מסדה (פואמה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כרזה מאוירת מעשה ידי זוסיה עפרון, כוללת צללית דימוי של חלוצים רוקדים של מאיר גור אריה, דקל וצמחייה, פתח בקיר אבנים ישן, וצורת המשולש של אוהל חלוצים,,[1] הוכנה לערב הקראה של הפואמה שנערך על ידי חניכי קן "השומר הצעיר" באירופה, 1929
Ma Hag Bri 1942.jpg
הבית הראשון מהפואמה והפזמון, שאליהם נוספו בתים בסגנונו, נוצר על ידי חיילי "היחידה העברית לתעבורה" (י.ע.ל.), של הבריגדה היהודית מצרים בשנת תש"ב 1942
קטע מהפואמה מסדה במרכז המבקרים במצדה. ברקע - ציור מצדה של הנרי בייקר טריסטראם

מסדה היא פואמה שחיבר המשורר יצחק למדן בארץ ישראל בשנות העשרים של המאה ה-20. הפואמה עוסקת במבחר נושאי הקיום של העם היהודי לדורותיו, ובבעיות השעה הקשות שניצבו על סדר היום הציבורי מאז מלחמת העולם הראשונה בתפוצות ישראל וביישוב. למדן הקדיש את הפואמה, בפתח המהדורה הראשונה, לאחיו שנרצח באחד מהפוגרומים הרבים שהתחוללו במזרח אירופה מעיצומה של מלחמת העולם הראשונה ועד ראשית שנות העשרים, במילים: "נר זיכרון לנשמת אחי בר הלבב ויקר הנפש, אשר נפל על אדמת אוקראינה בימות הטבח בישראל, וציון על קברו אשר לא אדע את מקומו".

המהדורה הראשונה של "מסדה" ראתה אור בהוצאת הדים בתל אביב בכסלו תרפ"ז 1926. הכרך הודפס בדפוס "אחדות" בתל אביב ועטיפתו עוטרה באיוריו של הצייר ש' גרודזנסקי.[2] "מסדה" הוכנסה לתוכנית הלימודים במערכת החינוך העברי של היישוב ושל מדינת ישראל. על כן, היא הודפסה במהדורות רבות תחת גגן של מספר הוצאות לאור, שכללו שינויי נוסח מעטים. המהדורה השנייה ראתה אור בשנת תרפ"ט (1929) גם כן בהדים. המהדורה השלישית ראתה אור בהוצאת שטיבל בתל אביב בשנת תרצ"ג (1933), והמהדורות הרביעית, בשנת ת"ש (1940) והחמישית בשנת תש"ג (1943), ראו אור בהוצאת דביר. מהדורות נוספות ראו אור בשנות החמישים והשישים.

משמעות השם "מסדה" הוא ארץ ישראל[דרוש מקור], אולם הכוונה גם למצדה ההיסטורית אשר נפלה במרד הגדול בידי רומא, ונתפסה במהלך הדורות כמעין תחנה אחרונה של ריבונות ועצמאות בתולדות עם ישראל.

פסוקים מ"מסדה" הולחנו על ידי ישראל פייבישס,[3] דניאל סמבורסקי,[4] וכן הוצמד לחן של מחבר לא ידוע לשיר "שלשלת המחולות", שפותח את הפרק השלישי של הפואמה.[5]

התקבלות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפואמה הגדושה, העמוקה והמרתקת הייתה השפעה רבה על עולם הדימויים בחברה היישובית ולאחר תקומת מדינת ישראל, וביטויים רבים, שאולי הידוע בהם: "שנית מצדה לא תיפול", נלקחו ממנה גם אל שיח שנוצר לאחר הווצרה ולכאורה בהקשר היסטורי חדש ואחר, על משמעות והשפעות השואה והקמת הריבונות היהודית החדשה בארץ, בדמותה של מדינת ישראל.

