פסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן

פסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן הוא פסק דין תקדימי שניתן על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בשנת 1964, ואשר בו נקבע כי אם התובע בתביעת לשון הרע הוא עובד ציבור או אדם שמחזיק במשרה רשמית, עליו להוכיח כוונת זדון ממשית, בנוסף להוכחת היסודות הרגילים של עבירת לשון הרע. חשיבותו של פסק הדין נובעת מההגנה שהוא מספק לחופש הביטוי ולחופש העיתונות בארצות הברית, שיסודם בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית, במיוחד כנגד תביעות השתקה.

ההליך המשפטי החל לאחר שסאליבן, בכיר במשטרת מונטגומרי באלבמה, תבע את עיתון הניו יורק טיימס על הוצאת דיבה. העיתון פרסם מודעה פרטית, שהשתרעה על פני עמוד שלם, ואשר בה הובעה ביקורת על הפרת זכויות אזרח מצד בכירים במשטרה באלבמה ועל פעילות המשטרה נגד מרטין לותר קינג. במודעה היו מספר אי-דיוקים עובדתיים, ואף שסאליבן לא הוזכר במודעה בשמו, בית משפט במדינה קבע שאי-דיוקים אלה עולים לכדי עבירה של הוצאת דיבה ושסאליבן זכאי לפיצויים בגובה 500,000 דולר. הניו יורק טיימס ערער על ההחלטה לבית המשפט העליון של אלבמה, שאישר את החלטת ההרכאה הנמוכה. בעקבות זאת, עתר העיתון לבית המשפט העליון של ארצות הברית, שהכריע לטובתו. השופט ויליאם ברנן כתב את הכרעת הרוב. כל השופטים הסכימו עם ההחלטה של ברנן, אך שלושה שופטים כתבו בנפרד שלדעתם התיקון הראשון מספק הגנה אבסולוטית על ביקורת כלפי מדיניות ממשלתית ועובדי ממשל, ושהגנה זו תקפה גם כאשר הביקורת היא שקרית במזיד.

רקע

"שמעו לקולותיהם הגוברים", המודעה שפורסמה בניו יורק טיימס והיוותה את הבסיס לתביעת הדיבה של סאליבן.

בינואר 1960 זומן מרטין לותר קינג לפגישה עם נציג של רשות המס של אלבמה. הנציג, שפעל בהוראה של מושל אלבמה ג'ון פטרסון , טען שקינג לא דיווח על חלק מהכנסותיו בשנים 1956 ו-1958. קינג שילם 1,600 דולר וחשב שבזאת הסתיימה הפרשה. עם זאת, המדינה הגישה שני אישומים כנגד קינג בגין מתן עדות שקר, עבירה שעונשה באותה עת באלבמה היה בין שנה לחמש שנות מאסר לכל אישום. חבר מושבעים גדול אישר את הגשת האישומים ב-12 בפברואר 1960. באישומים נכתב שקינג לא דיווח על הכנסה של כ-45,000 דולר (כ-354,000 דולר במונחים של שנת 2014). זו הייתה ככל הנראה הפעם הראשונה שבה הוגשו באלבמה אישומים בגין עדות שקר בהקשר של דיווח על הכנסות לרשויות המס של המדינה. קינג טען שהאישומים נובעים מרצון של ראשי המדינה להתנכל לו פוליטית, ואכן הגשת האישומים תאמה את דפוס הפעולה של פטרסון כנגד ראשי התנועה האפרו-אמריקאית לזכויות האזרח, שכלל הגשת תביעות משפטיות נגדם.

תמונת מעצר של מרטין לותר קינג, ברמינגהאם 1963. במודעה שהתפרסמה בניו יורק טיימס מחו הכותבים על מספר המעצרים הרב שחווה קינג ועל הטרדות מצד המשטרה, אך לא נקבו במספר המדויק של המעצרים וכללו מספר אי-דיוקים לגבי האופן בו הטרידה המשטרה את קינג ומפגינים אחרים.

ב-29 במרץ פרסמו הארגונים "הוועדה להגנת מרטין לותר קינג ג'וניור" ו"המאבק לחירות בדרום" מודעה בתשלום על פני עמוד שלם בניו יורק טיימס, שמטרתה לגייס תרומות להגנה משפטית על קינג במשפט ולארגן מחאות בדרום. המודעה כללה שמות כ-60 אישים מפורסמים שתמכו בתנועה לזכויות האזרח ומתחת להם שמות של 20 מנהיגים שחורים, ביניהם 18 מנהיגים של כנסיות בדרום. במודעה תוארו פגיעות חמורות בזכויות של שחורים בדרום ארצות הברית. בין השאר נכתב בה שמשטרת מונטגומרי הגיבה להפגנה של סטודנטים עם רובים וגז מדמיע, וכן שקינג נעצר שבע פעמים בעבר.

