מסע המייפלאואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ה"מייפלאואר" בנמל פלימות' בציור משנת 1882.

מסעה של ספינת הנוסעים מייפלאואר לחופי צפון אמריקה הפך לאחד מהמסעות המפורסמים ביותר של המאה ה-17, ונקודת ציון חשובה בהיסטוריה של ההתיישבות האנגלית באזור, וכן בהיסטוריה של ארצות הברית. אנשי המייפלאואר אף מכונים עד היום האבות הצליינים (להבדיל מהאבות המייסדים) של ארצות הברית, ומיוחס להם החלת המנהג של חג ההודיה.

למסע המייפלאואר יש מקום חשוב בזיכרון ההיסטורי האמריקני, כסמל לקולוניזציה האירופית באזור שלעתיד לבוא תוקם בו ארצות הברית של אמריקה.[1]

הרקע ליציאה למסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהגרים האנגלים שהגיעו לאמריקה על סיפון המייפלאואר היו פוריטנים מאנגליה שהתיישבו בשנת 1608 בליידן שבהולנד. הסיבה לעזיבתם את אנגליה הייתה הרדיפה הדתית שסבלו ממנה כתות נוצריות אשר לא יישרו קו עם הכנסייה האנגליקנית השלטת. בהולנד הם זכו אמנם לסובלנות דתית, אך התקשו לשמר את תרבותם ואת צביון קהילתם. לאחר ויכוחים פנים-קהילתיים הם החליטו לעזוב את הולנד ולהקים מושבה אנגלית חדשה בצפון אמריקה. נוסעי המייפלאואר, כמו קבוצות פוריטניות אחרות אשר היגרו אחריהן, לא באו לאמריקה כדי לבנות בה חיקוי לחברה ממנה הם יצאו, אלא כדי להגשים בה חזון דתי וחברתי חדש.[2] אדיקותם ואמונתם כי האל מנחה אותם הביאו לביטחונם בכך שמושבתם, להבדיל מהמושבות הראשונות שהקימו האנגלים באמריקה, תצליח ותפרח. אותות שונים, ככוכב שביט שהופיע בשמי אירופה בשנת 1618 ומלחמת שלושים השנים שפרצה באותה שנה, היו מבחינת הפוריטנים סימן מאלוהים שעליהם לעזוב ולהקים את מושבתם באמריקה.[3]

המסע לאמריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת המושבות וירג'יניה ופלימות', לאחר מסע המייפלאואר. באדום - גבול מושבת וירג'יניה, היעד המקורי של המייפלאואר. בטורקיז - תחום מושבת פלימות' לאחר האישרור משנת 1621. האות J מייצגת את ג'יימסטאון, והאותיות Pl את מושבת פלימות'.

הספינה מייפלאואר עזבה את נמל ליידן שבהולנד ביחד עם ספינת נוסעים נוספת, "ספידוול" (Speedwell). בנמל פורטסמות' עגנו שתי הספינות על מנת להעלות ולהוריד נוסעים, וכן להעמיס מטען למסע הארוך. ב-15 באוגוסט 1620[4] יצאו הספינות למסען מערבה, אך עקב דליפה בספידוול, הן נאלצו לחזור על עקבותיהן ולעגון בדרטמות' (ב-27 באוגוסט). הספינות יצאו שוב למסען מערבה, לאחר תיקון הדליפה בספידוול, אך נאלצו לחזור על עקבותיהן בשנית (גם הפעם עקב דליפה בספידוול), ועגנו בפלימות'. מנהיגם של המהגרים האנגלים, ויליאם ברדפורד (Bradford), חשד שמדובר בחבלה מכוונת, ועל מנת להספיק להגיע לאמריקה בטרם תעבור עונת ההפלגה הוחלט כי המייפלאואר תפליג לבדה, והיא יצאה מנמל פלימות' למסעה בן 3 החודשים ב-16 בספטמבר.[5] עשרות שנים לאחר המסע הצליח בנו החורג של ברדפורד להוכיח כי החבלה ב"ספידוול" אכן בוצעה על ידי ההולנדים, על מנת למנוע מהמתיישבים האנגלים להקים מושבה באזור נהר הדסון.[6]

