מיסיה סרט
 | |
| לידה |
30 במרץ 1872 צארסקויה סלו, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| פטירה |
15 באוקטובר 1950 (בגיל 78) הרובע הראשון של פריז, צרפת  |
| שם לידה | מריה זופיה אולגה זנאיידה גודבסקה |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה | בית הקברות בסמורו (אנ') |
| מקום מגורים |
Villa Servais |
| ידועה בשל | פסנתרנית ופטרונית אומנויות |
| בן זוג |
תאדי (תדיאוש) נתנסון, אלפרד אדוארדס (1904–1909) חוסה-מריה סרט (אנ') (1924–1927) |
  | |
מיסיה סרט (בצרפתית: Misia Sert; 30 במרץ 1872 – 15 באוקטובר 1950; נולדה בשם מריה זופיה אולגה זנאיידה גודבסקה) נודעה בעיקר כפטרונית של אמנים ומוזיקאים בני זמנה בעשרות השנים שבהן אירחה סלונים בבתיה בפריז. נולדה באימפריה הרוסית והייתה ממוצא בלגי, צרפתי ופולני, היא הפכה לפסנתרנית מקצועית ונתנה את הקונצרט הפומבי הראשון שלה ב-1892. היא הייתה פטרונית וידידה של אמנים רבים, עבורם שימשה כמודל בקביעות, והופיעה על שערי מגזינים ופוסטרים. את הסלונים שלה פקדו סופרים ומוזיקאים בני זמנה ניגנו בהם את יצירותיהם החדשות ביותר.
בנוסף, מיסיה סרט תרמה רבות ביצירה ובמימון לסרגיי דיאגילב, אמרגן ומפיק של הבלט רוס. הוא הרבה להתייעץ איתה על ענייני להקת ריקוד חדשנית זו, החל מעיצוב תלבושות וכלה בכוריאוגרפיה.
חיים מוקדמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מריה זופיה אולגה זניידה גודבסקה, הידועה בכינויה מיסיה, נולדה ב-30 במרץ 1872 בצארסקויה סלו, עיירה מוכרת בשם הכפר של הצאר, כ-21 ק"מ מחוץ לסנקט פטרבורג שבאימפריה הרוסית.[1] אביה, סייפריאן גודבסקי (אנ') (1835-1909), היה פסל פולני נודע ופרופסור באקדמיה האימפריאלית לאמנויות (אנ') בסנט פטרסבורג והיו לו קשרים עם האצולה. אמה, אוז'ני סופי לאופולדין סרוה (Eugénie Sophie Leopoldine Servais, מכונה זופיה בפולנית), ממוצא צרפתי-בלגי, הייתה בתו של הצ'לן הבלגי הנודע, אדריאן-פרנסואה סרוה (אנ') ורעייתו.
זופיה גודבסקה הייתה מודעת לרומנים של בעלה מחוץ לנישואים. בעודה בהריון, היא נסעה מסנט פטרסבורג לצארסקויה סלו, שם הפתיעה את גודבסקי עם המאהבת שלו, בזמן שעסק שם זמנית בפרויקט בחצר הקיסרית.[2] אמה זופיה מתה זמן קצר לאחר שילדה את בתה, שלאחר מכן כונתה מיסיה, צורת הקטנה פולנית של השם מריה.[3] גודבסקי שלח את התינוקת לגדול אצל משפחת אשתו סרוה בהאלה שבבלגיה (אנ'), ליד בריסל.[3]
היה זה בית מוזיקלי והמשפחה ערכה קונצרטים בביצוע מוזיקאים ידועים. שניים מבניהם של סרוה הלכו בעקבות אביהם לקריירה מוזיקלית. הפסנתרן והמלחין פרנץ ליסט היה בין חברי המשפחה.[4] מיסיה גודבסקה הצעירה קיבלה במשפחה את השכלתה המוזיקלית המוקדמת והוכרה כמחוננת. למרות שסבה הצ'לן, סרווייס, נפטר ב-1866,[5] כלומר כמה שנים לפני הולדת מיסיה, היו אחרים במעגל המשפחתי שלימדו אותה לקרוא מוזיקה כילדה צעירה ועודדו אותה לפתח את כישוריה כפסנתרנית.[6]
אביה נישא מספר פעמים ובסופו של דבר החזיר אליו את בתו והביא אותה לגור אתו ועם אשתו החדשה בפריז. הילדה התגעגעה לאווירה של בית סבא וסבתא מצד אמה בהאלה. אביה הכניס אותה לפנימיית מנזר בעיר, סאקרה-קר, שם הייתה תלמידה במשך שמונה שנים, 1882-1890. ההנאה היחידה שלה הייתה שיעורי הפסנתר פעם בשבוע עם המוזיקאי והמלחין גבריאל פורה, שהיה אז סגן נגן עוגב בכנסיית מדלן. גודבסקה עזבה את בית הספר ועברה זמנית ללונדון, נעזרת בכספים שאולים.[1] לאחר מספר חודשים היא חזרה לפריז, שם מצאה מגורים והתפרנסה מהוראת פסנתר לסטודנטים שהופנו אליה על ידי פורה.[6] היא נתנה את הקונצרט הפומבי הראשון שלה ב-1892, בגיל 20.[1]