המודעה לא נקבה בשמם של האחראים לפגיעה בזכויות של שחורים. עם זאת, מפקח המשטרה במונטגומרי אל. בי. סאליבן טען שבשל תפקידו, ייחוס פעולות שונות ל"משטרה" באופן כללי כמוהו כייחוס פעולות אלה לו עצמו. הוא טען שחלק מהטענות שגויות עובדתית. בין השאר, קינג נעצר ארבע פעמים, לא שבע, ותיאור פעולות המשטרה בתגובה להפגנות סטודנטים לא היה מדויק. עוד הוא טען שעל אף שהפעולות מיוחסות לו, חלקן נעשו לפני שהוא נכנס לתפקיד. החוק באלבמה אסר על נושאי משרות ציבוריות לתבוע פיצויים על לשון הרע, אלא אם הם פונים לפני כן לאלו שלכאורה פגעו בשמם הטוב בבקשה שיחזרו באופן פומבי מדבריהם. סאליבן פנה לניו יורק טיימס ולארבעה מהחתומים בבקשה שיחזרו בהם, אך לא נענה. הניו יורק טיימס שלח לסאליבן מכתב תגובה שבו נאמר שלא ברור למה הוא חושב שהאמור במודעה נוגע אליו. עם זאת, הניו יורק טיימס כן פרסם התנצלות מספר ימים אחרי כן, לאחר שמושל אלבמה דרש זאת, בנימוק שהמודעה מאשימה אותו בהתנהגות חמורה. סאליבן לא ענה למכתב שנשלח אליו והגיש תביעת לשון הרע נגד העיתון וארבעה מהחתומים על המודעה.

לפי פול הורביץ, יש להבין את תביעת הדיבה שהגיש סאליבן בהקשר של שימוש נרחב בתביעות מעין זו כנגד תנועות חברתיות באותה תקופה, ובאופן ספציפי כנגד התנועה לזכויות האזרח. "התביעה", הוא כותב, "ותביעות רבות אחרות שהוגשו ברחבי הדרום, כוונה בבירור נגד התנועה לזכויות האזרח, וכן נגד העיתונות". לאונרד רובינוביץ' כתב שתביעת הדיבה הייתה כלי בידי ג'ון פטרסון, מושל אלבמה, כדי לפגוע בתנועה לזכויות האזרח ובקינג עצמו. הוא מציין שפטרסון הגיש תביעת דיבה נוספת בעצמו, ושבתביעתו נכלל קינג כנאשם, אף על פי שלקינג לא הייתה יד בפרסום המודעה. לפי איאן רוזנברג, אל. בי. סאליבן היה חבר בקו קלוקס קלאן, ובמהלך הקמפיין שלו לתפקיד מפקח המשטרה הוא תקף את קודמו בתפקיד על שימוש ב"כפפות של ילדים" כנגד מפגינים.

משפט הדיבה התנהל בפני שופט במדינת אלבמה, וולטר ברגוין ג'ונס, שהקפיד על הפרדה גזעית במקומות הישיבה בבית המשפט, ובפני 12 מושבעים לבנים. השופט הנחה את המושבעים כי עליהם להתייחס לאי-הדיוקים במודעה כ"לשון הרע כשלעצמה" (libel per se) ושמשמעות קביעה זו היא שעצם פרסומם מהווה הוצאת דיבה, גם אם לא הובאו בפניהם הוכחות לנזק ממשי שנגרם כתוצאה מהפרסום. לפי החוק באלבמה ניתן היה לפסוק "פיצויים כלליים" גם ללא הוכחת נזק ממשי. בנוסף, ניתן לפסוק פיצויים עונשיים רק אם הוכחה כוונת זדון ממשית. עם זאת, השופט סירב להורות למושבעים שעליהם למצוא כוונת זדון ממשית ושפסק הדין יבחין בין פיצויים בגין נזק שנגרם ופיצויים עונשיים. כמו כן, הוא דחה את הטענה של ההגנה, שהכרעותיו פוגעות בזכויות המוקנות לנתבעים על התיקון הראשון והתיקון ה-14 לחוקה. המושבעים מצאו שהנתבעים אשמים בהוצאת דיבה ופסקו פיצויים בסך 500,000 דולר. בפני הטיימס עמדו תביעות נוספות מצד ראש עיריית מונטגומרי, ושני בכירים נוספים במשטרה, שדרשו כל אחד פיצויים של 500,000 דולר, ומצד המושל פטרסון, שדרש פיצויים בסך מיליון דולר. אילו היו מתקבלות התביעות, עשוי היה הטיימס לעמוד בפני הוצאות של 3 מיליון דולר (כ-25 מיליון דולר במונחי 2021). תביעות דיבה בדרום נתפסו כסיכון ממשי לכלי תקשורת, והניו יורק טיימס נמנע מלשלוח כתבים לאלבמה במשך כשנה. בשלוש מדינות בדרום היו ב-1964 לפחות 17 תביעות דיבה שדרשו יחד פיצויים בסכום של יותר מ-228 מיליון דולר.

