מיתון 1966 בישראל

לאחר תקופת צמיחה גדולה במשק הישראלי, נכנס המשק לתקופת שפל חסרת תקדים, שכונתה מיתון. המיתון נוצר בעקבות מדיניות כלכלית מרסנת של הממשלה, הפסקת הזרמת כספי השילומים מממשלת גרמניה, וסיום פרויקטים מקיפים במשק.

המצב לפני המיתון

לפני המיתון, כלכלת ישראל ידעה צמיחה טובה מאוד. האינפלציה הייתה ברמה של רוב ארצות אירופה (כ-5%), התוצר עלה ב10%, התעסוקה הייתה מלאה, ורק יפן השתוותה לישראל באחוזי הצמיחה שלה.

אך למצב הכלכלי היו גם השפעות שליליות. הצריכה הפרטית לנפש לא לוותה במקביל בעלייה בכמות התוצר. העלייה ברמת החיים הייתה ברובה לילידי הארץ ולעולים הוותיקים, ולא לעולי העלייה ההמונית. שר האוצר דאז, לוי אשכול, ניסה להקטין את הצריכה הפרטית בעקבות פיחות עמוק בערך השקל (כ66%), אך הגירעון במאזן התשלומים נותר כשהיה.

התחלת המיתון

בשנת 1965, פסקו כספי השילומים מגרמניה. השכר במגזר הציבורי עלה במהירות בעקבות הפיחות ובעקבותיו עלה גם השכר במגזר הפרטי. תחזיות לעלייה מאמריקה ומברית המועצות התבדו. פרויקטים מקיפים במשק, כמו מפעלי ים המלח, הקמת המוביל הארצי והקמת נמל אשדוד, הסתיימו, אולם לא חל צמצום בביקוש לעובדים ולכן דרשו העובדים במגזר הציבורי דרישות שכר נוספות.

ראש הממשלה, לוי אשכול, ושר האוצר, פנחס ספיר, ניסו להתמודד עם המצב. ב-14 בפברואר התחיל המיתון באופן רשמי. ספיר הציג את תקציב המדינה לאותה שנה, ואמר שכדי למנוע את הבעיות (הגירעון, עליית השכר ותקציב הביטחון), הממשלה צריכה להעלות מיסים ולהקטין את תקציבה, או בלשונו: "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". מלבד זאת, עוד דברים התרחשו במשק: תקציבי פיתוח צומצמו במטרה לצמצם את רמת הפעילות הכלכלית. ייבוא חומרי גלם צומצם. האשראי הופחת. המיסים עלו והתקציב הוקטן.

למרות הצלחת המדיניות לצמצם את הגירעון ולמנוע עלייה ברמת האינפלציה, הרי שהמדיניות גרמה למיתון מלא בשנת 1966. האבטלה קפצה מ3.5% לשיעורי שיא של 11.5%, התוצר הפסיק לצמוח והתחיל לרדת. השקעות חוץ נעצרו, ורמת החיים ירדה. מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" נכשלו. ספיר ואשכול ניסו לטעון שהמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב", אך הציבור חש אי אמון כלפי אשכול וכלפי ספיר.

בשנת 1967, המשבר הגיע לשיאו הקיצוני ביותר, וגם לסופו.

שיא המשבר וסיומו

בשנת 1967, הציבור בארץ היה מצוי באווירת משבר עמוקה ביותר. מלבד האווירה הרגילה של המיתון, הציבור היה מצוי בחרדה קיומית מפאת תקופת ההמתנה-תקופה של 3 שבועות, מה15 במאי ועד ל5 ביוני, בה הציבור ציפה לפרוץ מלחמת ששת הימים.

מלבד הביקורת שהופנתה כלפי אשכול בעקבות המיתון, ביקורת נוספת הופנתה אליו בעקבות אי החלטתו בנוגע ליציאה למלחמה. מלבד זאת, לתקופה הייתה השלכה בנוגע למשק: בעקבות גיוס רוב הגברים בגילאי העמידה, המשק, שגם כך לא היה עם הרבה פעילות כלכלית,פשוט שיתק את פעולתו.

לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להפסיק את המיתון ולהגדיל מאוד את הגירעון התקציבי, וכך בא לסופו המיתון.