מייפלאואר II

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הספינה המשוחזרת "מייפלאואר II", שנבנתה בשנות ה-50 של המאה ה-20. בתמונה: הספינה עוגנת בנמל פלימות', מסצ'וסטס, בשנת 2006.

המייפלאואר IIאנגלית: Mayflower II) היא ספינת-העתק של הספינה המפורסמת המייפלאואר. ספינה זו הורדה לים בשנת 1956, ושיחזרה את מסעה ההיסטורי של המייפלאואר המקורית מנמל פלימות' שבאנגליה לקייפ קוד שבמסצ'וסטס, ארצות הברית. הספינה היא העתק מדויק של הספינה המקורית, אם כי היא הייתה מצוידת בטכנולוגיה מודרנית, לדוגמה, תאורה חשמלית. משנת 2013 המייפלאואר II מוצגת לקהל הרחב בפלימות', מסצ'וסטס. על הספינה עובדים שחקנים הלבושים כנוסעים בספינה, וניתן לשאול אותם שאלות.

המייפלאואר המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מסע המייפלאואר

המייפלאואר הייתה ספינת מסע אשר העבירה סחורות בין אנגליה, צרפת ומדינות אירופאיות נוספות.

משערים שאורכה היה בין 27 ל-33 מטרים, רוחבה - כ-7.5 מטרים, ונפחה היה 140–180 טון.

ב-16 בספטמבר יצאה הספינה מנמל פלימות' באנגליה לכיוון ארצות הברית כשהיא נושאת על גבה 102 נוסעים, ביניהם 19 נשים ו-33 ילדים, כולם פוריטנים, שהתיישבו ב-1608 בליידן שבהולנד.

הסיבה לעזיבתם את אנגליה הייתה הרדיפה הדתית שסבלו ממנה כתות נוצריות אשר לא יישרו קו עם הכנסייה האנגליקנית השלטת.

בהולנד הם זכו אמנם לסובלנות דתית, אך התקשו לשמר את תרבותם ואת צביון קהילתם. לאחר ויכוחים פנים-קהילתיים, הם החליטו לעזוב את הולנד ולהקים מושבה אנגלית חדשה בצפון אמריקה. נוסעי המייפלאואר, כמו קבוצות פוריטניות אחרות אשר היגרו אחריהן, לא באו לאמריקה כדי לבנות בה חיקוי לחברה ממנה הם יצאו, אלא כדי להגשים בה חזון דתי וחברתי חדש.[1]

אדיקותם ואמונתם כי האל מנחה אותם, הביאו לביטחונם בכך שמושבתם, להבדיל מהמושבות הראשונות שהקימו האנגלים באמריקה, תצליח ותפרח.

אותות שונים ככוכב שביט שהופיע בשמי אירופה בשנת 1618, ומלחמת שלושים השנים שפרצה באותה שנה, היו מבחינת הפוריטנים סימן מאלוהים שעליהם לעזוב ולהקים את מושבתם באמריקה.[2]

כעבור 65 ימים, ב-11 בנובמבר עגנה ליד קייפ קוד שבמסצ'וסטס. לאחר שנוסעי הספינה חתמו על "אמנת המייפלאואר" המפורסמת, הם ירדו לחוף וייסדו את מושבת פלימות', שהייתה למושבה הקבועה הראשונה באזור ניו אינגלנד.

אנשי המייפלאואר מכונים עד היום האבות הצליינים (להבדיל מהאבות המייסדים) של ארצות הברית, ומיוחס להם החלת המנהג של חג ההודיה.

המיתוס של המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור זה של ז'אן לאון ג'רום פריס, מציג את היחסים הטובים בין המתיישבים הפוריטנים והאינדיאנים בשנת 1621, אז נחגג חג ההודיה הראשון במושבה.

מסע המייפלאואר הפך, ברבות השנים, לאחד המיתוסים החשובים בהיסטוריה האמריקנית. תחילתו של המיתוס היא בסוף שנות ה-60 של המאה ה-18, עת היו האמריקנים מסוכסכים עם הבריטים בכל הנוגע לריבונות בקולוניות, אך את שורשי המיתוס ניתן למצוא כבר במאה ה-17. לאור זאת, כמו איניאס שברח מטרויה, וכמו בני ישראל שיצאו ממצרים, האבות הצליינים של ארצות הברית נתפסו כמי שברחו ממקום נורא, מרודנות ומדיכוי, אל ארץ של חופש, שלווה ואמונה, ויש שהשוו זאת להגעתם של בני ישראל אל "הארץ המובטחת". המייפלאואר עצמה נתפסה כסוג של תיבת נח, שהגנה על נוסעיה במהלך המסע המפרך והמסוכן אל חופי אמריקה, ורק בהכוונה ובהשגחה אלוהית הגיעה ללא פגע (רק נוסע אחד מת בדרך, אך בכל זאת, 'בדרך נס', הגיעו 102 אנשים לחוף, כמספר האנשים שעזבו את חופי אנגליה, משום שתינוק נולד בספינה בסמוך מאוד לעגינתה בחופי ארצות הברית). כמו נח ובניו, אנשי המייפלאואר נתפסו כמי שהקימו ציוויליזציה חדשה בארץ ללא תרבות.

בעת מלחמת העצמאות האמריקנית, עשו רבים ממנהיגי המהפכה, במיוחד אלו מניו אינגלנד שימוש במיתוס המייפלאואר כדוגמה וכמופת לאומץ לב, לאורך רוח ולאמונה שלמה באל ובמעשיו. המייפלאואר הייתה ה"מריאן" של המהפכה האמריקנית, אך במקום דגל הטריקולור, עמדה לנגד עיניהם של האמריקנים ספינת המייפלאואר העוגנת במפרץ, בעוד אנשיה חותמים על אמנת המייפלאואר על סלע פלימות'. סיפור זה, המהווה חלק אינטגרלי מהמיתוס של המייפלאואר, שונה כנראה בעת הפיכת סיפור המסע למיתוס, שכן החתימה על האמנה הייתה על סיפון הספינה. מסעם הפך לסיפור אייקוני באנלים מוקדמים של היסטוריה אמריקאית על מוות והישרדות בתנאים החורפיים הקשים של ניו אינגלנד.

שיחזור המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1956 החליטה קבוצה גדולה של צאצאי נוסעי המייפלאואר לבצע הפלגת שחזור להפלגה המקורית. הם בנו ספינה בתבנית דומה לחלוטין לספינת המקור (מלבד הוספת אמצעי בטיחות מתבקשים ומעט שכלולים מודרניים), והשיטו אותה מנמל פלימות' באנגליה לקייפ קוד שבמסצ'וסט, ארצות הברית. בסוף המסע עצרה הספינה בפלימות', מסצ'וסטס, ושם היא מוצגת היום לראווה, כשעל גבה מוצבים שחקנים העונים לשאלות המבקרים.

מסע המייפלאואר בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מסעה של המייפלאואר לצפון אמריקה הופקו במהלך המאה ה-20 שני סרטים:

  • הרפתקת פלימות' (1952)
  • מייפלאואר: הרפתקת הצליינים (1979)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מייפלאואר II בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מירי אליאב-פלדון, חמש-מאות שנה לגילוי אמריקה, תל אביב, 1992, עמ' 107.
  2. ^ פילבריק, מייפלאוור, עמ' 19 - 22.