הניו יורק טיימס עתר לבית המשפט העליון של אלבמה, שאישר את הפסיקה בהרכאה הנמוכה. לגבי הטענות החוקתיות של העותרים, כתבו שופטי בית המשפט הגבוה ש"התיקון הראשון לחוקת ארצות הברית לא מגן על פרסומים שמהווים לשון הרע" וש"התיקון ה-14 לחוקה מכוון נגד פעולות של המדינה, לא פעולות של אזרחים פרטיים". בנוסף, בית הם אישרו שפרסום המודעה הוא "לשון הרע כשלעצמה" ושניתן להסיק כוונת זדון מעצם פרסום המודעה ואי-משיכתה לאחר מכן. בעקבות ההחלטה, עתר הניו יורק טיימס לבית המשפט העליון של ארצות הברית.

פסק הדין

השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון היא האם חוק לשון הרע של אלבמה פוגע באופן בלתי חוקתי בהגנות על חופש הביטוי וחופש העיתונות, הנתונות על ידי התיקונים הראשון וה-14 לחוקה. בית המשפט העליון הפך את החלטת תית המשפט באלבמה בנימוקים שהחוק שהם החילו אינו חוקתי ואינו מספק את ההגנות שנדרשות על ידי התיקונים הראשון וה-14 בנוגע לחופש הביטוי וחופש העיתונות. בית המשפט קבע גם שהראיות שהוצגו במשפט באלבמה אינן מספקות מבחינה חותקית בכדי לתמוך בתוצאות המשפט.

כל תשעת שופטי בית המשפט העליון הסכימו עם החלטת הרוב, שכתב ויליאם ברנן, אך שלושה שופטים - הוגו בלאק, ארתור גולדברג וויליאם דאגלס - כתבו בנפרד כדי להגיד שהם היו הולכים רחוק יותר וקובעים כי קיימת הגנה אבסולוטית מפני תביעות מצד נושאי משרה ציבורית.

דעת הרוב (ברנן)

שופט בית המשפט העליון ויליאם ברנן, שכתב את ההחלטה.

ברנן פתח את הכרעתו בדחיית שני טיעונים שהציג סאליבן, לפיהם על בית המשפט לדחות את העתירה על פניה. הטיעון הראשון, שהתבסס על הכרעת בית המשפט העליון של אלבמה, הוא שהתביעה נגד הניו יורק טיימס היא תביעה אזרחית פרטית, ועל כן התיקון ה-14 לחוקה, שמספק הגנה מפני פעולות של מדינות איחוד ולא מפני אלה של אזרחים פרטיים, אינו רלוונטי במקרה זה. ברנן דחה טענה זו בנימוק שגם אם התביעה היא אזרחית, בתי המשפט יישמו בעניינה את חוק המדינה. לפי ברנן, "המבחן אינו לגבי הצורה שבה כוח המדינה הופעל אלא, תהיה הצורה אשר תהיה, האם כוח המדינה הופעל למעשה". הטענה השנייה של סאליבן היא שהיות שהמודעה פורסמה בתשלום ומהווה פרסומת מסחרית, ההגנה על חופש הביטוי במסגרת התיקון הראשון לחוקה אינה חלה בעניינה. ברנן דחה את הטענה בנימוק שהמודעה לא הייתה פרסומת מסחרית במובן הרלוונטי, שכן מטרתה הייתה להעביר מידע, להביע דעה, להתלונן על הפרת זכויות ולבקש מהציבור לתמוך בתנועה חברתית שלה חשיבות ציבורית רבה.

בהמשך הכרעתו ביסס ברנן את הרלוונטיות של התיקון הראשון לחוקה להגנה על חופש הביטוי. לדבריו:

אנו שוקלים את המקרה על רקע המחויבות הלאומית העמוקה לעיקרון לפיו דיון בעניינים ציבוריים צריך להיות חופשי, רחב-היקף ופתוח, ושהוא יכול בהחלט לכלול התקפות חריפות, ארסיות ובלתי-נעימות על הממשלה ועל נושאי משרות רשמיות.