על סיפון הספינה, שהייתה גדולה יחסית,[7] היו 102 נוסעים.[8] כמחציתם חלו בעת ההפלגה עקב התנאים ששררו בספינה (שהייתה עמוסה יותר מהמתוכנן עקב השבתת הספידוול) והעדר תזונה נכונה. בהתקרבה לחופי צפון אמריקה נסחפה הספינה צפונה עקב זרמי האוקיינוס עד מפרץ קייפ קוד. יש הסוברים שהספינה כלל לא נסחפה, אלא הייתה זו הטיה מכוונת מצד האנשים על הסיפון, שלא רצו לחיות בחבל הארץ שלימים יקרא וירג'יניה.[9] ניתן בהחלט להטיל ספק בסברה זו, שכן האזור בו הם התיישבו נחשב בעיניהם כשטח הפקר, והחוק האנגלי לא היה תקף בו (וזוהי אחת הסיבות לחתימה על אמנת המייפלאואר), הגם שמפרץ קייפ קוד היה ידוע כאזור מסוכן לשיט ובו שרטונים לרוב. על אף שבשטח בו התיישבו אנשי המייפלאואר חיו שבטים אינדיאנים, אנשי המייפלאואר לא ראו בהם בני תרבות שיש להתחשב בהם, אלא פראים המהווים חלק מתנאי השטח שיש להתמודד עימם. הדעה המקובלת היא כי אנשי צוות המייפלאואר, כמו שאר המלחים בתקופתם, טרם ידעו על קיומו של זרם הגולף, שהוא, כנראה, הסיבה לכך שהספינה סטתה כל כך ממסלולה המיועד.[10]

אמנת המייפלאואר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמנת המייפלאואר

אמנת המייפלאואר (אנגלית: The Mayflower Compact) היא המסמך המנהלי הראשון שנכתב על ידי המתיישבים שהגיעו על סיפון המייפלאואר. האמנה נחתמה ב-21 בנובמבר 1620, על ידי 41 מתוך 102 נוסעי המייפלאואר בה הם התחייבו להתאגדות מדינית על האדמה שהייתה עוד ללא מוסדות שלטון ונטו להישאר (בשלב זה) בנאמנותם למלך אנגליה, ג'יימס הראשון. בעת החתימה על האמנה, הנוסעים טרם ירדו אל החוף משום שהם לא ידעו כיצד להתמודד עם המצב החדש, בו הם נמצאים במקום מבודד, שהם אינם יודעים מי נמצא בו או מה יימצא שם, והחשוב ביותר – אזור זה לא היה מוגדר בהסכם הזיכיון שלהם, דבר שיצר להם בעיה משפטית מול חברת וירג'יניה שמימנה את המסע, וכן הם לא היו מוגנים בו על ידי הכתר האנגלי. החשש האחרון היה חמור ביותר לאור המלחמה (מלחמת שלושים השנים) שהתחוללה באירופה באותה עת, ואשר לא ידעו מה תהיינה תוצאותיה ואיזו ממלכה תקבל את השטח לידה בתום המלחמה.

תוכן האמנה עצמו גם הוא בעייתי למדי. על אף שהאמנה היא מסמך משפטי לכל דבר (ולראייה, לא חתמו עליה קטינים, מלחים[11] או מי שהיו תחת חוזה של משרתים, אלא רק מי שהוגדרו "סוכנים חופשיים"[12]), היא מנוסחת באופן ערטילאי משהו, ויש בה שימוש במונחים מהתנ"ך[13] יותר מאשר שימוש במונחים משפטיים. מלבד המונח התנ"כי שמוזכר באמנה, המילים 'חוזה', או 'הסכם', במשמעותן המשפטית הרגילה, לא מופיעות במסמך. הכינוי 'אמנה', בהקשר למסמך, הוכנס לשימוש רק בשנת 1793. המסמך המקורי לא נשתמר, ובידי החוקרים ישנן מספר גרסאות, ששונות במעט האחת מהשנייה. את הגושפנקה להתיישבותם בקייפ קוד במקום בווירג'יניה, קיבלו הצליינים בדיעבד, ביוני 1621. אמנת המייפלאואר נתפסת עד היום כמסמך מכונן בהיסטוריה ובתרבות הפוליטית האמריקנית.

