיפה העשויה קרח ושלג בעלי עוביים משתנים, עובדה המקשה על קביעת גובה הפסגה המדויק של המון-בלאן. למרות זאת, חישובים ומדידות רבות של הפסגה נעשו לאורך השנים ובמשך תקופה ארוכה הגובה הרשמי של ההר היה 4807 מטרים (15,771 רגל). בשנת 2002, ה-IGN (המכון הגאוגרפי הצרפתי) יחד עם קבוצת מומחים ובעזרת טכנולוגיית GPS מדדו וקבעו כי גובה הפסגה 4807.4 מטר (15,772 רגל ו-4 אינץ').

לאחר גל החום של שנת 2003, שפקד את אירופה ובמיוחד את צרפת (הקשה מאז 1540), משלחת גדולה של מדענים מכמה מדינות באירופה ובשיתוף עם IGN עלו להר ב-6 וב-7 בספטמבר ומדדו מחדש את הפסגה. במדידות נקבע כי גובה הפסגה הינו 4808.45 מטר (15,775 רגל ו-9 אינץ'). כמו כן נקבע כי הפסגה נמצאת במרחק 75 סנטימטרים (30 אינץ') מהמדידה של 2002.

בדצמבר 2005 נמדדה הפסגה שוב וגובהה נקבע על 4808.75 מטר (15,776 רגל ו-9 אינץ'). גובה הפסגה הארצית (אבן עצמה, לא מעטה השלג והקרח) נקבע בגובה 4792 מטרים (15,722 רגל) ובמרחק של 40 מטרים מהפסגה מכוסת הקרח והשלג.

בשנת 2007 נמדדו 4807.9 מטר (15,744 רגל) וב-2009 נמדדו 4807.45 (15,772 רגל).

מסלולי עלייה לפסגה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכס המון-בלאן גובה 100 חיים של מטיילים ומטפסי הרים מדי שנה. סה"כ מספר בני האדם שנהרגו נאמד בין 6000-8000.

ישנם מספר מסלולי טיפוס קלאסיים אל הפסגה:

  • המסלול הנפוץ ביותר הינו Voie Des Cristalliers, הידוע בכינויו Voie Royale (הדרך המלכותית). המסלול מתחיל מסן ז'רווה ל'בן (Saint-Gervais-les-Bains) ממנה לוקחים חשמלית ל-Nid dAigle. הטיפוס עצמו מתחיל מהליכה בכיוון מלונית-מקלט Refuge de Tete Rousse דרך מעבר ה-Gouter Corridor אשר נחשב למסוכן שכן בו מתרחשות מפולות סלעים תכופות. ההליכה בלילה אסורה והמטיילים עוצרים ללון בבקתת Gouter . ביום למחרת, המטפסים עוברים את הר גויטר, לנים בבקתת Vallot ועוברים את L'arrete des Bosses בדרכם לפסגה.
  • La Voie des 3 Monts הידוע בכינויו La Traversée. המסלול מתחיל משאמוני ממנה לוקחים את הרכבל Téléphérique de l'Aiguille du Midi אל Col du Midi. המטיילים לנים בבקתת Cosmiques. ביום למחרת הטיפוס עובר דרך ההרים Mont Blanc du Tacul ו-Mont Maudit.
  • המסלול ההיסטורי דרך Grand Mulets הנקרא (historic itinerary). המסלול משמש בעיקר לירידה לכיוון שאמוני.
  • המסלול האיטלקי (La route des Aiguilles Grises). אחרי חציית קרחון ה-Miage, המטפסים לנים במקלט Gonella. למחרת המסלול חוצה את Col des Aiguilles Grises ו-  Dôme du Goûter ומסתיים ב-L'arrete des Bosses.
  • מסלול הקרחון Miage — Bionnassay — Mont Blanc נעשה בדרך כלל בשלושה ימים מלאים. כאשר הלילה הראשון עובר בבקתת Conscrits והשני ב-Durier. בדרך לפסגה עוברים ב- l'Aiguille de Bionnassay ואז Dôme du Goûter ולבסוף L'arrete des Bosses.

ביום צלול ניתן לראות מפסגת המון-בלאן את הרי היורה, הרי הווז', היער השחור, ו-Massif Central.

