מחלת הנסיוב הזר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: משפטים ארוכים ומסובכים להבנה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
מחלת הנסיוב הזר
שם בלועזית Serum sickness
ICD-10
(אנגלית)
T80.6
ICD-9
(אנגלית)
999.5
DiseasesDB
(אנגלית)
11970
eMedicine
(אנגלית)
emerg/ 

med/2105 

מחלת הנסיוב הזר (או תגובת הנסיוב או מחלת הסרום, באנגלית:serum sickness), היא תופעת לוואי למתן מנה אחת, גדולה, של נסיוב ("אנטיסרום", דהיינו, נוגד רעלן) לצורך השגת חיסון פסיבי. בדרך כלל נסיוב זה הוא הטרולוגי (כלומר, שהופק מבעל חיים אחד וניתן לבעל חיים שני או ניתן לאדם). חיסון פסיבי הוא מתן של נוגדנים מהחוץ, שמפעילים מנגנון תגובת רגישות יתר מתוּוכת על ידי מכלולים חיסוניים (immune complexes).

למחלת הנסיוב הזר חשיבות היסטורית רבה, בגלל היותה ההפרעה הראשונה הידועה של מערכת החיסון. יש לה גם חשיבות תאורטית מפני שמהווה מודל פרדיגמטי לתגובות פתולוגיות של המכלולים החיסוניים – דהינו של האגרגטים "אנטיגן-נוגדן" במחזור הדם.

מחלת הנסיוב הזר שייכת לסוג III של תגובתיות היתר של המערכת החיסונית נגד אנטיגנים סביבתיים.

בימינו הצורה הקלאסית של מחלת הנסיוב הזר נפגשת נדיר, מפני שהשימוש בהזרקת חלבונים מבעלי חיים אחרים מוגבל כיום לאנטיטוקסינים בשימוש בטיפול ובמניעה בבוטוליזם, נמק עם גז, דיפתריה, כלבת, ובהכשות ועקיצות מלוות בהחדרת ארס. לאחרונה השימוש באנטיסרומים שמקורם בסוסים ובעכברים לאספקת גלובולינים נוגדי לימפוציטים ונוגדי תימוציטים, ושל נוגדנים מונוקלונלים שמקורם בעכברים לצורך אימונומודולציה וטיפול בגידולים סרטניים יצר קבוצה חדשה לאמצעים רפואיים העלולים לגרום למחלת הנסיוב הזר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת הנסיוב הזר תוארה לראשונה בשנת 1905 על ידי קלמנס פון פירקה ובלה שיק שהיו חוקרים ב"מכון האוניברסיטאי לסרותראפיה" במינכן.(Universitätsinstitut für Serotherapie), שבניהולו של רודולף קראוס.

בעקבות מחקריהם של אמיל פון בהרינג ושיבאסאבורו קיטסאטו, כבר בהתחלת המאה ה-20 הונהגה הסרותראפיה כשיטת טיפול רפואי שוטף. התחילו להינתן בדרך פרנאטראלית. "אנטיסרומים" מחסנים , המבוססים בדרך כלל על נסיוב של סוס פון פירקה ושיק לא רק שתארו תיאור מדויק של הסימנים והתסמינים ושל מהלך, התסמונת, אלא הוכיחו מעל הכל היחסים הכרונולוגיים (בזמן) בין מתן הנסיוב ובין הופעת התסמינים. בערך 8 – 13 יום אחרי המתן הפרנטרלי של האנטיטקסינה של סוס נגד דיפתריה הופיעה אצל המטופלים התסמונת הקרויה "מחלת הנסיוב הזר".

תמונה קלינית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת הנסיוב הזר מתאפיינת בסימנים ותסמינים שפוגשים לרוב באלרגיות ובמחלות זיהומיות: התנפחות מקום ההזרקה, פריחה עורית, חום , כאבי מפרקים (ארתראלגיה), התנפחות (לימפאדנופאתיה) קשרי הלימפה האזוריים , כאבי שרירים (מיאלגיה), סיבוכים מסוג וסקוליטיס, נאוריטיס וגלומרולונפריטיס עם בצקת הפנים ופרוטאינוריה. יכולים להופיע גם לחץ דם נמוך או אפילו הלם והגדלת הטחול. התסמונת שומה לתגובת ארתוס מפושטת או מוכללת.

