משה קרוי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
משה קרוי
אין תמונה חופשית
לידה 6 בינואר 1948
תל אביב-יפו
התאבד ינואר 1989 (בגיל 40)
הושפע מ איין ראנד
ארצות מגורים ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

משה קרוי (6 בינואר 1948 - ינואר 1989) היה פילוסוף ישראלי, אשר התפרסם בשל הגותו הייחודית במהלך שנות השבעים. קרוי הושפע ממספר תורות פילוסופיות ובהן האובייקטיביזם של איין ראנד והסיינטולוגיה.

קורות חיים ומערכות פילוסופיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

משה קרוי נולד בשנת 1948 בתל אביב. הוריו השתייכו לציונות הסוציאליסטית, אותה תיעב במשך חייו הבוגרים. אביו, צבי קרוי, היה מפעילי מפא"י. משה קרוי למד בבית הספר הממלכתי "בלפור" ו"תיכון עירוני ה'", וסיים את לימודיו בהצטיינות. שירת בצה"ל כקצין.[1]

קרוי החל את לימודי הפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים בגיל צעיר. עד מהרה הצטיין בלימודיו וקיבל תואר דוקטור ומשרת הוראה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. נושא התמחותו היה תורתו של קאנט. בהמשך, בנה קרוי סדרה של מערכות פילוסופיות שלמות, ובכך התייחד מרובם הגדול של עמיתיו בישראל ומחוצה לה. המערכות הפילוסופיות של קרוי חופפות לשלבים שונים בחייו.

אובייקטיביזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1973 פרץ לתודעת הציבור באמצעות ראיון שערך עמו צבי ינאי בכתב העת "מחשבות". בראיון זה פרש קרוי את עיקרי תורתו החדשה "האגואיזם הרציונלי". תורה זו, הקרויה "אובייקטיביזם", הייתה עיבוד של תורתה של הסופרת איין ראנד, קראה לאדם לחיות "על פי השכל", להתנגד להתערבות המדינה במעשיו, ולבסס את יחסיו עם העולם החיצוני לא על בסיס "רגשות אשמה" כי אם על בסיס חוזי. התורה ראתה בגוף ובנפש ישות אחת, שללה כל גילוי של אלטרואיזם, וטענה כי האדם האידיאלי הוא הרציונליסט "הלוקח רק מה שמגיע לו, ונותן לאחרים רק את המגיע להם". בהתאם לכך, גבה קרוי תשלום מאורחיו עבור הכיבוד שהגיש להם כשביקרו בביתו, והתגאה כי ביקש מאמו לעזוב את ביתו ולמצוא לה מקום אחר למגורים.

התורה הכתה גלים במדינת ישראל לאחר שקרוי הופיע ב-1974 בתוכנית הטלוויזיה "טנדו", בה רואיין על ידי ירון לונדון.[2] קרוי היה לכוכב תקשורת, לא מעט בזכות העובדה כי לתורה נתפס אף דן בן אמוץ. באותה שנה פרסם את ספרו האקדמי באנגלית: "The Conscience: A Structural Theory" בהוצאת כתר. ספרו של קרוי "חיים על פי השכל" התפרסם בשנת 1975 בהוצאת "מציאות", בתמיכתו ועידודו של דן בן אמוץ שאף ערך את הספר; הספר זכה לפופולריות רבה.

בתקופה זו יצר עם קרוי קשר אדם שטען כי הוא מגיע מטעם אגודת סתרים שהקים המיליונר הווארד יוז ומיליונרים אחרים, השואף להקים בדרום אמריקה חברה שתפעל על פי עיקרי תורתה של איין ראנד, וכי קרוי מוזמן להצטרף למיזם זה. לאחר מותו של האדם בתאונת דרכים, שוכנע קרוי כי מנסים להורגו.

מיסטיקה לוגית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1975 החליט לעזוב את ישראל ועבר לאוסטרליה ביחד עם אשתו גאולה ובתו טלילה, שם כיהן כמרצה לפילוסופיה באוניברסיטת "לה-טרוב" במלבורן.[1] באוסטרליה התקרב לתורת הסיינטולוגיה, בעקבותה שוכנע כי אכן קיימת במציאות נשמה, וכתב ספר בשם "הוכחות לוגיות בדבר קיומה של הנשמה" (במקור באנגלית, יצא לאור בעברית בשנת 1981) בו הוא חוזר בו מרבות מן הקביעות אשר קבע ב"חיים על פי השכל". הספר ערוך בדו-שיח בן שתי דמויות: פרנסיסקו ממרד הנפילים, המייצג את השקפותיו הקודמות של קרוי, וסוקרטס, המייצג את השקפותיו החדשות. גם ספר זה נערך על ידי דן בן-אמוץ (אם כי בן-אמוץ הסתייג מהתפנית המיסטית בתפיסתו של קרוי).

בדומה לספרו הקודם, גם כאן פרש קרוי מערכת פילוסופית שלמה. הוא פותח בהוכחת קיומה של הנשמה באופן לוגי, ופותר את הבעיה הפסיכו-פיזית על ידי טיעון המאפשר, לשיטתו, השפעה של הנפש על הגוף על ידי "החלטה", המוכח לוגית גם הוא. בהמשך מדגים קרוי כי העולם קיים בהכרח במשך זמן סופי, וכי הנשמות קיימות באופן נצחי. על כן הוא מסיק, בפרק האחרון בספר, כי העולם מתקיים כמעין שדה-משחק לישויות נצחיות, שבחרו לחיות בו על מנת לשעשע את עצמן במהלך קיומן האינסופי, וכי מצב עניינים זה, בדומה למשחק מחשב, מתאיין עבור כל אחת מהן המגיעה לידיעה מלאה של העולם ושל עצמה, ובכך משחקת את המשחק בשלמותו. ספר זה לא קיבל תגובות מצד פילוסופים אחרים או האקדמיה.

אקזיסטנציאליזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1979 החליט כי אין בסיינטולוגיה כדי מתן תשובה מספקת לתהיותיו הפילוסופיות. הוא החל מתקרב למיסטיקה הודית, אימץ לעצמו גורו, ואף שהה בהודו תקופה מסוימת. בשנת 1983 לימד באוניברסיטת קליפורניה בברקלי ובשנת 1984 שב לאוסטרליה. את דעותיו בתקופה זו הציג בספר נוסף, "מעבר ליש ולאין: הרציונליות במיסטיקה", בו טען בין השאר לאלוהות הברורה מאליה של הגורו ההודי. בשלב זה הפסיק דן בן-אמוץ את תמיכתו וסירב לשמש לו כעורך. "מעבר ליש ולאין" פורש, שוב, מערכת פילוסופית שלמה כמעט, המושפעת באופן ברור מהמטאפיזיקה של סארטר, ומתרגלת את הקורא, במהלך הספר, בהתנסות בחוויית האין. גם לספר זה לא הייתה השפעה משמעותית בפילוסופיה.

גנוסטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפנית נוספת בדעותיו של קרוי חלה בעקבות היכרותו עם מיסטיקן בשם ד"ר ג'וזף צ'פלוני,[3] שהציג בפניו תפיסה המכונה על ידי צ'פלוני "גנוסטית", ומשלבת רעיונות ממקורות רבים ושונים, ביניהן הכתות הגנוסטיות המקוריות, גרסה מסוימת של הדת הזורואסטרית, כת האיסיים, הקבלה היהודית, המיסטיקה ההודית, תיאורים פופולריים של המינות האלביגנזית, אנטישמיות ואנטי-ציונות.[4] לפי תפיסה זו, העולם נתון תחת מלחמה תמידית של "בני אור" נגד "בני חושך", הרודפים אותם ומאמללים אותם. טבעו של אדם כ"בן אור" או כ"בן חושך" קבוע מראש ואינו ניתן לשינוי, כשרוב האנושות ניצבת לצד כוחות החושך, ורק מיעוט קטן (בתוכו כלל קרוי את עצמו ואת צ'פלוני) שייכים לצד האור. בהשפעת צ'פלוני, צפה קרוי כי הולך וקרב העימות הסופי בין בני החושך ובני האור, ובו צפויים לצאת בני האור מנצחים. (ראו: ארמגדון, מלחמת גוג ומגוג). המערכת של צ'פלוני וקרוי כללה מרכיב קוסמולוגי מופרך, לפיו קוטר היקום הוא כ-400,000 קילומטר מפני כדור הארץ, הנמצא במרכזו; תיאורים מקובלים יותר של היקום הם קונספירציה של בני החושך.

תפיסות אלו ודומות להן הרחיקו אותו מעל אשתו. בשנת 1986 הזוג התגרש וניטש בניהם מאבק על משמורת ביתם בת ה-15. טלילה חייתה עם אביה וטענה שאמה מפלצת, בעוד גאולה טענה כי ביתה עוברת שטיפת מוח במסגרתה לומדת לשנוא אותה. על מנת להקשות על מאבקה של גאולה למשמורת ביתה, נישאה טלילה בגיל 16 לגרהם, בחור חולה סרטן בן 30. הסכסוך המשפחתי הגיע לכלל טרגדיה בשנת 1988 עת טיפסה גאולה מעל גדר הבית בו גרו משה, טלילה ובעלה על מנת ליצור קשר עם ביתה, אולם נורתה 8 יריות על ידי גרהם ומתה במקום. גרהם נפטר מספר חודשים לאחר מכן ממחלת הסרטן, לפני שנסיבות מותה של גאולה התבררו במשפט.

בשנת 1989 שב קרוי לארץ, וניסה להפיץ את דעותיו החדשות בעיתונות ובטלוויזיה. באותה עת נתקל ביחס קריר, ורבים הביעו בוז וזלזול בדעות אלו. הוא החל לכתוב טיוטה לספר נוסף, בשם "מלחמת בני אור בבני חושך",[5] אך ספר זה מעולם לא נערך ולא יצא לאור. בינואר 1989 מת בדירתו. יש אומרים שהתאבד לאחר בליעת כדורים, ואחרים טוענים כי מת מדום לב או נרצח. דבר מותו התפרסם ב-6 בפברואר 1989 לאחר שנמצאה גופתו.

מספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • חיים על פי השכל, תנאים לאושר אובייקטיבי, הוצאת מציאות, תל אביב, 1975.
  • The Conscience: A Structural Theory, הוצאת כתר, 1974
  • הוכחות לוגיות בדבר קיומה של הנשמה, עריכה דן בן-אמוץ, תל אביב, 1980.
  • מעבר ליש ולאין: הרציונליות שבמיסטיקה, תל אביב, רשפים, 1987.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 עטיפת הספר "חיים על פי השכל, תנאים לאושר אובייקטיבי", משה קרוי, הוצאת מציאות, תל אביב, 1975.
  2. ^ ראיון בתוכניתו של ירון לונדון "טנדו" ב-1974
  3. ^ האתר של דר. ג'וזף צ'פלוני
  4. ^ לא ברור אם שני המרכיבים האחרונים התקיימו בזמן ההיכרות של קרוי וצ'פלוני; צ'פלוני מזהה נוכחות של רוע מטאפיזי רדיקאלי עם יהודים, יהדות ובפרט ציונות, אולם לא באופן מוחלט, אלא כביטוי ברור במיוחד של רוע.
  5. ^ משה קרוי, מלחמת בני האור בבני החושך, ‏1989