משלחות עיקריות ותקריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 8 באוגוסט 1786 - הטיפוס המוצלח הראשון לפסגה על ידי ז'אק באלמה וד"ר מישל פאקאר.
  • 1787 - העלייה הרביעית על ידי המדען האנגלי (לימים קולונל) Mark Beaufoy.
  • יולי 1808 - הכיבוש הראשון של הפסגה בידי אישה. מארי פאראדיס עולה בהדרכתו של ז'אק באלמה.
  • יולי 1838 - העלייה השנייה של אישה לפסגה, הנרייטה ד'אנוויל.
  • 1886 - תיאודור רוזוולט, נשיא ארצות הברית לעתיד, מוביל משלחת לפסגה.
  • 1890 - פריצת המסלול האיטלקי על ידי Giovenni Bonin, Luigi Grasselli ו-Fr. Achille Ratti העתיד להיות האפיפיור פיוס האחד עשר.
  • 1960 - הטייס הנרי ג'יראד מנחית מטוס על פסגת המון-בלאן שאורה 30 מטר בלבד.
  • 1990 - נקבע השיא לטיפוס המהיר ביותר לפסגה. השווייצרי פייר אנדרה גובה יוצא מהעיירה שאמוני ומגיע לפסגה וחוזר כעבור 5 שעות, 10 דקות ו-14 שניות בלבד.
  • 30 במאי 2003 - הספורטאים האלפיניים  Stéphane Brosse ו- Pierre Gignoux ניסו לשבור את השיא אך חזרו כעבור 5 שעות ו-15 דקות.
  • 13 באוגוסט 2003 - שבעה צנחני רחיפה צרפתיים נוחתים על הפסגה מגובה 5200 מטר.
  • 8 ביוני 2007 - האמן הדני מרקו אווריסטי כיסה את הפסגה עם בד אדום ותלה דגל ורוד עם הכיתוב "Pink-State" במטרה להגביר מודעות לאיכות הסביבה.
  • 13 בספטמבר 2007 - קבוצה של 20 איש הקימו ג'קוזי בפסגה.
  • 29 במאי 2009 - האלופה האולימפית בסנואובורד קארין רובי וחברה נהרגו בנפילה אל תוך סדק בקרחון בו ירדו מהפסגה.
  • 19 באוגוסט 2012 - 50 צנחני רחיפה נחתו על הפסגה ושברו את השיא משנת 2003.
  • 11 ביולי 2013 - נשבר שיא העלייה והירידה מהפסגה על ידי Kilian Jornet Burgada אשר עשה זאת ב-4 שעות, 57 דקות ו-40 שניות.
  • 27 ביולי 2014 - שני מטפסי הרים מקצוענים מאירלנד נפלו אל מותם מגובה 200 מטר.
  • 13 באוגוסט 2014 נמצאו גופות חמישי מטפסים והמדריך שלהם ליד פסגת ההר Aiguille d'Argentiere אשר גובהה 3900 מטר.

ההר בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולנוע וטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • La Roue (הגלגל, 1923) - הסרט הראשון על האזור של דרום מזרח צרפת הכולל את המון-בלאן באורך של 273 דקות.
  • Storm over Mont Blanc (סופה מעל המון-בלאן, 1930)
  • סרט טלויזיוני - Premier de cordée
  • Malabar Princess (הנסיכה מאלאבר, 2004)
  • La Terre, son visage סרט דוקומנטרי משנת 1984 המתאר את חציית הרכס ממערב למזרח.

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Premier de cordée
  • Hugo et le Mont Blanc
  • Hymn Before Sunrise, in the Vale of Chamouni
  • Frankenstein (המפלצת של פרנקנשטיין)
  • Mont Blanc
  • Point Blanc
  • The Prelude
  • Kordian 
  • Eiger Dreams: Ventures Among Men and Mountains
  • Running Wate

הגנה סביבתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רכס המון-בלאן בתהליכי כניסה להכלל ברשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו מכיוון שהוא היווה את מיקום הלידה של טיפוס ההרים המודרני. על מנת להכלל ברשימה זו על צרפת, שווייץ ואיטליה להגיש בקשה לאונסק"ו ביחד.

המון באן הוא אחד המקומות הכי מתויירים בעולם ומכיוון שכך ארגונים רבים רואים בו כתחת איום סביבתי. בשנת 2002 ארגון האוגר בתוכו את כל הארגונים הסביבתיים למען הרכס הוציאו לאור את הספר Le versant noir du mont Blanc (המדרון השחור של מון-בלאן), המציף את שלל הבעיות המאיימות על ההר והצורך הדחוף לשמור עליו.

בשנת 2007, הוקמו שני תאי השירותים הגבוהים ביותר באירופה על ההר (בגובה של 4260 מטר). התאים הועלו על ידי מסוק ומטופלים בעזרת מסוקים. תאי השירותים משרתים כ-30,000 מטפסים וגולשי סקי מדי שנה.

ההתחממות העולמית גורמת להפשרה של שלגים וקרחונים, דבר אשר גורם להגדלת כמות מפולות השלג המתרחשות על ההר וגורמות להגברת הסיכון בעלייה להר.

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שבע הפסגות

אוורסט (אסיה) • אקונקגווה (אמריקה הדרומית) • הר דנאלי (אמריקה הצפונית) • קילימנג'רו (אפריקה) • מון בלאן או אלברוס (אירופה) • וינסון מסיב (אנטארקטיקה) • פונצ'אק ג'איה או קושצ'ושקו (אוקיאניה)