איין ראנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איין ראנד
Ayn Rand
איין ראנד
איין ראנד
לידה 2 בפברואר 1905
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 6 במרץ 1982 (בגיל 77)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם אובייקטיביזם
תחומי עניין מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, פילוסופיה פוליטית, אסתטיקה
הושפעה מ אריסטו, פרידריך ניטשה
השפיעה על ג'ף בזוס, קלינט איסטווד, אלן גרינספן, ג'ימי וויילס, משה קרוי
יצירות ידועות מרד הנפילים, כמעיין המתגבר עריכת הנתון בוויקינתונים
www.aynrand.org
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
איין ראנד כסופרת
מקום לימודים אוניברסיטת סנקט פטרבורג עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום כתיבה סיפורת, עיון
סוגה רומן, דיסטופיה
זרם ספרותי רומנטיציזם
יצירות בולטות כמעיין המתגבר, מרד הנפילים
הושפעה מ ויקטור הוגו, פיודור דוסטויבסקי
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איין ראנדאנגלית: Ayn Rand;‏ 2 בפברואר[1] 1905, סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית6 במרץ 1982, ניו יורק, ארצות הברית) הייתה סופרת ופילוסופית יהודית אמריקאית ילידת רוסיה, שזכתה לפרסום בזכות ספריה "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר", ובזכות פילוסופיית האובייקטיביזם שלה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילדות ונעורים ברוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולדה בשם אליסה זינובייבנה רוזנבאוםרוסית: Алиса Зиновьевна Розенбаум), בת למשפחה יהודית בסנקט פטרבורג בירת האימפריה הרוסית. אביה, זינובי זכרוביץ' (פרונץ) רוזנבאום, היה רוקח מצליח, וראנד הצעירה חשה אליו קרבה אינטלקטואלית והערצה. אמה, שעבדה לפרנסתה במשרד שידוכים, ראתה את עצמה כאינטלקטואלית, ושיננה באוזני ראנד הצעירה כי גידול ילדים הוא "חובה שנואה".

מילדות העדיפה ראנד, בניגוד לאחיותיה נטליה ונורה, מגזינים לנערים שהיו רוויים בסיפורי גבורה והרפתקאות. קירה, שמה של גיבורת הרומן "אנו החיים" שכתבה מאוחר יותר, היא גרסה נשית של "סיירוס", אחד מגיבורי אותם סיפורי מגזינים. התלהבות גדולה אף יותר עוררו בה סרטי הראינוע, ובמיוחד סרטים הוליוודיים. בעקבות המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917 הופקעו נכסיו של אביה, ומצבה הכלכלי של משפחת רוזנבאום הידרדר במהירות. שינוי זה בגורל משפחתה, כמו גם מצבה של רוסיה אחרי המהפכה, עמדו בשורש עוינותה ארוכת השנים לקומוניזם. משפחת רוזנבאום נמלטה לחצי האי קרים,[2] שבו החזיקו כוחות הלבנים ברוסיה, ונותרה שם עד שנת 1921. בזמן שהותה שם, קראה ראנד לראשונה את ספריו של ויקטור הוגו ואת "סיראנו דה ברז'ראק" של אדמון רוסטאן. הוגו, במיוחד, הותיר בה רושם בל יימחה, וספריו נחשבו אצלה כל חייה לדגם אידיאלי של כתיבה ספרותית.

כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה בניצחונם הסופי של הבולשביקים, שבה משפחת רוזנבאום לסנקט פטרבורג (עתה, פטרוגרד) וראנד החלה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת פטרוגרד. במהלך לימודי הפילוסופיה שלה למדה ראנד לראשונה על הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו — הראשון הפך למושא תיעוב מתמשך. כאבי תורת הקולקטיביזם, והאחרון היה לפילוסוף היחידי שלו רחשה ראנד הערצה וכבוד. רושם עמוק עוד יותר, אף כי קצר ימים, הותירה אצלה הפילוסופיה של פרידריך ניטשה ובמיוחד "כה אמר זרתוסטרא" שלו.

שני אירועים הותירו בראנד רושם מיוחד במהלך שנות לימודיה: הראשון היה ההיתר שניתן לאביה לפתוח מחדש בית מרקחת, במסגרת תוכנית הנא"פ; כעבור שנה, הולאם שוב בית המרקחת, כמו בתי מרקחת אחרים. ראנד סברה כי העילה היחידה למתן ההיתר מלכתחילה הייתה לאפשר לאנשים כאביה ליצור את ההכנסות שאותן ניתן יהיה לבזוז מאוחר יותר. אירוע שני היה הטיהורים באוניברסיטה. בשנה הראשונה ללימודיה פעלו בקמפוס סטודנטים קומוניסטים ואנטי-קומוניסטים. רוב הסטודנטים נתנו את קולותיהם לאנטי-קומוניסטים. בשנה השנייה החלו טיהורים, וכל הסטודנטים האנטי-קומוניסטים המוצהרים הוצאו להורג או נכלאו.

