מלחמת נאביס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מלחמת נאביס
תאריך התחלה: 195 לפנה"ס
תאריך סיום: 195 לפנה"ס
מקום: לאקוניה, ארגוליס
עילה: סירובו של נאביס לוותר על שליטתו בארגוס
תוצאה: ניצחון הקואליציה האנטי-ספרטנית
הצדדים הלוחמים
מפקדים

מלחמת נאביס הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה במהלך שנת 195 לפנה"ס, בה לחמה קואליציית מדינות יווניות בהנהגת הרפובליקה הרומית, נגד עיר המדינה ספרטה. המלחמה נקראת על שם שליט ספרטה, נאביס.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 210 לפנה"ס מת ליקורגוס מלך ספרטה, ובנו פלופס עלה לשלטון. מכיוון שפלופס היה קטין, מונה מאכאנידס כעוצר עבורו. אולם מאכאנידס נהרג בקרב מנטיניאה (207 לפנה"ס) מול הליגה האכאית, ולפיכך מונה נאביס כעוצר החדש. עם זאת, בשנת 199 לפנה"ס נפטר נאביס מפלופס ושלט בספרטה כשליט יחיד. המקורות העתיקים העוינים כולם את נאביס, מכנים אותו "טיראן", אולם במטבעות הספרטניים מאותה תקופה הוא מכונה "מלך" (μονάρχης - בזילאוס). שלטונו מתואר כשלטון של עריצות, אימה וטרור. הוא גרש את האזרחים העשירים והמיוחסים, ולאחר מכן ירה בהם למוות דרך חלונות בתיהם. את רכושם ונשותיהם העניק לשכירי החרב שלו. הוא הרשה לשומרי ראשו לבזוז מכל הבא ליד, ונתן מקלט לאנשים ש"לא הורשו לדרוך בארצותיהם בשל פשעיהם נגד אלוהים ואדם". הוא מימן פיראטים בכרתים תמורת השתתפות ברווחים, וכן שודדי דרכים ובוזזי מקדשים. הוא ניסה לחדש את הרפורמות של אגיס הרביעי וקלאומנס השלישי, אם כי בצורה אלימה וברוטלית בהרבה. הוא כינס את אספת העם, אולם היא התכנסה בפיקוח חייליו. מהאפורים והגרוסיה הוא נפטר לגמרי, כמו גם מכל מעמד האצולה. הוא ארגן שמיטת חובות שאפשרה לתושבים שהתרוששו לקבל שוב מעמד של אזרחים. הוא הניח להלוטים לפדות את עצמם, וארגן חלוקת קרקעות מחדש. הוא יצר צי מלחמתי, והקיף את ספרטה בחומות. לטענת המקורות הוא עשה זאת למען עצמו בלבד, אולם ככל הנראה התכוון לשרת בכך גם את האינטרסים של ארצו.

משבר ארגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

נאביס הוביל מדיניות חוץ אנטי-אכאית מובהקת: הוא חתם על ברית צבאית עם הליגה האיטולית, אליס ומסיניאה. מדיניות זו הובילה אותו בהכרח נגד מוקדון, בעלת בריתם המובהקת של האכאים. הוא צידד ברפובליקה הרומית במהלך המלחמה המוקדונית הראשונה נגד פיליפוס החמישי, מלך מוקדון, ונזכר בין החותמים על שלום פויניקי (בשנת 205 לפנה"ס) שסיים את המלחמה.[1] עם זאת, עם פרוץ המלחמה המוקדונית השנייה, הצטרף נאביס אל מוקדון, שכן הברית עמה נראתה מבטיחה יותר. בשל כך, העניק פיליפוס מלך מוקדון את העיר ארגוס באופן זמני לנאביס, והבטיח לו שבמקרה וינוצח בידי הרומאים העיר תישאר שלו, אולם במקרה שלא, העיר תוחזר למוקדון. סוכם אף שבניו של נאביס ינשאו לבנותיו של פיליפוס.[2] אולם לנאביס היו תוכניות משלו, ומיד כשקיבל את העיר לידיו ערך בה רפורמות מהסוג שערך בספרטה.[3] לאחר מכן פנה אל מפקד הכוחות הרומאיים בזירה, טיטוס קווינקטיוס פלמינינוס, בהצעת שלום. פלמינינוס הביא עמו למפגש גם את אטאלוס הראשון, מלך פרגמון, וניקוסטראטוס, סטרטגוס האכאים.[4] אטאלוס וניקוסטראטוס תמכו בהענקת ארגוס לאכאים, אולם פלמינינוס החליט להשאיר אותה בידיו של נאביס והבטיח לבדוק שוב את הנושא לאחר שתיגמר המלחמה בפיליפוס.

