מוסר עבדים-אדונים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מוסר עבדים - אדונים הוא נושא מרכזי בספריו של פרידריך ניטשה, בפרט בספרים מעבר לטוב ולרוע ולגנאלוגיה של המוסר. ניטשה טען כי ישנם שני סוגים בסיסיים של מוסר: 'מוסר אדונים' 'מוסר עבדים'. ערכי מוסר העבדים הם נדיבות, ענווה, אהדה, ואילו ערכי מוסר האדונים הם גאווה, כוח, ואצילות. מוסר האדונים שוקל את פעולותיו בקנה מידה של תוצאות טובות או רעות, בניגוד למוסר העבדים אשר שוקל פעולות בקנה מידה של כוונות טובות או רעות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רדיפות כנגד עבדים נוצרים ברומא ציורו של ז'אן-לאון ז'רום

לדברי ניטשה מוסר העבדים התעצב ברומא העתיקה, כאשר הנצרות שהייתה כת חסרת כוח נדרסה ונוצלה על ידי בעלי כוח, ואזי כוח, עוצמה, ואומץ, נחשבו כטוב והעדרם כרע. הנוצרים המושפלים פיתחו אלטרנטיבה, והפכו את המושגים באופן לשוני. וטענו שהטוב הוא הכנוע, העניו, והחלש. ואילו החצוף, הדורס, הפוגע, הוא רע. במרוצת הזמן החלו האדונים לאמץ את זווית הראיה של העבדים, ומשכך שוב לא יכלו לשלוט בהם, ובכך הדיח מוסר העבדים את מוסר האדונים.[1]

על המושג[עריכת קוד מקור | עריכה]

לטענתו של ניטשה היכולת של האדם לחיות חיים טובים, מבוססת על היותו אותנטי - חי את החיים בצורה זורמת, עם חיבור לרצונותיו, ומעל הכל הרצון החזק ביותר לדברי ניטשה, הרצון לעוצמה. ניטשה ראה את רגש העוצמה כדבר העיקרי היכול לתת לאדם הרגשה טובה:

מהו טוב? — כל מה שמרומם באדם את רגש העוצמה, את הרצון לעוצמה, את עצם העוצמה. ורע מהו? — כל אשר מוצאו מן החולשה. מהו האושר? ההרגשה שהעוצמה צומחת, שגוברים על כל מכשול.

אנטיכריסט עמ' 252

מוסר עבדים פוגע בדרישה זאת, בכך שהתלוי ברחמי האחרים, חי בצורה מושפלת וחסרת עוצמה,[2] ובכך הוא חי בצורה מזויפת שאינה תואמת לרצונו הבסיסי של האדם. ובנוסף לכך חברה המבוססת על מוסר עבדים, מדכאת את רצונו הטבעי של האדם. אדם החייב לחמול לרחם להיות נדיב וענו, אינו יכול לבטא את רצונותיו הוא, והוא חי בצורה מזויפת ושקרית. בשונה מכך מוסר אדונים הוא יותר קרוב לטבעו של האדם, בכך שהמוסר הזה דורש אומץ, כח, בצורה המתאימה יותר לרצון האותנטי של האדם.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ חיים שפירא, מחשבות לעת לילה, כנרת זמורה ביתן, 2013, עמוד 248
  2. ^ בריאן מגי, הפילוסופים הגדולים, ידיעות ספרים, 2009, עמ' 309