תסמונת דומה נתגלתה גם אחרי הזרקה נסיובים נגד-רעלנים או נסיובים נגד-ארס אחרים, שהופקו מבעלי חיים אחרים. בשונה מרוב סוגי תגובות הרגישות – יתר, התפתחה מחלת הנסיוב הזר אחרי מתן אחד ויחיד של הנסיוב ההטרולוגי. במקרים שבהם המטופל כבר נחשף בעבר לאנטיגן, התסמונת הופיעה אחרי זמן חביון קצר יותר , הסימפטומים היו סוערים יותר והמהלך הקליני קצר יותר.

ראה תגובת נסיוב זר אחרי נסיוב נגד צפדת (אנטי טטנוס) הפרעות דומות מבחינה קלינית למחלת הנסיוב הזר מופיעות אחרי הזרקה פרנטרלית של חמרים שאינם חלבונים, למשל תרופות כמו פניצילינים, ציפרופלוקסצין, סולפמידים, בופרופיון, סטרפטוקינזה, מטרונידזול, אלופורינול, קרבמזפין, תרופות נונסטרואידיות נגד דלקות וכו'. הן נקראות "תגובות דמויות מחלת הנסיוב הזר".serum sickness–like reaction (SSLR). היווצרותן (הפתוגנזה) שלהן אינה מוסברת בהכרח על ידי מכלולים חיסוניים.

מנגנון (פאתוגנזה)[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחלת הנסיוב הזר נובעת מנוכחות אנטיגנים בדם בזמן שהגוף מתחיל לייצר נוגדנים נגדם. זוהי צורה של רגישות יתר מאוחרת. חלק רב מן הידע על הפיזיופתולוגיה של התגובות למכלולים חיסוניים נוצר במחקרים ניסויים החל מסוף שנות ה-1950. במחקרים אלה ניתנו לבעלי חיים אנטיגנים חלבוניים הטרולוגים. הם הובילו למסקנה כי מחלת הנסיוב הזר היא הפרעה של המכלולים החיסוניים וכי סוג המכלולים החיסוניים תלוי בממדי המולקולות, במטען, במבנה, בכיול ובוולנצה של האנטיגן. בצורה אופיינית, המטופלים מייצרים אימונוגלובולינים מסוג IgG נגד החלבונים ההטרו לוגים ויוצרים מכלולים חיסוניים. פחות שכיחים , המכלולים הנוצרים עם אימונוגלובולינים מסוג IgMמסולקים יותר מהר על ידי המערכת מונוציטים פאגוציטוזיס (מערכת רטיקולו-אנדותלית). אמינים וזואקטיביים , בתיווך IgE יכולים לגרום לפריחות עוריות דמויות סרפדת והביא בהמשך לשפעול של המשלים. אחרי זריקה יחידה של חלבונים הטרולוגים, האטיגנים נמצאים במאזן כימי בין הדם ובין הרקמות. מתפתחת תגובה נוגדנית ראשונית עם מכלולים חיסוניים קטנים ומסיסים הנוצרים במקרה עודף של אנטיגנים. מכלולים אלה מסולקים בנקל ממחזור הדם מבלי לגרום לתהליכים דלקתיים עתידיים. בשלבים הבאים אם קיים עודף מתון של אנטיגנים, נוצרים מכלולים חיסוניים בממדים בינוניים שמצטברים בנימים ומשפעלים את המשלים. התאים האנדותליים מגבירים את הידבקות (אדזיביות) של המולקולות וציטוקינים פרו-דלקתיים משתחררים מן המונוציטים ומהמקרופאגים. כתוצאה מכך מגויסים מספר רב של תאיים דלקתיים ומתרחשים נמקים (נקרוזות) של נימים. הסימפטומים מתפתחים תוך שבוע -שבועיים אחרי הזרקת האנטיגן. אצל מטופלים אחדים הלוקים המחלת הנסיוב הזר יכולים להופיע קריוגלובולינים נסיוביים שהם למעשה מכלולים חיסוניים in vivo-. במרוצת הזמן האנטיגנים החופשיים בדם מתחילים להצטמצם וכתוצאה מכך קיימים עודף של נוגדנים ונוצרים מכלולים חיסוניים גדולים שהם מסולקים מהר על ידי מקרופאגים במחזור הדם. לבסוף האנטיגן אינו ניתן יותר למדידה, בעוד שיעור הנוגדנים ממשיך לעלות. הריפוי הקליני הוא בדרך כלל אחרי 7-28 יום, כשהמכלולים החיסוניים הבינוניים מסולקים על ידי המערכת של מונוציטים-פאגוציטוזיס.

טיפול[עריכת קוד מקור | עריכה]

הטיפול כולל:

אבחנה מבדלת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]