חוקתיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוקתיות היא התאימות של חוקים וחקיקת משנה לחוקה. בחינת חוקתיות היא בדיקת המעמד המשפטי של חוקים ותקנות, על מנת לוודא שהם תואמים את החוקה, ואינם מפרים כללים וזכויות יסוד הקבועים בה. חוק המפר את החוקה נקרא "לא חוקתי" או "בלתי חוקתי".

ברוב המדינות מוגדרת חוקה המגדירה את עקרונות היסוד של המשטר ואת זכויות האזרח במדינה. זהו המסמך המשפטי הגבוה והמחייב ביותר במערכת החוקים.

בחלק מהמדינות מוסמכים בתי משפט לפסול חוק שנחקק על ידי הרשות המחוקקת בנימוק שאינו חוקתי או בנימוקים אחרים. לעיתים מוסמך לכך בית משפט מיוחד לחוקה (אנ'), שזוהי סמכותו העיקרית. במדינות אחרות הבורר בסוגיות חוקתיות הוא בית המשפט העליון.

במדינות הבאות לא מוגדרת חוקה: הממלכה המאוחדת, ישראל, ניו זילנד, סן מרינו, ערב הסעודית וקנדה.[1] במדינות אלה הוגדר אוסף של חוקי יסוד המשמש את המערכת המשפטית במקום חוקה כבסיס לבדיקת חוקתיות.

מאז המהפכה החוקתית, פוסלים בתי משפט בישראל בכל הערכאות, במקרים שהם מוצאים זאת לנכון, חוקים של הכנסת, על סמך חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וכן על סמך עקרונות שאינם כלולים בחוקי היסוד.

ביקורת שיפוטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ביקורת שיפוטית

במדינות שבהן מוקנית לבית המשפט או למועצה חוקתית סמכות ביקורת שיפוטית, עשוי כל חוק שנחקק על ידי בית המחוקקים להיות מוכרז כבלתי חוקתי על ידי הגוף המוסמך לברור בענייני חוקה. כאשר גוף זה קובע כי חוק כלשהו סותר את החוקה, הוא מכריז שהחוק אינו חוקתי, ולמעשה פוסל את החוק כולו או חלקו. הליך זה, שבו הרשות השופטת מבקרת את פעולתן של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, נקרא ביקורת שיפוטית.

פרט לחקיקה, פעולות אחרות של גופי שלטון עשויות להיות מוגדרות כבלתי חוקתיות, אם הן סותרות את החוקה או את חוקי היסוד. לדוגמה, אם בחוקה קבועה הגנה על חירותו של האזרח, מעצר שרירותי שלו בידי המשטרה עשוי להיחשב בלתי חוקתי.

המקרה הראשון הידוע של ביקורת שיפוטית הוא בהגדרת החוקה של הרפובליקה הפרתנופאית (אנ') משנת 1799, בה הוגדר גם בית משפט לחוקה. רפובליקה זו הייתה קיימת רק במשך 6 חודשים, ולאחר מכן נכבשה בידי ממלכת סיציליה.

פסק דין מרבורי נגד מדיסון הוא פסק דין תקדימי של בית המשפט העליון של ארצות הברית, שהתקבל ב-24 בפברואר 1803, ובו נקבעו עקרון הביקורת השיפוטית והדרישה שכל חוק שמתקבל בקונגרס יחויב לעלות בקנה אחד עם החוקה. התקדים גם קבע את בית המשפט העליון כמוסד המבקר את החוקים הפדרליים על בסיס פרשנותו לחוקה.

ישנן מדינות ללא חוקה מוסדרת, בהן ישראל וקנדה, שהגדירו אוסף של חוקי יסוד ובית המשפט העליון משתמש בו כבסיס לדיונים בנושאי חוקתיות. גם מערכת המשפט הבריטית הגדירה אוסף של חוקי יסוד המשמש לבדיקת חוקתיות, אולם בבריטניה אין לבית המשפט העליון סמכות לפסול חוקים, אלא רק לבחון את החוקים, להציע תיקונים ולהחזיר אותם לדיון בפרלמנט.[2]

במספר מדינות, בהן הולנד ושווייץ, בית המשפט העליון רשאי לקבוע כי חוק הוא לא חוקתי, אך אין לו סמכות לפסול חוקים על בסיס זה.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד למהפכה החוקתית לא נהגה בישראל ביקורת שיפוטית סדירה על חוקי הכנסת.