המקור באנגלית

Thus we consider this case against the background of a profound national commitment to the principle that debate on public issues should be uninhibited, robust, and wide-open, and that it may well include vehement, caustic, and sometimes unpleasantly sharp attacks on government and public officials.

— ניו יורק טיימס נגד סאליבן, עמ' 270

לפי ברנן, השאלה החשובה שעמדה בפני בית המשפט היא האם מתבטלת ההגנה על חופש הביטוי כאשר מדובר על הצהרות שאינן נכונות באופן עובדתי. ברנן עונה על שאלה זו בשלילה. הוא מוצא סימוכין היסטוריים לדעתו בתגובה של חלק מהאבות המייסדים של ארצות הברית לחוקי הזרים וההסתה. הצהרות מוטעות הן בלתי נמנעות בדיון חופשי, ואם ההגנה על חופש הביטוי לא תחול עליהן, לא יהיה לחופש הדיון "מרחב נשימה" מספק. ברנן הזהיר מפני האפשרות שתביעות לשון הרע יהפכו כלי לצנזורה: "כלל המכריח את המבקרים של מדיניות ציבורית להבטיח את האמיתות של כל הצהרותיהם העובדתיות - ולעשות זאת תחת האיום של הכרעות דין במשפטי דיבה, בסכומים שלמעשה אינם מוגבלים - יוביל... לצנזורה עצמית". לדבריו, מצב זה לא יוביל רק להרתעה מפני התבטאויות שגויות, אלא גם להרתעה של התבטאויות נכונות: "תחת כלל כזה, מבקרים פוטנציאליים של פעילות ציבורית עשויים להירתע מלהביע את ביקורתם, גם אם הם מאמינים שביקורתם נכונה ועל אף שהיא נכונה באופן עובדתי, מפאת הספק שהם יוכלו להוכיח את נכונות הדברים בבית המשפט או החשש מפני ההוצאות הכרוכות בכך".

ברנן מסיק מדברים אלו, שדרוש כלל חוקתי אשר יגן על הדיון הציבורי מפני השתקה באמצעות תביעות לשון הרע מצד נושאי משרות ציבוריות:

הערבויות החוקתיות מצריכות, אנו חושבים, כלל פדרלי שאוסר על נושא משרה ציבורית ליטול פיצויים בעבור נזק שנגרם לו מהשמצות שקריות הקשורות במילוי תפקידו, אלא אם הוא מוכיח שההתבטאות נעשתה מתוך "כוונת זדון ממשית" - כלומר, שההתבטאות נעשתה עם הידע שהיא אינה נכונה, או מתוך חוסר תשומת לב רשלני לשאלה האם היא נכונה או לא.

המקור באנגלית

The constitutional guarantees require, we think, a federal rule that prohibits a public official from recovering damages for a defamatory falsehood relating to his official conduct unless he proves that the statement was made with "actual malice"-that is, with knowledge that it was false or with reckless disregard of whether it was false or not.

— ניו יורק טיימס נגד סאליבן, עמ' 279-280

ברנן מציין עוד בהכרעתו שהכלל שנקבע על ידי בית המשפט יוצר סימטריה בין ההגנה שעומדת לנושאי משרות ציבוריות לבין ההגנה שעומדת למבקריהם. הוא מציין שבממשל הפדרלי ובחוקי המדינות מקובל הכלל לפיו נושאי משרות ציבוריות חסינים מפני תביעות דיבה, אלא אם מוכח שהם פעלו מתוך כוונת זדון ממשית. הנימוק המקובל לכלל זה הוא שהכלל הכרחי על מנת שנושאי המשרות הציבוריות יהיו יכולים לפעול בנחישות וללא מורא. אולם, חובתו של האזרח לבקר את אנשי הממשל ללא מורא לא נופלת מחובתם של אנשי הממשל למשול. הוא מסכם ש"תהיה זו העדפה בלתי מוצדקת של משרתי ציבור על פני הציבור שהם משרתים, אם למבקרים של פעילות ציבורית לא תוענק חסינות שווה לזו שמוענקת למשרתי הציבור עצמם".