לאחר סיום המלחמה פנו האכאים אל פלמינינוס בבקשה שיקיים את הבטחתו. לרומאים עצמם לא היה עניין מיוחד בנושא, אולם הם רצו להבטיח שאף מדינה יוונית לא תצבור יותר מדי כוח, בין אם זו ספרטה ובין אם אלו האכאים.[5] פלמינינוס כינס בתחילת שנת 195 לפנה"ס בקורינתוס וועדה של כל נציגי הערים היווניות, אשר נועדה לדון בשאלת ארגוס. מרבית הנציגים תמכו בהצעה להכריח את נאביס למסור את העיר לידי האכאים, אולם היא נתקלה בהתנגדות הליגה האיטולית - אויבתה המושבעת של הליגה האכאית, אשר הציעה שהגייסות הרומאיים יעזבו את יוון מיד. על פי הצעת האיטולים, היה אמור לקום מוסד משותף שידון ב"עניין המשותף" של כל היוונים. באם אותו מוסד יחליט על מסירת ארגוס לאכאים, הבטיחו האיטולים שהם עצמם יילחמו למען כך.[6] עם זאת, הצעה זו נדחתה, ובהצבעה שנערכו הצביעו מרבית הנציגים בעד הכרזת מלחמה על נאביס.

המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקרב על ארגוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לנוכח סירובו העיקש של נאביס לוותר על ארגוס, באביב 195 החל צבא הקואליציה הרומית-יוונית להתארגן בקלאונאי שבצפון חצי האי הפלופונסי. בסה"כ כלל הצבא 40,000 חיילים, כולל 10,000 רגליים ו-1,000 פרשים מהליגה האכאית. כמו כן החלה הקואליציה בארגון צי מלחמתי שכלל 40 ספינות מהצי הרומי, 18 מרודוס, 10 מפרגמון ועוד 30 ספינות פרגמוניות קטנות יותר.[7]

נאביס מצדו הפריש 15,000 חיילים מכלל כוחותיו והציב אותם בארגוס תחת פיקוד גיסו פיתגורס, שהיה בן ארגוס בעצמו.[8] קבוצת ארגיבים ממתנגדי השלטון הספרטני נפגשו עם פלמינינוס וטענו שאם יזיז את מחנהו קרוב יותר לארגוס, הם יוכלו להסגיר לידיו את העיר. פלמינינוס שלח קבוצת רגלים ופרשים לאזור ארגוס כדי לחפש מקום מתאים למחנה החדש. אולם הרומאים נתקלו בקבוצת חיילים ספרטנים שיצאה גם היא לסיור, ובקרב שהתפתח אילצו הרומאים את הספרטנים לסגת. פלמינינוס בחר באזור הקרב כמקום למחנהו החדש. הוא חיכה שהספרטנים יתקפו אותו, אולם הם לא עשו דבר. פלמינינוס קיבל את המלצתו של הסטרטגוס האכאי אריסטאינוס, ובחר שלא להטיל מצור על ארגוס אלא לצעוד ישר אל ספרטה.

