מזימה ואהבה

כריכת הספר "מזימה ואהבה" משנת 1784

קונסטנטין סטניסלבסקי, עם אשתו לעתיד מריה לילינה. הם גילמו את דמויותיהם של פרדיננד ולואיזה בהפקת "מזימה ואהבה" מטעם אגודת האמנות והספרות המוסקבאית, ב-1889

מזימה ואהבה (בגרמנית: Kabale und Liebe) הוא מחזה בחמש מערכות מאת המחזאי הגרמני פרידריך שילר, שפורסם בשנת 1784. המחזה עוסק בקושרים המצליחים במזימתם להרוס את האהבה בין פרדיננד פון ואלטר, בנו של אציל, לבין לואיזה מילר, בתו של מוזיקאי בן המעמד הבינוני.

הדמויות

• השר (פרזידנט) פון ואלטר, נשיא הקבינט בחצרו של נסיך גרמני.
• פרדינאנד, בנו, רב-סרן בצבא.
• פון קאלב, מרשל, שר-החצר.
• ליידי אמיליה מילפורד, אהובת הנסיך.
• וורם, מזכיר לשכת הנשיא פון ואלטר.
• מילר, מוזיקאי מטעם העיר, מה שקרוי בכמה מקומות חלילן-אמן.
• אשתו.
• לואיזה, בתם.
• 4 החדרניות של הליידי – גלנדה, נתלי, אלינור ותמרה.
• החדרן של הנסיך.

עלילה

לואיזה פוגשת את רב-סרן פרדינאנד, שמגיע לביתה כדי לקבל שיעורי נגינה בחליל מאביה. מתרחש ביניהם רומן והם אוהבים זה את זה מאוד. מילר, אביה של לואיזה ומוזיקאי מטעם העיר אינו שבע רצון מהרומן. פון ואלטר, אביו של פרדיננד, המכהן כנשיא הקבינט בחצרו של נסיך גרמני, מעוניין שבנו ישא לאישה את ליידי מילפורד, זאת כדי "שהנסיך ימשיך לפרפר ברשתי".

פון ואלטר מספר למרשל פון קאלב על נישואיו המתוכננים של בנו וליידי מילפורד (ללא ידיעת בנו) ומבקש ממנו שיפרסם זאת בכל העיר. האב שולח לליידי מילפורד פתק בשמו של בנו. כשאביו מודיע לו על כך, פרדיננד מסרב לכך ואומר שליידי מילפורד היא זונה ופילגשו של הנסיך. אביו אומר לו שהודיע לליידי מילפורד שהוא בא לביקור, הנסיך קיבל הבטחה בדבר הנישואים המתוכננים ושבעיר ובחצר יודעים על כך.

פרדיננד מגיע לבקר את ליידי מילפורד. הוא שואל אותה איך אנגליה, נצר לעם חופשי כמוה, מוכרת את עצמה כשפחה לנסיך, שמעריץ בה רק את המין, זאת בזמן שבארץ פושט דיכוי מחריד בשמו של הנסיך. ליידי מילפורד מספרת לו שאביה היה שר הטקס של מלך אנגליה, הואשם בבגידה, ראשו נערף והמשפחה גורשה מאנגליה. היא הגיעה להמבורג יתומה מאב ומאם וכעבור שש שנים כילתה את כספה, הנסיך ראה אותה, ונשבע שהוא אוהב אותה. היא ראתה את מעשי העוול שמתחוללים בארץ וניצלה את השפעתה על השליט כדי להיטיב עם העם. היא מספרת לפרדיננד שהיא מאוהבת בו, הוא היה יכול להציל אותה ממצבה, ולמרות זאת הוא מטיח בה דברים כל כך קשים. פרדיננד עונה שהוא מאוהב בנערה פשוטה מהעם.