בהמשך פסק הדין בוחן ברנן את הראיות שהוצגו בפני בית המשפט באלבמה, על מנת להכריע האם במקרה זה יושמו הכללים החוקתיים המחייבים. פסק הדין קובע שבמקרה המדובר לא הוכחה כוונת זדון מצד החתומים על המודעה או מצד הניו יורק טיימס. חלק זה של הפסיקה פורש כמכיל שני קריטריונים נוספים לחוקתיות של תביעות דיבה מצד בעלי תפקידים בממשל. ראשית, הפסיקה קובעת שהראיות כשלו בביסוס הטענה שההתבטאויות במודעה התייחסו לסאליבן עצמו. ברנן כתב ש"אף על פי שההתבטאויות [במודעה] עשויות להתפרש כמופנות כלפי המשטרה, לא היה בהן בדל של התייחסות למשיב כאינדיבידואל". שנית, ברנן כתב שהתביעה כשלה בביסוס כוונת זדון ממשית "בבהירות משכנעת" ("convincing clarity"). ביטוי זה פורש בפסיקה מאוחרת יותר כקביעה שנטל ההוכחה בנוגע לכוונת זדון ממשית מוטל על נושא המשרה שמבקש לתבוע פיצויים בגין לשון הרע.

דעות מיעוט

הוגו בלאק (מימין) וארתור גולדברג, העדיפו הגנה אבסולוטית מפני תביעות לשון הרע מצד נושאי משרה ציבורית.

השופט הוגו בלאק כתב שהוא מסכים עם המסקנה של דעת הרוב, אך אינו מסכים עם הנימוקים. לדעתו, התיקונים הראשון וה-14 לחוקה לא מגבילים את כוחה של המדינה להעניק פיצויים לנושא משרה ציבורית למקרה שבו הוכחה כוונת זדון ממשית, אלא אוסרים על כך לחלוטין. בלאק כתב שהמושג "כוונת זדון" הוא חמקמק, מופושט וקשה להוכחה או להפרכה. שימוש במושג הזה לא עונה בקנה אחד עם ההגנה החוקתית הרחבה על חופש הביטוי. לפיכך, הוא היה פוסק שהפיצויים שנפסקו לסאליבן בטלים, משום שלעותרים עמדה "זכות חוקתית אבסולוטית ובלתי-תלויה" לפרסם את דעתם במודעה. בלאק כתב שהוא אינו מבסס את טיעונו על כך שהפיצויים היו בלתי-פרופורציונליים לעבירה, אך פסיקת הפיצויים בסך 500,000 דולר מראה שחוקי לשון הרע של מדינות מהווים על קיומה של "עיתונות אמריקאית חסונה מספיק בכדי לפרסם דעות שאינן פופולריות בנוגע לעניינים ציבוריים ואמיצה מספיק בכדי לבקר הפעולות של נושאי משרות ציבוריות". בניגוד לברנן, בלאק הזכיר גם את ההקשר הרחב יותר של תביעת הדיבה - "המאמצים של אנשים רבים, ובכללם נושאי משרות ציבוריות מסוימים, להמשיך במדיניות הפרדה גזעית המתנהלת בסמכות המדינה, וזאת על אף מספר פסיקות [של בית המשפט העליון] שלפיהן פרקטיקות אלה אסורות על פי התיקון ה-14 לחוקה". השופט ויליאם דאגלס הצטרף לדעתו של בלאק.

בדומה לבלאק, ארתור גולדברג הסכים עם המסקנות של דעת הרוב, אך נימק את הסכמתו בקיומה של זכות אבסולוטית ובלתי מותנה לבקר נושאי משרות ציבוריות. גולדברג כתב, בין השאר, שהדרישה להוכיח כוונת זדון אינה הגנה מספקת מפני צינון השיח הציבורי, משום שמבקרי השלטון עדיין לוקחים על עצמם את הסיכון שחבר המושבעים יכריע בצורה לא מדויקת לגבי כוונתו או יכשל ביישום הסטנדרט החוקתי, שנסמך על המושג החמקמק "כוונת זדון". דאגלס הצטרף גם לעמדתו של גולדברג. לפי איאן רוזנברג, ייתכן שברנן נמנע מהרחבת ההגנה לכדי זכות אבסולוטית, משום שהוא היה מודאג מהשימוש הפוליטי בשקרים, כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקופת המקארתיזם.

התפתחויות משפטיות לאחר פסק הדין

המשפטן ארווין צ'מרינסקי כתב שההחלטה היא "אחת מהחשובות ביותר בהיסטוריה לגבי התיקון הראשון לחוקה, בגלל האופן בו היא מחילה את החוקה כמגבלה על דיני נזיקין, ובגלל ההגנה האיתנה שהיא מספקת להתבטאויות פוליטית". לפי צ'מרינסקי, ההחלטה פורשה ככוללת ארבע דרישות:

1. ההחלטה חלה רק במקרים שבהם התובע הוא נושא המשרה הציבורית או אדם שרץ בבחירות למשרה ציבורית;
2. על התובע להוכיח את טענותיו בעזרת ראיות ברורות ומשכנעות;
3. התובע חייב להוכיח את אי-הנכונות שבאמירות שהופנו כלפיו;
4. על התובע להוכיח כוונת זדון ממשית - שהנתבע ידע שהתבטאויותיו אינן נכונות או התנהג בחוסר שימת לב רשלנית לאמת.