נישואים וסביבה חברתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]-
טולוז לוטרק - מיסיה, 1897 -
אוגוסט רנואר - מיסיה סרט, בערך 1906 -
בגיל 21, נישאה סרט לבן דודה בן העשרים, תאדי (תדיאוש) נתנסון, מהגר פולני ובן למשפחה בנקאית.[1] נתנסון פקד את המקומות המועדפים על החוגים האמנותיים והאינטלקטואלים של פריז. הוא פעל למען מטרות פוליטיות, דגל באידיאלים של הסוציאליזם, אותם חלק עם חברו ליאון בלום. הוא היה תומך דרייפוס. בית נתנסון ברחוב סנט פלורנטין הפך למקום מפגש של מאורות תרבותיים כגון הסופר מרסל פרוסט, האמנים קלוד מונה, פייר-אוגוסט רנואר, אודילון רדון ופול סינאק, המלחין קלוד דביסי, המשורר סטפן מלרמה והמחזאי אנדרה ז'יד. במפגשים הייתה אווירת בידור רבה. אנרי דה טולוז-לוטרק נהנה לשחק את הברמן במסיבות הללו, ונודע בהגשת קוקטייל חזק - משקה של ליקרים בשכבות צבעוניות המכונה Pousse-Café.[7]
כולם היו מהופנטים מהקסם והנעורים של המארחת שלהם מיסיה. בשנת 1889, נתנסון הוציא לראשונה את המגזין הלבן (אנ'), כתב עת מחויב לטפוח כישרונות חדשים והצגת עבודתם של פוסט-אימפרסיוניסטים הידועים בשם תנועת הנאבי. מיסיה נתנסון הפכה למוזה ולסמל של כתב העת הזה, והופיעה בכרזות פרסומת שיצרו טולוז-לוטרק, אדואר ויאר ופייר בונר.[6][8] דיוקן שלה מאת רנואר נמצא כעת בגלריית טייט.[9]
כתב העת המגזין הלבן של נתנזון, יחד עם האקטיביזם הפוליטי שלו, היו זקוקים להון שלא היה ברשותו. על כן, כשהוא זקוק לתורם, הוא פנה אל אלפרד אדוארדס (אנ'), איל עיתון, מייסד העיתון המוביל בפריז, לה מטן. אדוארדס התאהב במיסיה נתנסון והיא הייתה למאהבת שלו ב-1903. הוא אמר שיספק כסף, אבל רק בתנאי שנתנסון יוותר לו על אשתו. בני הזוג התגרשו.[4]
ב-24 בפברואר 1905, מיסיה (גודבסקה) נתנסון נישאה לאלפרד אדוארדס.[1] היא ובעלה הטרי ניהלו אורח חיים מפואר בדירתם ברחוב רחוב ריבולי של הגדה הימנית של הסן, המשקיפה אל ארמון הטווילרי. כאן, מיסיה אדוארדס המשיכה לארח בביתה אמנים, סופרים ומוזיקאים. מוריס ראוול הקדיש לה את הברבור ב"סיפורי טבע" ואת הוואלס (אנ'). אדוארדס ליוותה את אנריקו קארוסו בפסנתר כאשר כוכב האופרה האיטלקי בידר את המאזינים ברפרטואר של שירים נפוליטניים.[7] לאחר שאלפרד אדוארדס בגד במיסיה עם השחקנית ג'נבייב לנטלם (אנ'), היא התגרשה ממנו בפברואר 1909.[10][1][11]
עם האורחים הרבים בסלון שלה שמיסיה הקסימה אותם נמנה גם הסופר מרסל פרוסט שהשתמש בה כאב-טיפוס לדמויות "הנסיכה יובלטייף" ו"מאדאם ורדורין" ברומן המפתח שלו בעקבות הזמן האבוד (1913).[4] בערב אחד בשנת 1914 האזינו אורחיה לאריק סאטי ליד הפסנתר, מנגן את יצירתו החדשה שלשה קטעים בצורה של אגס (אנ'). באותו לילה נודע להם שהמלחמה הגדולה החלה.[7]
בשנת 1920, לאחר היכרות של זמן מה עם הצייר הקטלוני חוסה-מריה סרט (אנ'), מיסיה אדוארדס נישאה לו.[1][4] לאור הצלחתו כאמן, החלה בתקופה "מלכותה" ותהילתה כמיסיה סרט, פטרונית ופוסקת בענייני תרבות, בתקופה שנמשכה למעלה משלושים שנה. הסופר פול מורן (אנ') תיאר אותה כ"אספנית של גאונים שכולם מאוהבים בה".[12] היה ידוע ש"אתה צריך להיות מוכשר לפני שמיסיה תרצה להכיר אותך."[7]