פון ואלטר מגיע לבית מילר ומנסה לסכסך בין בנו לאהובת לבו לואיזה, אבל נכשל בכך ורק מעורר את זעמו של הבן ושל הוריה, בני הזוג מילר. וורם, מזכיר לשכתו, מציע לו להפריד ביניהם בכך שהוא יעורר אצל הרב-סרן חשדות לגבי נאמנותה של לואיזה. פרדיננד מציע ללואיזה לברוח עמו לארץ אחרת, אבל היא עונה שהיא בתו היחידה של אביה ושנקמתו של אביו עלולה לרדוף אותם.

וורם מגיע לבקר את לואיזה. הוא מספר לה שאביה ואמה הושלכו לבית הסוהר מכיוון שהתחצפו לשר. הוא אומר שיש בידה להוציאם משם. הוא מכתיב לה מכתב שמופנה לשר החצר, מרשל פון קאלב. שבו היא לועגת לפרדיננד ומתייחסת אל פון קאלב כאל אהובה. הוא דורש ממנה שתישבע שכתבה את המכתב מרצונה החופשי.

פון קאלב נענה לדרישת השר לקחת חלק במזימה. המכתב נפל מכיסו של פון קאלב, כאילו במקרה, ופרדיננד מרים וקורא אותו ועולמו חרב עליו.

ליידי מילפורד מזמנת אליה את לואיזה ומציעה לה משרה כמשרתת שלה ולואיזה מסרבת. מילפורד אומרת לה שתחדל לאהוב את פרדיננד, אחרת היא תדאג לאמלל אותה. מילפורד, שמתבררים לה ממדי העושק של הנסיך בבני עמו, שולחת לו מכתב בו כתוב שאושרה של ארצו היה התנאי לאהבתה וכשהתברר לה שרימה אותה, היא עוזבת את הארץ.

פרדיננד בא לבית המילרים, הוא מציג בפני לואיזה את מכתבה למרשל ושואל אותה אם היא כתבה אותו והיא משיבה בחיוב. הוא מבקש ממנה כוס לימונדה. היא מגישה לו את הלימונדה כשעיניה אדומות מבכי וקולה רועד. בלי שהיא מבחינה בכך הוא שם רעל בכוס. הוא אומר לה שהיא מושחתת וחסרת רגש ומצווה עליה לשתות את הלימונדה. היא מתחילה לחוש ברע והוא מגלה לה ששם רעל בלימונדה. היא אומרת לו שהיא מתה על לא עוול בכפה, שתמיד הייתה נאמנה לו ותמיד אמרה לו את האמת, חוץ מפעם אחת כשכתבה את המכתב לשר החצר פון קאלב, מכתב אותו הכריח אותה אביו לכתוב. הוא המום לשמע הדברים. פון ואלטר מגיע עם וורם לבית המילרים, פרדיננד אומר לאביו שמזימותיו הניבו זוועה. האב אומר לוורם שהאחריות נופלת עליו, והלה עונה לו שהוא יגלה עליו סודות נוראיים. פרדיננד נפטר.

הנושאים

ב-1784 פרסם שילר את עבודתו התאורטית "התיאטרון כמוסד מוסרי", שהרעיון העומד בבסיסו היה להציג טרגדיה באמצעים של תאודיציה, כאשר משימתו של התיאטרון הייתה להציג על הבמה את הצדק השמימי שחולל האל בעולם. ניתן לראות את תפישת הצדק הזו ב"מזימה ואהבה" מאחר שבסופו של דבר, בית הדין העליון שלו אינה צדק חילוני כי אם האל עצמו. שילר סבר שתפקיד נוסף של התיאטרון הוא לחנך, להביא את הקהל לידי קָתַרְזִיס במטרה להשלים את חינוכו ובכך להפוך את התיאטרון למוסד מוסרי. הוא סבר שהתפקיד החשוב ביותר שלו הוא לגשר בין החופש לצורך, ובכך להציג על הבמה גרסה אידיאליסטית של מאבקו של היחיד וניצחונו על מגבלות חברתיות, מוסריות ודתיות.