"מסדה" התקבלה בציבור באהדה רבה, בשל התחושה שהיא מבטאת בממדים שונים את החוויות והתודעה הציבורית בארץ ובתפוצות. הפואמה הוקראה באירועים חגיגיים בתנועות הנוער הציוניות ובאירועים ציבוריים רבים נוספים. על שמה נקראו קבוצות חלוציות שהוקמו באירופה, בהן גרעין המייסדים של קיבוץ מסדה, אשר נקרא על שמה.[6]

פרקי הפואמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שישה פרקים לפואמה: "פליט", "אל החומה", "מדורות לילה", "מחוץ למחנה", "בדעֹך המדורות" ו"טרם".

פליט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק סוקר את מצבו של עם ישראל במשך מלחמת העולם הראשונה, מתוך תולדותיו של המשורר כמקרה פרטי, ובהקשר ההיסטורי היהודי הכולל, מאז העת העתיקה וימי הביניים, ובכלל זה רדיפות האינקוויזיציה (וה"אוטא-דא-פי"), בממלכת ספרד, וגם במובנה המטאפורי האל-זמני. מסתיים בתת-פרק (מספר ו') בשם בַּמָּבוֹא, המתאר את עלייתו לארץ ישראל, כאשר הוא ניצב בשעריה המוחשיים וההיסטוריים-הרעיוניים. המחבר מתאר בו חולשה תשישות גופנית ונפשית, חרדה ואימה, התפזרות וכאוס פנימי, יחד עם צפיה לקבלת תיקון לכל אלה ואף למעלה מזה מהארץ:[7]

"פִּתְחִי, מַסָּדָה, שְׁעָרַיִךְ וְאָבֹאָה הַפָּלִיט!
לְרַגְלַיִךְ הִנֵּה אָשִׂים נַפְשִׁי הַמִּתְפּוֹרֶרֶת –
שִׂימִיהָ עַל סְדָן סְלָעַיִךְ וְרַקְּעִיהָ, חַשֵּׁל וְרַקֵּעַ
מֵחָדָשׁ!
כִּי אַנָּה עוֹד אוֹבִיל צְרוֹר זֶה מִתְפּוֹרֵר,
בִּנְשׁוֹר גַּם חִשּׁוּקָיו הָאַחֲרוֹנִים?
אָן אוֹלִיךְ עוֹד גּוּפִי זֶה יָגֵעַ וְכוֹשֵׁל
וְכָל קְלִפּוֹת-הַמְּנוּחָה מֵעָלָיו נָשָׁלוּ?

הָהּ, פַּסּוּ חַסְדֵי-עוֹלָם!
הָיָה חוּג-הָאָרֶץ עֲנִיבַת-תְּלִיָּה לְצַוָּארִי
וּמֶרְחָבָהּ – לְכַף-תַּלְיָן
הַסּוֹגֶרֶת עָלַי בְּחֶנֶק כָּל אֶצְבְּעוֹת-דְּרָכֶיהָ.
וְהִנְנִי כֻּלִּי לְפָנַיִךְ הַפָּלִיט:
בְּחֵיקִי צְבֵה-מַדְוִים הִפְשִׁיל רֹאשׁ שָׁחוּט אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל
וְדָמָיו בְּדָמַי נָגָעוּ – –
בְּצֶלֶם-הָאָדָם שֶׁלִּי צִפָּרְנֵי-כְּפִירָה חַדּוֹת עֲוִית חָרְתוּ
וְקַעֲקַע מַשְׂטֵמָה לַכֹּל, לַכֹּל, לַכֹּל...
בְּמֹחִי – דִּגְלֵי-דָּם מִתְנַפְנְפִים לְסַעֲרַת-חֲרָדוֹת
הַנּוֹשֶׁבֶת מֵאַרְבַּע רוּחוֹת שָׁמַיִם,
וְלְשׁוֹנוֹת אוֹטָא-דַא-פֵי צוֹרְבוֹת יָלֹקּוּ פְּצָעַי – –
וְעַל הַכֹּל:
תֹּהוּ, תֹּהוּ, תֹּהוּ –
לֹא עָם, לֹא אֶרֶץ, לֹא אֵל וְלֹא אָדָם.
מִקְלָט מוּכָן הוּא תֹּהוּ זֶה, יָדַעְתִּי, לְפָלִיט כָּמוֹנִי,
וַאֲנִי, כְּפַרְפָּר עָיֵף, מְרֻמֵּה יוֹם וָשֶׁמֶשׁ,
נִמְשָׁךְ לְשַׁלְהַבְתּוֹ הַקָּרָה וְהָאוֹכֶלֶת –
הַצִּילִי!
אֶת עֵינַי אֶעֱצֹם לְבַל תִּנְהֶינָה לְמִקְלָט זֶה אָיֹם,
וּלְבִלְתִּי הִמָּשֵׁךְ לְשַׁלְהַבְתּוֹ –
לִבְרִיחֵי-שְׁעָרַיִךְ אֶת כֻּלִּי אַצְמִיד:
פִּתְחִים, מַּסָּדָה,
וְאָבֹאָה הַפָּלִיט!


