מרכז פוליטי בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

מרכז פוליטי הוא תוצר קטגורי של אידאולוגיה מוכרת הנמנית במרכז, בין הימין לשמאל שגם הן מחולקות מקטגוריות אידאולוגיות שמסוגות עמדות פוליטיות. מקור האידאולוגיות הפוליטיות, שמהם נבעו החלוקה של הקטיגוריות שמאל, ימין ומרכז, במהפכה הצרפתית שהתרחשה ב-1789. למעשה ימין ושמאל נובע ממערך הישיבה של הצירים באספה הלאומית המהפכנית שנותרה גם בימינו צורת סיווג שימושית ביותר לאידאולוגיות.

הגדרות למרכז פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

אפרת קנולר במחקרה על מפלגות המרכז [דרוש מקור] הגדירה את מפלגות המרכז כך: סוג מפלגות שאינן נמנות עם הימין או עם השמאל הפוליטי. מרכז פוליטי בישראל מנסה להיות גורם מאזן בין הימין לבין השמאל, כאשר חלק מהמרכזים נטו ימינה וחלקם שמאלה, וחלקם אף מפולגים בין תומכי הימין לשמאל. כשאנו מגדירים ימין כמול שמאל, אנו עושים זאת על הציר של ממדים ביטחוניים מדיניים וכגורם מאזן בין עמדות אלו נמצאות מפלגות המרכז. במדינת ישראל מפלגות מרכז צומחות ונעלמות במחזוריות.

קיימים שלושה קריטריונים אובייקטיבים, על פי גורדון סמית[דרוש מקור], שמאפיינים את המרכז הפוליטי:

  1. רקע היסטורי של המפלגה.
  2. נכונות המפלגה להצטרף לקואליציה עם הימין או עם השמאל.
  3. עמדה אידאולוגית מרכזית, בין שתי הפלגות הגדולות, בנושא מרכזי העומד על סדר היום הפוליטי.

אפרת קנולר טוענת כי הקריטריון הראשון והשני הינם תנאי הכרחי להגדרת מפלגה כמרכז פוליטי בישראל, ואילו הקריטריון השלישי אינו הכרחי.

לפי ינאי[דרוש מקור] על מפלגת מרכז לענות על שני משתנים:

  1. מיקום בין שני כוחות מרכזיים במערכת המפלגתית.
  2. עמדת ביניים אידאולוגית או חתירה ליצירת קונצנזוס או דחיית אידאולוגיות המתנגשות זו בזו.

גוטמן[דרוש מקור] מוסיף וטוען כי מרכז פוליטי הוא המקום שבו מתרכזות עמדות מתונות.

עם זאת ביימה[דרוש מקור] טוען כי אין משמעות למילה מרכז שבהן מפלגות משתמשות, ומפלגות הקוראות לעצמן כך עושות זאת במטרה למשוך קהל בוחרים. בישראל ההבדלים האידאולוגים בין הימין לשמאל מתמעטים זאת בשל כוונת המפלגות לפנות לקהל רחב יותר שביניהם הבוחר שבמרכז. תהליך זה התבלט בשנים האחרונות[דרושה הבהרה] ככל שהמערכת הפוליטית בישראל פחות דומיננטית.

לעיתים אף קרה בישראל שמפלגת מרכז נחשבה ככזו בשל שילוב עמדה ימנית בנושא מרכזי אחד בסדר היום הפוליטי עם עמדה הנחשבת לשמאל בנושא מרכזי אחר בפוליטקה. כך, למשל, מפלגת שינוי שבהנהגת חבר הכנסת אמנון רובינשטיין נחשבה למפלגת מרכז כמשלבת בתוכה רעיונות ימניים של כלכלה חופשית עם רעיונות של הפרדת דת ממדינה המזוהים עם השמאל וכך היה גם בגלגולה תחת הנהגתו של חבר הכנסת יוסף לפיד.

דוגמאות למפלגות מרכז בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בישראל ניתן להבחין בין מפלגות המרכז לפי שלושה קריטריונים:

  1. סוג המנהיגות- אישיותו היא הדומיננטית או שמא המפלגה עצמה, מפלגת מנהיג.
  2. תמיכה בבולטות שסעיים חברתיים שונים, כגון: שיוכי- לאומי, עדתי ומעמדי.
  3. בסיס האידאולוגיה- נושאי ליבה כגון חוץ וביטחון, נושאים דתיים ונושאים כלכלים שבאג'נדה של אותה המפלגה.

מפלגות כיום:

  1. יש עתיד
  2. כולנו
  3. גשר
  4. חוסן לישראל

מפלגות בעבר:

  1. מפלגת הגמלאים
  2. מפלגת חץ
  3. קדימה
  4. מפלגת המרכז
  5. תל"ם (תנועה להתחדשות ממלכתית)
  6. ל"ע (ליברלים עצמאיים)
  7. ד"ש (התנועה הדמוקרטית לשינוי)
  8. שינוי
  9. הדרך השלישית
  10. מפלגת יחד
  11. אומץ
  12. עצמאות

הגורמים לעלייתן ולצמיחתן של מפלגות מרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. פוליטקאיים שלא הצליחו לצבור עוצמה והשפעה במפלגתם יקימו מפלגת מרכז.
  2. רצונם של מנהיגים כריזמטיים.
  3. מפלגה שלא קמה מתוך אידאולוגיה מרכזית תצמח.
  4. מיעוט במאבקי עוצמה ואינטרסים אישיים בתוך המפלגה.
  5. התמקדות בשסע חברתי.

הגורמים לקריסה/כישלון של מפלגות מרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגד קיימים גורמים שמובילים להיחלשות מפלגות המרכז, עד לכדי התרסקותם. על גורמים אלו נמנים:

  • ההיתלות במנהיג מרכזי אחד
  • כוח מיקוח חלש למפלגה
  • מנהיגי המפלגה בעלי קריירה נוספת
  • היקף תפקוד צר של המפלגה
  • אי קיום הבטחות המפלגה לבוחריה
  • לא יכלו להתאים עצמן לנסיבות החדשות.
  • אי יכולתה של מפלגה להוציא מדיניות או מטרות אידאולוגיות.
  • האידאולוגיה שאותה המפלגה מייצגת נלקחה על ידי מפלגה חדשה מצליחה יותר.
  • המפלגה לא סיפקה את התביעות של קהל הבוחרים.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אפרת קנולר, מפלגות המרכז בישראל, בין הימין לבין השמאל, רסלינג, 2017.