"מזימה ואהבה" שייך לעידן "הסער והדחף" ונחשב לטרגדיה בורגנית, סוגה המיוחסת לגוטהולד אפרים לסינג, שמחזהו "אמיליה גלוטי" הוא היצירה המשפיעה עליה. הטרגדיה הייתה מוגבלת בעבר לאצולה, באמצעות ה Ständeklausel (ניסיון להעביר את עקרונות הדרמה הקלאסית הצרפתית לתיאטרון הגרמני). אולם הסוגה של לסינג פתחה אותו לעולם הגרמני של המעמד הבינוני. המוטיב המרכזי ב"מזימה ואהבה" הוא העימות בין המעמד הבינוני והאצולה - גאוות המעמד הבינוני ויהירות האצולה - עם אנושיות אוניברסלית במרכזה, המביעה מחאה פוליטית גלויה. בכך, אינטרסים של יחידים, רגשות סובייקטיביים ודרישת החופש מחברה ההולכת בעקבות אילוצי המעמדות הם כוחות חזקים המופעלים על הגיבורים, המובילים לבסוף לאסון. שילר היה מודע באופן אישי לייסורי האהבה נוכח דרישות המעמד החברתי בשל אהבתו לשרלוטה פון וולצוגן (גיסתה של קרולינה פון וולצוגן – קרולינה הייתה אחותה של שרלוטה פון לנגרפלד, שנהפכה אחר-כך לאשתו של שילר).

קרל השני אויגן, דוכס וירטמברג, אסר את שילר ואסר על הצגת מחזותיו, כעונש על כך שעזב ללא רשות כדי להיות נוכח בהצגת הבכורה של מחזהו "השודדים". לכן, בספטמבר 1782 שילר נס מתחום השפעתו של הדוכס, עבר למנהיים והתחיל לעבוד על "מזימה ואהבה" כתגובה ליחס הלא הוגן בו נהגו כלפיו. ניתן לראות זאת בכמה מנושאי המחזה:

• ההדר המוגזם של חצר הדוכס – אף על פי שוירטמברג הייתה ארץ ענייה יחסית בזמנו של שילר, קרל אויגן חי את חייו בקרב חצר המלוכה הצרפתית בארמון ורסאי, מימן נשפים רהבתניים, זאת באמצעות ניצול נתיניו ומכירת אוכלוסייתו כשכירי חרב.
• סחר בחיילים – בתקופתו של שילר, דרכי גיוס הכסף של קרל אויגן ממכירת בני חוואים, בעלי מלאכה ופועלים לשרת בחו"ל כשכירי חרב, למשל במלחמת העצמאות של ארצות הברית, זאת לפעמים תוך הפעלת אלימות, סימום או חטיפה.
• פילגשים – במשך זמן ארוך קרל אויגן ניהל רשת של פילגשים, בכללן פרנציסקה פון הוהנהיים (לימים שותפתו ואשתו של הדוכס וההשראה לדמותה של ליידי מילפורד, במיוחד בהשפעתה של הדוכס).
• מזימות – בתקופתו של שילר, שר החצר של וירטמברג, הרוזן סמואל מונמרטן, הביא לנפילתם של יריביו באמצעות זיוף מכתבים ובכך הפך ליד ימינו של הנסיך.
• עריצות – ניתן להבין עד כמה הייתה ביקורתו של שילר על שלטונו של הדוכס מוצדקת, בהתייחסות כלפי העיתונאי והמשורר כריסטיאן פרידריך דניאל שוברט, שנפגע מהמצב הקשה בדוכסות ונאסר אפילו בלי שנשפט בידי בית משפט.