מדורות-לילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפרק מתאר את תולדות עם ישראל ומראה על המשכיות מדור לדור במסירת המורשת היהודית ובנכונות להקרבה עליה, שכללה מלחמה חמושה או התאבדות מאורגנת, הן בעת העתיקה והן בימי הביניים. תת-פרק ג' נקרא שלשלת המחולות, משווה את התנהלות השמירה על המורשת והעברתה מדור לדור, מבלי להתחשב בקשיים הרבים שכרוכים בהעברה זו, למחול דורות קבוצתי שנעשה בעצימת עיניים; זו נדרשת, הן משום השאיפה לדבקות של המחוללים, והן בשל הקשיים שההתעלמות מהם מסייעת למחוללים להמשיך בפועלם. למדן ממליץ לבני דורו להתנהג בדומה למחול הדורות, ובכך ישנה המשכיות כפולה, עקרונית והתנהלותית, אשר מופנה הפעם לבניית המפעל הציוני בארץ ישראל:[8]

אֲבוֹתֵינוּ עֵת רָקָדוּ
עָצְמוּ הֵיטֵב, עָצְמוּ עֵינַיִם,
וּמַעְיְנוֹת־חֶדְוָה נִפְתָּחוּ,
קַלּוּ רַגְלֵיהֶם, מַה־קַּלּוּ
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת –
אֲבוֹתֵינוּ עֵת רָקָדוּ...

יָדְעוּ, יָדְעוּ אָז אֲבוֹתֵינוּ
כִּי עַל תְּהוֹמוֹת יִרְקֹדוּ
וְעֵינַיִם אִם יִפְקָחוּ –
יִסָּכְרוּ מַעְיְנוֹת־חֶדְוָה,
תִּתְפּוֹרֵר לִתְהוֹם שַׁלְשֶׁלֶת.
יָדְעוּ, יָדְעוּ אָז אֲבוֹתֵינוּ...

כָּךְ נִרְקֹדָה גַם אֲנַחְנוּ
וַעֲצוּמוֹת הֵן כָּךְ עֵינֵינוּ,
כֹּה נַמְשִׁיכָה הַשַׁלְשֶׁלֶת
בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת –
פֶּן תְּנֻתַּק וְתִתְפּוֹרֵר.
כָּךְ נִרְקֹדָה גַם אֲנַחְנוּ...

כָּך נַמְשִׁיכָה הַשַׁלְשֶׁלֶת,
לֹא נֻתְּקָה עוֹד הַשַּׁלְשֶׁלֶת.
אָן תּוֹבִיל? לְאָן עוֹלָה הִיא?
הָלְאָה, הָלְאָה, הָלְאָה, הָלְאָה,
אַל נַחְקֹרָה, אַל נִשְׁאָלָה,
כָּךְ נַמְשִׁיכָה הַשַּׁלְשֶׁלֶת! – –


לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הצללית הודפסה לראשונה בספר החלוצים של מאיר גור אריה, בעריכתו של מרדכי נרקיס.
  2. ^ עמ' עט, מהדורת תרפ"ז.
  3. ^ ראו: מחול מסדה, באתר זמרשת.
  4. ^ ראו: מסדה, באתר זמרשת.
  5. ^ ראו: עוד לא נותקה השלשלת, באתר זמרשת.
  6. ^ ראו: מסדה, באתר בית אלון.
  7. ^ עמ' יט-כ, מהדורת תרפ"ז.
  8. ^ עמ' לז, מהדורת תרפ"ז.