נישואי בני הזוג סרט היו סוערים מבחינה רגשית. בעלה הסתבך עם הנסיכה איזבל רוסאדנה מדיבאני, ידועה כ"רוסי", שהשתייכה למשפחת האצולה הרוסית מדיבני (אנ'). לאור חוויותיה המגוונות, ניסתה מיסיה סרט להתאים עצמה לקשר הזה ואף נכנסה למערכת יחסים מינית עם רוסי. השלושה קיימו זמן מה מנאז' א-טרואה[13][14] אך בסופו של דבר התגרשו בני הזוג סרט ב-28 בדצמבר 1927.[1]
את בני הזוג סרט פקדו לעיתים קרובות האליטות הבוהמייניות ואת הדרגים הגבוהים של החברה. זו הייתה קבוצה ליברטינית, גדושה בתככים רגשיים ומיניים - כולם מוזנים על ידי שימוש ושימוש-יתר בסמים.[15] למיסיה סרט היה קשר מתמשך עם מעצבת האופנה העילית קוקו שאנל, שאותה פגשה ב-1917 בביתה של השחקנית ססיל סורל (אנ'). בהמשך תמכה סרט בשאנל רגשית, לאחר שאהובה של המעצבת, ארתור קאפל (אנ'), מת ב-22 בדצמבר 1919 בתאונת דרכים. נאמר כי לשתי הנשים היה קשר מידי של נשמות תאומות, וסרט נמשכה לשאנל בעתיה של "הגאונות, השנינות הקטלנית, הסרקזם וההרסנות המטורפת, שסקרנה והחרידה את כולם". שתי הנשים חונכו במנזר; ידידותן הייתה ידידות של תחומי עניין משותפים, סודות הדדיים ושימוש בסמים.[7][16][17]
סרט הייתה נדיבה ותומכת בחבריה שבמצוקה. היא למשל סייעתה בכספה למשורר פייר רוורדי (אנ') כאשר נזקק לכספים כדי לפרוש למנזר סולמס (אנ') הבנדיקטיני.
הייתה לה ידידות וקשר עסקי ארוכים עם האמרגן והמפיק הרוסי סרגיי דיאג'ילב והיא הייתה מעורבת בכל ההיבטים היצירתיים של הבלט רוס[4] - מהחברות עם רקדנים, ועד השתתפות בהחלטות על עיצובי תלבושות וכוריאוגרפיה. במשך השנים תמכה כספית בלהקת הבלט; בעוד שההישגים האמנותיים של הלהקה זכו להכרה, היה לעיתים קרובות על הבסיס הפיננסי שלה רעוע. למשל, בערב הפתיחה של היצירה החדשה פטרושקה, שהלחין איגור סטרווינסקי, מיסיה סרט עזרה עם 4000 פרנקים כדי למנוע את החזרת התלבושות. כשדיאגילב שכב גוסס בוונציה, היא הייתה לצידו. לאחר מותו באוגוסט 1929, היא שילמה עבור לווייתו, ובכך כיבדה את האיש שהשפיעה כל כך על בעולם הבלט.[7][18]
במהלך מלחמת העולם השנייה והכיבוש הנאצי של פריז, התחמקה סרט מגינוי חמור על תמיכתה באומנויות ובחלק מהמעגל הפקידים הגרמנים שנחשדו. אחרים מסביבה החברתית שלה היו קשורים בצורה גלויה יותר לנאצים ולממשלת וישי. מספר מקרב אנשי הרוח והאומנים הפליטים הצטרפו למחתרת.[7]
מותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיסיה סרט נפטרה בפריז ב-15 באוקטובר 1950.[1] לאחר טקס בכנסייה נוטרדאם של העלייה לשמיים (אנ') (הכנסייה הפולנית של פריז בה הכינה קוקו שאנל את גופתו של סרט להלוויה), היא נקברה בבית הקברות של בית הקברות בסמורו (אנ').[4]
תרבות, מורשת והנצחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]סרט היא הנושא של מחזמר, Misia, עם מילים של בארי סינגר ולחן של ורנון דיוק המנוח. סינגר כתב את הטיוטה הראשונה ב-2001. המחזמר שוחרר כהקלטת אולפן על ידי PS Classics ב-2015. מפיקים בברודוויי התעניינו ביצירה זו, אך היא טרם הופקה על הבמה.[19]
במוזיאון דרום-מערב ברבנט (אנ') בהאלה, העיר של בית אמה, יש אוסף על חייה, וגם על סבה ואביה מצד אמה.