היסטוריה של ההפקה

תוכנית ההופעה השנייה ב-3 במאי 1784 בפרנקפורט, עם אוגוסט וילהלם איפלנד בתפקיד ואלטר

שילר החל לעבוד על המחזה ב-1782. בתחילה הוא קרא למחזה "לואיזה מילר" ואחר-כך שינה אותו ל"מזימה ואהבה", בעקבות הצעתו של השחקן אוגוסט פון איפלנד. הצגת הבכורה של המחזה הייתה ב-13 באפריל 1784 בתיאטרון שהוספיל פרנקפורט שבפרנקפורט, ובשנית כעבור יומיים, ב-15 באפריל 1784, בתיאטרון הלאומי במנהיים, בנוכחותו של שילר. המחזה נחל הצלחה גדולה, הציג בברלין, והוחרם בשטוטגרט. הוא ראה אור לראשונה בדפוס ב-1784 במנהיים. הוא הוצג בתיאטרון Donmar Warehouse, לונדון, ב-2011.

עיבודים

תרגומים

התרגום האנגלי הראשון יצא ב-1795, והתרגום הצרפתי יצא ב-1799. תרגומים מודרניים לאנגלית כוללים את "אהבה ופוליטיקה (Love and Politics) מאת כריסטופר וובר (הוצג בתיאטרון ריברסייד סטודיו'ס, לונדון), "מזימה/אהבה" (Intrigue/Love) מאת דניאל מילאר ומארק לייפאכר (Leipacher) (הוצג בתיאטרון Southwark Playhouse, לונדון, מ-8 ביוני עד ל-30 ביוני 2011).

אופרה

האופרה "לואיזה מילר" פרי עטו של ג'וזפה ורדי, כותב הלִבְרִית היה סלבטורה קמאראנו והצגת הבכורה התקיימה בנאפולי, ב-8 בדצמבר 1849. אופרה אחרת, מאת גוטפריד פון איינם, אופוס 44, השתמש בכותרת המקורית "מזימה ואהבה" ובליברתו של בוריס בלכר וLotte Ingrisch והועלתה לראשונה ב-17 בדצמבר 1976.

הפקות בתיאטרון המקצועי הישראלי

1. תיאטרון אהל, הצגת בכורה: 21 בדצמבר 1939

• יוצרים: תרגום – אביגדור המאירי, במאי – פרידריך לובה, תפאורה – ריכרד אראל
• שחקנים: פון ואלטר – שמחה צחובל, פון קאלב – בן-ציון זילברג, לואיזה - יהודית ברקאית, ליידי מילפורד – לאה דגנית, גב' מילר – לוסיה שלונסקי, חצרן - יוסף זרובבל.

2. תיאטרון אהל, הצגת בכורה: 1949.^{[דרוש מקור]}

2. תיאטרון גשר, הצגת בכורה: 30 ביולי 1999

• יוצרים: נוסח עברי:שמעון זנדבנק, במאי - ליאנדר האוסמן, דרמטורגיה ועיבוד – מרים יחיל-וקס, עיצוב תפאורה ותאורה: ברנהרד קלבר, עיצוב תלבושות: מירו פטרנסטרו, עריכה מוזיקלית - ליאנדר האוסמן
• שחקנים: פון ואלטר – לאוניד קנייבסקי, פרדינאנד - צק ברקמן, פון קאלב – אלכסנדר סנדרוביץ', ליידי מילפורד – יבגניה דודינה, וורם - איגור מירקורבנוב, מילר - ולדימיר חלמסקי, אשתו - סבטלנה דמידוב, לואיזה – תמר קינן, רב משרתים - ולדימיר פורטנוב, בנות לוויה של ליידי מילפורד - לימור יצחייק, גלנדה סוולד, תמרה שטרן, נתלי שילמן.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מזימה ואהבה בוויקישיתוף

• מזימה ואהבה, באתר פרויקט גוטנברג (בגרמנית)
• עיבודים לקולנוע ולטלוויזיה, באתר IMDb
• דוד מראני, "מזימה ואהבה": (לקראת הצגת המחזה ב"אהל"), דבר, 14 בדצמבר 1939
• "מזימה ואהבה" ב"אהל", דבר, 24 בדצמבר 1939
• לוג [לאה גולדברג], "מזימה ואהבה" ב"אהל", דבר, 3 בינואר 1940
• עמוד ההצגה(הקישור אינו פעיל), באתר תיאטרון גשר