הרחבת תחום המקרים שבהם חלה הפסיקה

הפסיקה המקורית נמנעה במפורש מלהגדיר מי נחשב לנושא משרה ציבורית (public official). בפסק דין רוזנבלט נגד בייר, שנמסר בשנת 1966, קבע בית המשפט שהקטגוריה "נושא משרה ציבורית" מכילה "לכל הפחות, לאלו בהיררכיה של עובדי ממשלה, שיש להם, או נראה לציבור שיש להם, אחריות משמעותית לשליטה בענייני ממשלה". הגדרה זו עוררה חילוקי דעות בין שופטי בית המשפט העליון. השופט גולדברג כתב שהמושג "נושא משרה ציבורית" לא לקוח מהחוקה, אלא נוצר על ידי בית המשפט, ולכן אין סיבה לתת לו פרשנות צרה. דאגלס כתב שאם ההחלטה הייתה שלו, השאלה הרלוונטית לא הייתה האם מעורב בתביעה נושא משרה ציבורית, אלא האם היא קשורה בנושא ציבורי (public issue). נושאים אלה עוררו מחלוקות בין השופטים בפסיקות הבאות.

בפסקי הדין Curtis Publishing Co. v. Butts ו-Associated Press v. Walker, שניהם משנת 1967, לא הצליחו השופטים להגיע להסכמת רוב לגבי תחום המקרים שבהם חלה הפסיקה. ג'ון מרשל הרלאן השני כתב את חוות הדעת הנתמכת ביותר (plurality opinion), בה הוסבר יש להחיל את הכללים שנקבעו בניו יורק טיימס נגד סאליבן גם במקרים בהם התובע אינו נושא משרה ציבורית רשמית, אלא "דמות ציבורית" (public figure). לפי הרלאן "להבחנה בין 'דמות ציבורית' לבין 'נושא משרה ציבורית', ולאימוץ סטנדרטים שונים להוכחה עבור כל אחד ממקרים אלה, אין בסיס בחוק, בהיגיון, או במדיניות הקשורה בתיקון הראשון לחוקה". בפסק דין Gertz v. Welch מ-1974 אישר בית המשפט, הפעם בהחלטת רוב, שהפסיקה חלה גם על תובעים שנחשבים לדמות ציבורית. השופט לואיס פאוול נימק שלדמויות ציבוריות, כמו לנושאי משרה ציבורית, יש בדרך מספיק גישה לכלי תקשורת בכדי לסתור אמירות שקריות שהופנו כלפיהם, ושבדרך כלל אלו אנשים שבחרו בעצמם להיחשף בציבור ולהוות נושא לדיון ציבורי. בית המשפט החליט בהמשך שהפסיקה חלה רק על דמויות ציבוריות שבחרו באופן וולונטרי להפוך לכאלה. עם זאת, בית המשפט מעולם לא סיפק הגדרה כללית ל"דמות ציבורית".

בית המשפט דן גם בשאלה האם מבחן "כוונת הזדון הממשית" חל גם במקרים שבהם התובע אינו דמות ציבורית, אך הנושא הוא בעל עניין ציבורי. בפסק דין משנת 1970 (Rosenbloom v. Metromedia), שבו שוב לא הגיעו השופטים להסכמת רוב, נקבע שהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית חלה גם במקרים אלו. בפסק דין Gertz v. Welch בית המשפט חזר בו מעמדה זו. עם זאת, נקבע באותו פסק הדין שהוכחת כוונת זדון ממשית נדרשת לצורך נטילת פיצויים עונשיים, זאת בניגוד לפיצוי בעבור נזק ממשי שנגרם לתובע, שלצורך נטילתו לא נדרש אדם פרטי להוכיח כוונת זדון ממשית, גם אם האמירות שבגינן נפסק הפיצוי היו בעלות עניין לציבור.

חשיבות וביקורת

הפסיקה נחשבת לאחת החשובות ביותר במשפט האמריקאי בנוגד לחופש הביטוי. בסקר שערך מגזין טיים בקרב חוקרי משפט חוקתי בארצות הברית, שניים מתוך 34 חוקרים שענו אמרו שלדעתם זוהי הפסיקה הטובה ביותר של בית המשפט העליון מאז 1960. הנרי מונגהן מאוניברסיטת קולומביה כתב בשנת 2000, שזוהי "הפסיקה החשובה ביותר במאה האחרונה לגבי התיקון הראשון לחוקה, ואני מאמין [שהיא החשובה ביותר] מבין כל הפסיקות במדינה בנושא התיקון הראשון לחוקה".

הדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית נחשבת לחידוש המרכזי בפסק הדין, והיא הייתה לנושא מרכזי לדיון וביקורת. במאמר משנת 1986 שכותרתו "האם ניו יורק נגד סאליבן היה טעות?" כתב ריצ'רד אפשטיין שהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית התבררה בהמשך כמוטעה, שהחוק הקודם, אשר התבסס על המשפט המקובל הוא עדיף ושהיא לא נבעה מפרשנות של החוקה, אלא מניסיון של השופטים לפשר בין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי באופן שיתן מענה לבעיות של התנועה לזכויות האזרח בדרום העמוק. אפשטיין הביא עדויות לכך שבעשורים לאחר הפסיקה תביעות דיבה כנגד כלי תקשורת בארצות הברית לא גוועו אלא התרבו, כך שמטרת הפסיקה, הגנה על חופש העיתונות, לא התממשה במציאות. לפי אפשטיין, מבחינה עקרונית, הכלל שדורש הוכחת כוונת זדון ממשית "פוגע בחוש הצדק, משום שהוא מכריח בני אדם חפים מפשע לקבל את הנזקים שנגרמו להם על ידי אחרים". מבחינה מעשית, הכלל לא הוכיח את עצמו כמועיל לציבור או לתאגידי תקשורת, וייתכן שהוא כרוך בעלויות גבוהות יותר עבורם. בנוסף הדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית מעבירה את מרכז הכובד משאלות לגבי אמת לשאלות לגבי המצב הסובייקטיבי של הדובר. בדומה לאפשטיין, בנג'מין ברון טען בשנת 2007 שפסק הדין כשל בהשגת מטרתו ושהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית פוגעת בהגנה על שמם הטוב של אישי ציבור. עם זאת, ברון הציע "להציל את ניו יורק טיימס נגד סאליבן" על ידי יצירת מערכת שבה כלי תקשורת מוגנים מפני תביעות אם הם יכולים להוכיח שהם עומדים בתנאים בסיסיים של הגינות עיתונאית.

כותבים אחרים טענו שלמרות הביקורת נגד פסק הדין, פסק הדין הגשים את מטרתו לאפשר יותר "מרחב נשימה" לעיתונות. כך למשל, קאס סאנשטיין כתב שלפסק הדין יש "צד אפל", והוא הפגיעה בתרבות הדיון שנוצרת עקב ההגנה על דוברים נגד אישי ציבור, גם כשהדוברים אינם דוברים אמת, ואפילו במקרים שבהם הם נוהגים בפזיזות. עם זאת, לפי סאנשטיין, "בית המשפט השיג איזון נכון בניו יורק טיימס נגד סאליבן". ג'ון לואיס וברוס אוטלי כתבו ש"למרות הביקורת, ההיסטוריה של הטיפול של בתי המשפט בתיקי לשון הרע מאז 1964 מראה שהסטנדרטים שהציב ניו יורק נגד סאליבן יצרו קונצנזוס נדיר ומתמשך בין שופטים לגבי הגנה על התיקון הראשון לחוקה". בנוסף, הם מציינים שפסק הדין עזר גם לקונגרס בחקיקה הנוגעת לתקשורת ולעניינים ביטחוניים. הם מסכמים שפסק הדין הצליח להגשים את מטרתו, הענקת מרחב נשימה לדיון ציבורי על עניינין ציבוריים.

ביקורת מצד שופטי בית המשפט העליון

השופט קלרנס תומאס, קרא לבחון מחדש את פסק הדין.

שופטת בית המשפט העליון אלנה קגן כתבה לפני מינויה ש"המהפכה שחולל 'סאליבן' בטיפול בתביעות דיבה המוגשות על ידי נושאי משרות ציבוריות נראית מוצדקת, נכונה, ואפילו מובנת מאליה". עם זאת, קגן תיארה גם מספר בעיות שנובעות לדעתה, לא מבעיות בפסק הדין עצמו, אלא מהחלתו על מקרים שאינם דומים למקרה המקורי שהוצג בפני בית המשפט. לפי קגן, "התוצאות השליליות של מבחן כוונת הזדון הממשית לא מוכיחות שפסק הדין כשלעצמו היה מוטעה, אך הן מצריכות בחינה של השאלה האם בית המשפט, בהחלטותיו לאחר מכן, הרחיב יותר מידי את התחולה של העקרונות שהוצגו בתיק".