הקרב על גיתיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

פלמינינוס חדר אל לאקוניה, ושם קיבל תגבורות שכללו צבא של גולים ספרטנים ממתנגדי נאביס וכן 1,500 מוקדונים ששלח פיליפוס החמישי, מלך מוקדון ו-400 פרשים תסאלים. הצי הרומי בפיקוד אחיו של פלמינינוס, לוקיוס, התקדם במקביל להתקדמות היבשתית. נאביס מצדו גייס במהירות 10,000 חיילים, ושכר עוד 3,000. בעלי בריתו בכרתים, אשר הרוויחו מהבסיסים שהקים בשטחם, שלחו לעזרתו 1,000 לוחמים, בנוסף ל-1,000 לוחמים כרתים שכבר נמצאו בשטח ספרטה.[9] פלמינינוס התקדם לכיוון סאלסיה, בעוד נאביס עושה מאמצים לעצור אותו באמצעות התקפות פתע.[10]

צבא הקואליציה המשיך והתקדם אל אמיקלה, תוך שהוא משים את הכפרים מסביב. הצי הרומי התקדם במקביל, והרס את עיירות החוף והנמלים הספרטניים. מצור הוטל מהים ומהיבשה על עיר הנמל הספרטנית החשובה גיתיון. מכונות המצור הרומאיות הסבו נזק רב לעיר ולמתקניה, אולם חיל המצב הספרטני התגונן היטב. על חיל מצב זה פיקדו שני מפקדים: דקסגורידס וגורגופאס. דקסגורידס החליט בחשאי להיכנע לרומאים, אולם גורגופאס התנגד ורצח את דקסגורידס במו ידיו. גורגופאס הגן על העיר בפראות, עד שאל פלמינינוס הגיעה תגבורת נוספת של 4,000 חיילים רעננים. לגורגופאס לא נותרה ברירה אלא להיכנע, אולם תנאי הכניעה אפשרו לו ולאנשיו לחזור בשלום לספרטה.[9]

המצור על ספרטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל נפילת גיתיון, שלח נאביס שליח אל פלמינינוס כדי לברר מה יהיה מחיר הכניעה. בני בריתו של פלמינינוס לא היו מוכנים להתפשר על פחות מהדחה מוחלטת של נאביס, אולם פלמינינוס הצביע בפניהם על הקשיים שבהטלת מצור ממושך. כמו כן הוא חשש שבשנה הבאה יבוא קונסול חדש ויגזול ממנו את פירות הניצחון.[11] פלמינינוס דרש וויתור מלא על ארגוס ולהחזיר לאזרחי מסניה[12] כל שהיה שייך לה לרבות עבדים. ספרטה תוותר על נמליה והצי הספרטני יפורק ויצומצם לכדי 2 ספינות קלות בלבד. יהיה על נאביס להשיב גולים ושבויים מהערים שהן בנות ברית של רומא, והוא יאפשר לנשים וילדים ספרטנים להתאחד עם אבותיהם שמחוץ לעיר. ייאסר על נאביס לבנות מבצרים או חומות אפילו בתוככי ספרטה. הוא יאלץ למסור לרומא חמישה בני ערובה, ביניהם בנו, וישלם מאה כיכרות כסף מיד ועוד ארבע מאות בתשלומים שנתיים. כמו כן יאסר עליו לכרות ברית עם כל עיר בכרתים.[13]

משום מה, נאביס סבר שהוא בעמדת מיקוח. ייתכן שהוא השתעשע ברעיון שהליגה האיטולית והממלכה הסלווקית יבואו לעזרתו.[14] התנאים נראו לו קשים מדי, והוא החל להתכונן למצור ממושך. פיתגורס עזב את ארגוס והופיע בספרטה עם עוד 3,000 חיילים. פלמינינוס, להוט לסיים את המלחמה מהר ככל האפשר, החליט לוותר על הטלת מצור רגיל, ולאחר שהביס בקרב את הצבא הספרטני ליד חומות העיר, פתח בהסתערות ישירה על העיר. לאחר שנפרצו החומות, התקדמו הרומאים באיטיות אל תוך העיר. הרחובות הצרים בתחילת העיר הקשו על ההתקדמות, אולם ככל שהתקדמו הפכו הרחובות לרחבים יותר והספרטנים נאלצו לסגת יותר ויותר לתוך מרכז העיר. פיתגורס הורה לחייליו להצית את הבתים ולהשליך חלקי פסולת בניין על הרומאים, וגרם בכך לאבדות כבדות.