  • בבג"ץ ברגמן עלתה דרישה לבטל את הסעיף בחוק הבחירות לכנסת שקבע כי רק מפלגות המיוצגות כבר בכנסת תזכינה למימון מפלגות, זאת בטענה כי הוראה זו מנוגדת לאמור בסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת "הכנסת תיבחר בבחירות... שוות". בית המשפט ציין כי הוא איננו מכריע בשאלה האם מסורה לו הסמכות לקיים ביקורת שיפוטית, וכן אינו מכריע בשאלה האם לחוק היסוד עליונות על חוק רגיל, (יש לציין שחוק היסוד הנדון היה משוריין בסעיף 46) זאת מכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה הסכים להניח לצורך הדיון, ללא הכרעה, כי התשובה לשאלות אלה חיובית. משכך פסק בית המשפט כי הוראת החוק בדבר מימון המפלגות סותרת את הוראת השוויון שבחוק היסוד והורה לכנסת שלא לנהוג על פיו, ולחלופין, לחוקקו מחדש ברוב מוחלט.
  • בפסק הדין נגב תחנת שירות לאוטומובילים נגד מדינת ישראל נטען על ידי המערער כי התקן שעליו עבר אינו תקף שכן הממונה על התקינה שקבע אותו לא הוסמך כנדרש בחוק יסוד: הממשלה. עם זאת, סמכותו של השר להאציל את סמכות זו לממונה על התקינה נקבעה בחוק התקנים. בית המשפט הכריע לטובת חוק התקנים, על פי הכלל לפיו חוק פרטני גובר על חוק כללי. בית המשפט לא העניק כל חשיבות לעובדה שכנגד החוק הפרטני עמדה הוראת חוק יסוד. (חוק יסוד: הממשלה איננו משוריין.)
  • בבג"ץ קניאל עלתה דרישה לפסול את חוק בדר-עופר בטענה כי הוא עומד בסתירה להוראת השוויון שבחוק יסוד: הכנסת (חוק יסוד משוריין). חוק בדר עופר חוקק ברוב מוחלט, אך נטען כי מכיוון שלא נחקק כחוק יסוד, הרי שדינו להתבטל בפני חוק היסוד. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי לא מצא הוראה המחייבת כי השינוי ייעשה דווקא בהליך חקיקה של חוק יסוד.[3]

בשנת 1992 נחקקו שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק. חוקים אלו צורפו לחוקי היסוד הקיימים.

בפסק דין בנק המזרחי, משנת 1995, נפסק לראשונה כי חוקי היסוד מהוים תחליף לחוקה במדינת ישראל וכן נקבע שבית המשפט העליון יכול לבטל את חוקי הכנסת אשר סותרים את חוקי היסוד. התהליך של חקיקתם של חוקי היסוד ופרשנותם בפסק הדין המזרחי מכונה "המהפכה החוקתית".

החל מקביעה זו, בית המשפט הגבוה לצדק בישראל מבצע ביקורת שיפוטית על פעולתן של שתי הרשויות האחרות, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

פסיקות מרכזיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • בשנת 2002 פסל בג"ץ תיקון לחוק שהתיר את שידורי ערוץ 7. השופטים קבעו כי התיקון פוגע בחופש התחרות של תחנות אחרות, אינו לתכלית ראויה, אין התאמה בין התכליות הראויות שלו לבין הוראותיו והוא אינו מידתי ('במובן הצר').[4][5]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בקנדה קיים אוסף חוקים המכונה "חוקת קנדה" אולם בית המשפט קבע כי חסרים בו פרטים רבים והוא אינו מספק את הדרישות המשפטיות לחוקה.
  2. ^ רויטל חובלהחוק הקנדי, המודל הבריטי ו-20 שנה של ויכוחים בישראל: מדריך לחוק עוקף בג"ץ, באתר הארץ, 16 באפריל 2018.
  3. ^ גדעון ספיר (משפטן), המהפכה החוקתית - עבר, הווה ועתיד, הוצאת ידיעות אחרונות, 2010. עמ' 41-47
  4. ^ בג"ץ 1030/99 - ח"כ חיים אורון ואח' נ' יו"ר הכנסת
  5. ^ ענבל בר-און, כך ביטל בג"צ חוקים לא חוקתיים, באתר חדשות מחלקה ראשונה (News1)‏, 26 ביולי 2009.