שופט בית המשפט העליון קלארנס תומאס צירף להחלטת בית המשפט משנת 2019, שדחתה בקשה לצו עיון מחדש בעניין תביעת לשון הרע נגד ביל קוסבי, דעת יחיד בה הוא הביע ביקורת על פסק דין ניו יורק טיימס נגד סאליבן. תומאס כתב שפסק הדין מציב בפני תובעים סטנדרטים שכמעט בלתי אפשרי לעמוד בהם ושהכללים שנקבעו בו נוצרו על ידי בית המשפט עצמו ולא על ידי החוקה או המחוקקים. לפי תומאס "כללי לשון הרע החוקתיים שאומצו על ידי בית המשפט בניו יורק טיימס נגד סאליבן וצאצאיו סטו בחדות מכללי לשון הרע של המשפט המקובל, ויש סיבות טובות לשאול האם התיקון הראשון והתיקון ה-14 החליפו את החלק הזה של המשפט המקובל". תומאס קרא לבית המשפט לבחון מחדש את פסק הדין כשתיקרה בפניו ההזדמנות לעשות זאת.

ביוני 2021 דחה בית המשפט העליון בקשה לדיון (צו עיון מחדש) בשאלה האם על בית המשפט לבטל את הדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית בתביעות שמוגשות על ידי אישי ציבור. הבקשה הוגשה על ידי שקלזה ברישה, בנו של ראש ממשלת אלבניה סאלי ברישה, שתביעתו נגד העיתונאי הקנדי גאי לוסון נדחתה. ברישה טען שלוסון, בספרו "Arms and the Dudes" אשר עובד אחרי כן לסרט כלבי מלחמה, טפל פרטים לגבי מעורבותו בפשעים הקשורים בסחר בנשק. בית המשפט קבע שברישה הוא אישיות ציבורית ושהוא כשל בהוכחת כוונת זדון ממשית, וזאת אף שברישה לא החזיק במשרה רשמית. השופט קלארנס תומאס התנגד בדעת מיעוט לדחיית הבקשה לעיון מחדש והביע שוב את ביקורתו כלפי פסק הדין. שופט בית המשפט העליון ניל גורסץ' התנגד גם הוא וכתב בנפרד שיש לבחון מחדש את ניו יורק טיימס נגד סאליבן. לפי גורסץ', ייתכן שפסק הדין אינו מותאם לשדה התקשורתי החדש, שבו "אזרחים פרטיים הופכים ל'אישיות ציבורית' בין רגע" ו"הודות להתפתחות טכנולוגית..., כל אדם במדינה יכול לפרסם למעשה כל דבר". גורסץ' טען שייתכן שכלי התקשורת בעידן האינטרנט הפכו לכלי לפרסום דיסאינפורמציה וכזבים ושהדרישה להוכחת כוונת זדון ממשית הפכה למעשה לחסינות מפני תביעה.

השפעה בינלאומית

הכללים שנקבעו במסגרת ניו יורק טיימס נגד סאליבן השפיעו על דיני לשון הרע במדינות שונות בעולם. מעבר לכללים הספציפיים שנקבעו במסגרת פסק הדין, הייתה לו השפעה בחיזוק הנטייה של מחוקקים ובתי משפט במדינות דמוקרטיות להעניק הגנה חזקה יותר להתבטאויות של כלי תקשורת בענייני ציבור, מאשר זו שניתנת במקרים בהם נפגע לכאורה המוניטין של אדם פרטי.

בית המשפט העליון בפיליפינים אימץ בשנת 1999 את מבחן כוונת הזדון הממשית כמחייבת לשם הגנה על חופש העיתונות. בית המשפט העליון בארגנטינה אימץ מבחן זהה והוסיף עליו את הדרישה להוכחה שהפרסום השקרי נועד, בכוונת זדון, לפגוע במוניטין של התובע. בנוסף, בארגנטינה, עיתונאי או כלי תקשורת אינם נחשבים לאשמים אם הם מפרסמים במפורש את המקור שעליו הם נסמכים. גם בהונגריה הוחלט ב-1994 שתובעים שהם נושאי משרה ציבורית חייבים להוכיח כוונת זדון ממשית. עם זאת, המבחן שאומץ בהונגריה אינו זהה לחלוטין לזה של ניו יורק טיימס נגד סאליבן. ב-1994, בית המשפט העליון בהודו אימץ גם כן כלל דומה למבחן כוונת הזדון הממשית. גם בתי המשפט בטאיוואן ובדרום קוריאה אימצו כללים דומים.

בבריטניה,

מקורות חיצוניים

• פסק הדין, באתר ספריית הקונגרס, ובאתר Justia.