החיים במושבת פלימות'[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מושבת פלימות

הירידה לחוף והקמת המושבה בפועל, התרחשה רק כחודש ימים לאחר הגעת המייפלאואר לחופי מפרץ קייפ קוד, ב-27 בדצמבר 1620. עד אז ירדו מהסיפון רק מספר גברים בכל פעם, כדי לבדוק את השטח ולחפש אוכל. אותם שליחים אל החוף הצליחו להתיידד עם בני שבט הווַאמפָּנוֹאֶג (Wampanoag), ואף נרקמה ידידות אמיצה בין אדוארד וינסלו (Winslow), מבכירי המושבה, ומאסאסויט (Massasoit), ראש השבט. על פי יומנים של מספר אנשים במושבה, בהם אדוארד וינסלו ומיילס סטנדיש (Standish), מאסאסויט אף סעד עם אנשי המייפלאואר בסעודת הודיה שהם עשו לאות תודה לאלוהים, על כך שהם זכו להגיע לחוף מבטחים, כשהם (ברובם) בריאים ושלמים. סעודה זו הפכה לימים למסורת כחלק מחג ההודיה האמריקני. על פי אותם יומנים, מאסאסויט אף העניק למתיישבים "את כל האדמה שהייתה קרובה אליהם, להם וליורשיהם עד עולם".[14]

עם הגעתם של מתיישבים חדשים, החל משנת 1621, הם התקבלו לרוב בזרועות פתוחות, וזאת משום שהיה מחסור חמור בידיים עובדות, והיה צורך להקים מהר את המושבה החדשה על מנת שלא להישאר ללא אוכל בחורף של 1621/2. אולם, רק מי שהיה שייך לקהילה הפוריטנית של ליידן יכול היה לקחת חלק בניהול המושבה. בקרב המתיישבים החדשים שהגיעו לפלימות' בלטה במיוחד משפחת וינסלו, ש-4 מבניה: קנלם (Kenelm), ג'וזיאה (Josiah), ג'ון ואדוארד (שהגיע עם המייפלאואר), לקחו חלק פעיל בבניין המושבה.

הערכות גסות, שעליהן יש חילוקי דעות רבים, גורסות כי בשנת 1630 חיו במושבה כ-300 איש ובשנת 1640 כ-1,000 איש. אחת הסיבות לגידול האוכלוסין המהיר יחסית (200% בעשור, במשך 2 עשורים) היא בעיקר הילודה, ולא ההגירה. ההערכות גורסות כי בכל משפחה היו בין 7–8 ילדים, ואחוז תמותת התינוקות והילדים במושבה היה נמוך ממקבילו באירופה באותה תקופה, אם כי קשה לקבוע מספרים מדויקים. עובדה זו וממוצע החיים הארוך יחסית של בני המושבה מעידים על הבריאות הטובה יחסית ממנה נהנו אנשי המושבה.

במימד הרוחני ניתן להבחין במגמה מעניינת, שעל אף שהאבות הצליינים הגיעו עם להט דתי חזק מאד לחופי אמריקה, להט זה נחלש באופן משמעותי כבר אצל בני הדור השני. דווקא אלה שנולדו בתוך המציאות של המושבה, ואל תוך החיים הפוריטנים המחמירים, הם אלה שהקפידו פחות על התקנות הדתיות של הקהילה, ובשנת 1650 רק שליש מהמתיישבים הבגירים של המושבה היו חברים בכנסייה כלשהי.[15]

המיתוס של המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

ציור זה של ז'אן לאון ג'רום פריס, מציג את היחסים הטובים בין המתיישבים הפוריטנים והאינדיאנים בשנת 1621, אז נחגג חג ההודיה הראשון במושבה.

מסע המייפלאואר הפך, ברבות השנים, לאחד המיתוסים החשובים בהיסטוריה האמריקנית. תחילתו של המיתוס היא בסוף שנות ה-60 של המאה ה-18, עת היו האמריקנים מסוכסכים עם הבריטים בכל הנוגע לריבונות בקולוניות, אך את שורשי המיתוס ניתן למצוא כבר במאה ה-17. לאור זאת, כמו איניאס שברח מטרויה, וכמו בני ישראל שיצאו ממצרים, האבות הצליינים של ארצות הברית נתפסו כמי שברחו ממקום נורא, מרודנות ומדיכוי, אל ארץ של חופש, שלווה ואמונה, ויש שהשוו זאת להגעתם של בני ישראל אל "הארץ המובטחת". המייפלאואר עצמה נתפסה כסוג של תיבת נח, שהגנה על נוסעיה במהלך המסע המפרך והמסוכן אל חופי אמריקה, ורק בהכוונה ובהשגחה אלוהית הגיעה ללא פגע (רק נוסע אחד מת בדרך, אך בכל זאת, 'בדרך נס', הגיעו 101 אנשים לחוף, כמספר האנשים שעזבו את חופי אנגליה). כמו נח ובניו, אנשי המייפלאואר נתפסו כמי שהקימו ציוויליזציה חדשה בארץ ללא תרבות.