הספרטנים הצליחו לעכב את הרומאים שלושה ימים, ונאביס הבין שהמצב אבוד. הוא שלח את פיתגורס למחנה הרומי בבקשת כניעה. בתחילה סירב פלמינינוס לפגוש אותו, אולם בפעם השנייה שפיתגורס בא הוא הסכים. ההסכם החדש כלל את אותם תנאים שהיו בהצעה הקודמת והוא אושר עד מהרה בידי הסנאט הרומי.

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מלחמת נאביס הייתה למעשה סיום הקמפיין הרומאי ביוון. לאחר שחזרו הליגיונות הרומאיים לאיטליה, האמינו מנהיגים יווניים רבים שהם חופשיים לעשות כרצונם. בשנת 192 לפנה"ס הציעו האיטולים ברית לנאביס, ופיתו אותו לנסות ולהגדיל מחדש את תחומי השפעתו. נאביס, שהיה כעת שליט של ספרטה בלבד, ניצל את העובדה שדעתה של רומא מוסחת בשל המלחמה הקרבה עם אנטיוכוס השלישי, והסיק שבעזרת האיטולים יוכל לגבור על האכאים. הוא תקף את גיתיון, ואף הביס את האכאים בקרב ימי קטן, אולם פילופוימן האכאי הנחיל לו מפלות ניצחות ביבשה, והשמים את האדמה מסביב לספרטה. הוא אף היה יכול להטיל מצור על ספרטה עצמה, אולם אז התערבו הרומאים ודרשו מנאביס ומפילופוימן להגיע להסדר.[15] פילופוימן הצליח להגיע להסדר עם נאביס, שהיה הוגן מאוד מבחינת האכאים וגם שימר את שלטונו של נאביס. אולם אז הגיע לספרטה גיס בן 1,000 איש ששלחו האיטולים. נאביס קיבל אותם בכבוד, אולם סירב להמשיך במלחמה. כתגובה רצחוהו האיטולים והכריזו על עצמם כ-"משחררים".[16] אולם הספרטנים גרשו את האיטולים, והכתירו נער מזרע המלוכה בשם לאקוניקוס כמלך.[17] פילופוימן הבין שנקרתה לפניו הזדמנות שלא תחזור, הוא עלה על ספרטה עם כל צבאו, והדיח את לאקוניקוס. הוא כונן ממשלת בובות שמיד הכריזה על הסתפחות לליגה האכאית.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Erich S. Gruen, The Hellenistic World and the Coming of Rome, 2 vols. Berkeley, 1984
  • Paul Cartledge and Antony Spawforth, Hellenistic and Roman Sparta, Routledge, second ed, 2002.
  • F. W. Walbank, The Hellenistic World, Harvard University Press, 1981.
  • Arthur Eckstein, Rome Enters the Greek East From Anarchy to Hierarchy in the Hellenistic Mediterranean, 230–170 BC, Wiley-Blackwell, 2008
  • Ernst Badian, Titus Quinctius Flamininus. Philhellenism and Realpolitik, University Press, Cincinnati, Ohio 1971.
  • Peter Green, Alexander to Actium: The Historical Evolution of the Hellenistic Age, Los Angeles, ,California: University of California Press 1990

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ טיטוס ליוויוס, ספר עשרים ותשעה, 12.
  2. ^ גולן, עמ' 464.
  3. ^ אלכסנדר פוקס, מדינה וחברה ביוון: מחקרים בתולדות יוון הקלאסית וההלניסטית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1976. עמ' 112.
  4. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים ושניים, 40.
  5. ^ גולן, עמ' 473.
  6. ^ גולן, עמ' 474.
  7. ^ גולן, עמ' 475 הערה 262.
  8. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 26.
  9. ^ 9.0 9.1 טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 29.
  10. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וארבעה, 28.
  11. ^ גולן, עמ' 475 הערה 263.
  12. ^ שאותה בזז בשנת 201 לפנה"ס
  13. ^ גולן, עמ' 475-476.
  14. ^ גולן, עמ' 476 הערה 265.
  15. ^ גולן עמ' 492.
  16. ^ טיטוס ליוויוס, ספר שלושים וחמישה, 5.
  17. ^ גולן עמ' 496.