מייקל פוט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מייקל פוט
Michael Foot
Michael Foot (1981).jpg
לידה 23 ביולי 1913
פלימות', הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 3 במרץ 2010 (בגיל 96)
המפסטד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
  • ודהאם קולג'
  • Leighton Park School עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, תסריטאי, עיתונאי, ביוגרף עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה מפלגת הלייבור עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Jill Craigie (21 באוקטובר 1949)
ג'יל קרייגי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
עמית החברה המלכותית לספרות עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מייקל מקינטוש פוטאנגלית: Michael Mackintosh Foot;‏ 23 ביולי 19133 במרץ 2010) היה פוליטיקאי בריטי. מראשי מפלגת הלייבור ומוביל גוש השמאל הסוציאליסטי במפלגה. יו"ר המפלגה ויו"ר האופוזיציה בין השנים 19801983.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בפלימות' למשפחה פעילה פוליטית. אביו, איזק, היה חבר המפלגה הליברלית וראש עיריי פלימות'. אחיו, ג'ון פוט, ברון פוט, היה חבר בית הלורדים. אח נוסף, יו פוט, ברון קרדון, כיהן כשגריר בריטניה לאומות המאוחדות והיה המושל הכללי האחרון של קפריסין. אח נוסף, דינגל פוט, היה התובע הכללי של אנגליה וויילס.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוט היה בוגר קולג' וודהאם לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת אוקספורד ולאחר מכן עבד כעיתונאי בעיתון Evening Standard.

בגיל 22, לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה 1935, הצטרך למפלגת הלייבור. בבחירות הכלליות בבריטניה 1945 נבחר כחבר פרלמנט מטעם מחוז פלימות'. הוא שב ונבחר בבחירות הכלליות בבריטניה 1950 ובבחירות הכלליות בבריטניה 1951 אך לא נבחר בבחירות הכלליות בבריטניה 1955. פוט מיצב את עצמו כחבר מרכזי בגוש השמאלי של המפלגה, בהנהגתו של אניירין בוואן. בין היתר הוביל פוט את התנועה לפירוק נשק גרעיני בבריטניה.

לאחר מותו של בוואן ב-1960 ירש אותו פוט כראש גוש השמאל ונבחר במקומו לפרלמנט כנציג מחוז הבית שלו בוויילס. מאז שב ונבחר כחבר פרלמנט מדי שנה עד פרישתו ב-1992. עם ניצחון הלייבור ב-בחירות הכלליות בבריטניה 1964 הציע לו ראש הממשלה הנבחר הרולד וילסון, להתמנות כחבר הממשלה, אך פוט סירב והעדיף להוביל את האופוזיציה השמאלית בתוך מפלגתו-שלו. בין היתר התנגד פוט לכל מעורבות ותמיכה בריטית במלחמת וייטנאם, בניגוד למדיניות הממשלה.

לאחר תבוסת הלייבור בבחירות הכלליות בבריטניה 1970, פנתה המפלגה שמאלה. לאחר שוילסון שב וזכה בראשות הממשלה בבחירות הכלליות בבריטניה 1974, התמנה פוט לשר העבודה והתעסוקה, בעיקר על רקע מעורבותו באיגודי העובדים. לאחר התפטרותו של וילסון ב-1976, נאבק פוט מול ג'יימס קלהאן על הובלת המפלגה. קלהאן היה ליו"ר המפלגה וראש הממשלה עד 1979 ופוט התמנה ליושב ראש בית הנבחרים הבריטי.

יו"ר האופוזיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר תבוסתו של קלהן למרגרט תאצ'ר בבחירות הכלליות בבריטניה 1979, הביס אותו פוט גם במאבק על ראשות הלייבור ונבחר ליו"ר המפלגה. הקו שהוביל פוט היה לוחמני, בפרט כנגד מדיניותה של ראש הממשלה. הקו האידאולוגי הסוציאליסטי הקשוח שהוביל (שכלל פרישה מן הקהילה האירופית והלאמה של תעשיות), גרם לפרישתם של חברי מפלגה מן הצד הימני שלה, והקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית.

לקראת הבחירות הכלליות בבריטניה 1983 הציגה המפלגה את המצע השמאלי ביותר של הלייבור עד אז. הפופולריות של תאצ'ר לאחר מלחמת פוקלנד, פיצול האופוזיציה והמצע הרדיקלי גרמו להתרסקות של הלייבור בבחירות. תבוסת הלייבור הייתה שפל אלקטורלי עבור המפלגה, והתוצאה הנמוכה ביותר שלה מאז 1918. ההפרש בין המפלגה המאוחדת, שזה עתה קמה כתוצאה מאיחוד של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית יחד עם המפלגה הליברלית, ובין הלייבור עמד על 2 אחוזים בלבד - מה שערער את מעמד הלייבור כאופוזיציה הראשית לממשלה. לאור המפלה התפטר פוט והוחלף על ידי ניל קינוק.

פעילות לא פוליטית ואחרית ימיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוט פרש מהחיים הפוליטיים ב-1992. בין 1987 לפרישתו היה חבר הפרלמנט הזקן והוותיק ביותר.

פוט חיבר מספר ספרים, בהם ביוגרפיות של אניירין בוואן ושל ה. ג'. וולס ונבחר כחבר האגודה המלכותית לספרות.

פוט היה אוהד ידוע ואדוק של מועדון הכדורגל פלימות' ארגייל. לכבוד יום הולדתו ה-90 העניק לו המועדון רישום כשחקן בליגה הבריטית וחולצה מספר 90.[1]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוט היה נשוי ליוצרת הקולנוע, הסופרת וההיסטוריונית הפמיניסטית ג'יל קרייגי (Jill Craigie; 1911-1999) משנת 1949 ועד מותה. לזוג לא היו ילדים.

הוא היה אתאיזם מוצהר וסירב לכל כיבוד מלכותי, כולל מסדר אבירות ומעמד אצולה.[2]

נפטר בגיל 96 וגופתו נשרפה בטקס חילוני.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Armistice, 1918-39
  • Aneurin Bevan: a biography
  • H.G. : the history of Mr. Wells
  • Guilty men, 1957: Suez & Cyprus
  • Debts of honour
  • Loyalists and loners
  • Pen & the sword: a year in the life of Jonathan Swift
  • Politics of paradise : a vindication of Byron

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מייקל פוט בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Michael Foot's passion for Plymouth Argyle,‏BBC, 3 במרץ 2010
  2. ^ Should we keep God out of politics?, ‏ BBC, 1 באוקטובר 2010