ב-9 ביולי 2022 נפתח גשר חדש שנקרא על שמה בהאלה.[20]
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Vaughan, Hal (2011). Sleeping with the enemy: Coco Chanel's secret war. New York: Alfred A. Knopf. ISBN 9780307592637.
- Charles-Roux, Edmonde (1981). Chanel and Her World. London: Vendome Press. ISBN 9780865650114.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Pierre Bonnard, the Graphic Art, קטלוג תערוכה ממוזיאון המטרופוליטן לאמנות (זמין באינטרנט כ-PDF), המכיל חומר על Sert (ראה אינדקס)
- פרופיל ממוזיאון ד'אורסיי
- ביוגרפיה של אנשים שהשפיעו על ראוול
- דף אינטרנט על סלונים ידועים, בצרפתית
- Gold, Arthur; Fizdale, Robert (1992). The Life of Misia Sert. Vintage Books. ISBN 0-679-74186-0.
- HH Stuckenschmidt - "Maurice Ravel" Variationen über Person und Werk
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 "Sert, Misia (1872–1950)". Women in World History: A Biographical Encyclopedia. Encyclopedia.com. 7 June 2017. Retrieved 7 June 2017.
- ^ Charles-Roux, Edmonde (1981). Chanel and Her World. London: Vendome Press. ISBN 9780865650114, p. 143.
- ^ 1 2 Taes, Sofie (March 30, 2019). "From Russia with love: Misia Sert, queen of Paris". Europeana (CC By-SA). Retrieved 1 May 2019.
- ^ 1 2 3 4 5 6 aes, Sofie (March 30, 2019). "From Russia with love: Misia Sert, queen of Paris". Europeana (CC By-SA). Retrieved 1 May 2019.
- ^ "Servais Society (English)". The Servais Society.
- ^ 1 2 3 Charles-Roux 1981, p. 143.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 James, Clive (1980). "Misia and All Paris". CliveJames.com. אורכב מ-המקור ב-5 בינואר 2018
- ^ Charles-Roux 1981, p. 145, 149.
- ^ "Misia Sert". The National Gallery. נבדק ב-7 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Sert, Misia (1872–1950)". Women in World History: A Biographical Encyclopedia. Encyclopedia.com. 7 ביוני 2017. נבדק ב-7 ביוני 2017.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Charles-Roux 1981, pp. 149-152.
- ^ Charles-Roux 1981, p. 157.
- ^ Charles-Roux 1981, p. 234.
- ^ McAuliffe, Mary (2016). When Paris Sizzled: The 1920s Paris of Hemingway, Chanel, Cocteau, Cole Porter, Josephine Baker, and Their Friends. New York: Rowman & Littlefield. pp. 243–244. ISBN 9781442253339.
- ^ Vaughan 2011, p. 63.
- ^ Vaughan 2011, pp. 13, 80-81.
- ^ Charles-Roux 1981, p. 158.
- ^ Charles-Roux 1981, pp. 154, 234, 252.
- ^ Singer, Barry (23 במרץ 2015). "'Misia': A New Musical At Last". The Huffington Post.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Persinfo. "Misiabrug met toeters en bellen ingehuldigd: verkeer vanaf morgen welkom". Persinfo (בהולנדית). נבדק ב-2022-07-12.