בעת מלחמת העצמאות האמריקנית, עשו רבים ממנהיגי המהפכה, במיוחד אלו מניו אינגלנד שימוש במיתוס המייפלאואר כדוגמה וכמופת לאומץ לב, לאורך רוח ולאמונה שלמה באל ובמעשיו. המייפלאואר הייתה "מריאן" של המהפכה האמריקנית, אך במקום דגל הטריקולור, עמדה לנגד עיניהם של האמריקנים ספינת המייפלאואר העוגנת במפרץ, בעוד אנשיה חותמים על אמנת המייפלאואר על סלע פלימות'. סיפור זה, המהווה חלק אינטגרלי מהמיתוס של המייפלאואר, שונה כנראה בעת הפיכת סיפור המסע למיתוס, שכן החתימה על האמנה הייתה על סיפון הספינה.

המייפלאואר בזמן המודרני[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספינה המשוחזרת "מייפלאואר II", שנבנתה בשנות ה-50 של המאה ה-20. בתמונה: הספינה עוגנת בנמל פלימות', מסצ'וסטס, בשנת 2006.

שחזור המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המייפלאואר הפכה לשם דבר בתרבות האמריקאית ולסמל של חלוציות ונכונות לעזוב הכול למען התחלה חדשה. מקומות ודברים רבים בארצות הברית נקראים על שמה של המייפלאואר.

בשנת 1956 אף הורדה לים ספינת-העתק של המייפלאואר, "מייפלאואר II", אשר חזרה על המסע ההיסטורי מאנגליה לארצות הברית. הספינה היא העתק מדויק של המייפלאואר המקורית, אם כי היא הייתה מצוידת בטכנולוגיה מודרנית, לדוגמה, תאורה חשמלית. כיום, המייפלאואר II מוצגת לקהל הרחב בפלימות', מסצ'וסטס. על הספינה עובדים שחקנים הלבושים כנוסעים בספינה, וניתן לשאול אותם שאלות.

מסע המייפלאואר בקולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

על מסעה של המייפלאואר לצפון אמריקה הופקו במהלך המאה ה-20 שני סרטים:

  • הרפתקת פלימות' (1952)
  • מייפלאואר: הרפתקת הצליינים (1979)

בנוסף, ערוץ נשיונל ג'יאוגרפיק הפיק על המייפלאואר מיני סדרה של שני פרקים, בשם "זרים וקדושים" (באנגלית: Saints & Strangers}, שהוקרנה לראשונה בנובמבר 2015.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נתנאל פילבריק, מייפלאואר, תרגמה: נ. בן-פורת, תל אביב, 2007, עמ' 14 - 15.
  2. ^ מירי אליאב-פלדון, חמש-מאות שנה לגילוי אמריקה, תל אביב, 1992, עמ' 107.
  3. ^ פילבריק, מייפלאוור, עמ' 19 - 22.
  4. ^ התאריך המופיע ברישומי הספינה הוא 5 באוגוסט, וזאת משום שבריטניה טרם עברה באותה תקופה ללוח הגרגוריאני ועדיין השתמשה בלוח היוליאני (עד שנת 1752). כל התאריכים להלן הם על פי הלוח הגרגוריאני.
  5. ^ פילבריק, מייפלאואר, עמ' 41.
  6. ^ פילבריק, מייפלאואר, עמ' 40.
  7. ^ ישנה מחלוקת אם קיבולת הספינה הייתה 140 או 180 טון, אך בכל מקרה מדובר בספינה גדולה באותה תקופה. את הספינה מייפלאואר II, בנו לפי דגם של 180 טון.
  8. ^ אמנם ברשימת הנוסעים שירדו לחוף הופיעו 104 שמות, אך היה זאת משום שאחד מהנוסעים מת בדרך, ועוד אחד נולד סמוך לירידה לחוף.
  9. ^ Mark Wilkins, "The First Crossings Sparrow-Hawk and Merchant Ships of the Early Seventeenth Century", Nautical Research Journal 53 (2008), p. 173.
  10. ^ Wilkins, "The First Crossings", p. 173.
  11. ^ מכיוון שהם היו חתומים על הסכם של אנשי-ים, אשר מנע מהם לחתום על חוזים אחרים, מכל סוג שהוא, בעודם תחת חוזה העסקה.
  12. ^ Free agents.
  13. ^ שהבולט שבהם: covenant and combine.
  14. ^ Arthur Lord, "The Mayflower Compact", Proceedings of the American Antiquarian Society 30 (1920), p. 292.
  15. ^ Jon Butler, "Magic, Astrology, and the Early American Religious Heritage, 1600-1760", American Historical Review 84 (1979), p. 317.