מעבר לארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם תום לימודיה בשנת 1924 החלה ראנד לעבוד כמדריכת מטיילים בארמונות הצאר. זמן קצר אחרי כן, ב-1925, זכתה באשרה לביקור אצל קרובי משפחתה, משפחת פורטנוי, בארצות הברית. במסיבת הפרידה שלה לחש לה אחד מקרובי משפחתה: "אם ישאלו אותך באמריקה, ספרי להם שרוסיה היא בית קברות אחד גדול, וכולנו גוועים כאן לאטנו." ראנד הגיעה לארצות הברית בפברואר 1926 וכפי שתכננה מראש החליטה לא לשוב לברית המועצות לעולם. בתקופה זו אימצה לעצמה שם חדש, איין ראנד (בשם "ראנד" בחרה עוד בהיותה ברוסיה, כקיצור לשמה המקורי).

שינוי השם ומקורו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם "איין ראנד" שנוי במחלוקת: לפי הביוגרפיה של ברברה ברנדן, מקור השם "איין" הוא בשמו של סופר פיני שמצא חן בעיני ראנד. ברנדן טענה כי ההגייה המקורית של השם הייתה אִינָה, אך ראנד העדיפה הגייה המתחרזת עם המילה mine. לטענה זו לא נמצאו כל סימוכין וקשה לקבלה בהתחשב בכך שברנדן טעתה באשר למקור השם 'ראנד' (להלן). יש הסוברים כי 'איין' הוא למעשה עי"ן - האות הראשונה בשם עליזה (שמה ברוסית אליסה), ומדובר אפוא בצורה 'ע. ראנד'.

באשר למקור שם המשפחה "ראנד" - ברנדן ייחסה אותו לשמה של יצרנית מכונות הכתיבה "רמינגטון ראנד",[3] וטענה כי בבחירת השם החדש ביקשה ראנד למנוע פגיעה במשפחתה אם תתפרסם. אך בשלהי המאה העשרים התגלה כי סיפור זה חסר בסיס: משפחתה של ראנד ברוסיה מיענה אליה מכתבים תחת שם זה מיד עם בואה לארצות הברית, דבר המעיד על כך שהשם אומץ עוד ברוסיה. כמו כן, החברות רמינגטון וראנד התאחדו רק בשנת 1927, שנה אחרי המועד שבו בחרה ראנד בשם החדש. כך או כך, בראיון משנת 1936 סיפרה ראנד כי שם המשפחה הוא בפשטות קיצור של שם המשפחה המקורי שלה (רוזנבאום).

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אנו החיים" ו"כמעיין המתגבר"[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אנו החיים, כמעיין המתגבר

זמן קצר לאחר המעבר לארצות הברית נסעה ראנד להוליווד וניסתה להשתלב בתעשיית הסרטים שם. עבודה ראשונה קיבלה בזכות היכרות אקראית עם הבמאי ססיל ב. דה-מיל שביים אז את הסרט "מלך המלכים". ראנד שימשה כנצבת בסרט, ואחר–כך קיבלה בהשתדלותו של דה-מיל משרה של תסריטאית זוטרה באולפניו. על הסט בסרט פגשה ראנד גם שחקן צעיר בשם פרנק אוקונור והתאהבה בו. השניים נישאו ב-15 באפריל 1929, זמן קצר לפני שפג תוקף אשרת השהייה שלה. לאחר שדה-מיל נאלץ לסגור את אולפנו בשנת 1929, נשכרה ראנד כפקידת תיוק במחלקת הלבוש של RKO והפכה לראש המחלקה שנה אחרי כן. באותה תקופה החלה ראנד לכתוב את הרומן הראשון שלה, "אנו החיים" (במקור, "חתום"), ולאחר שהצליחה למכור אחד מסיפוריה לאולפני יוניברסל נטשה את עבודתה ב-RKO והתמסרה לכתיבה.[4]

הצלחתה המשמעותית הראשונה ככותבת הייתה במחזה "ליל ה-16 בינואר", שהתבסס באופן רופף על סיפור חייו של איל הגפרורים השוודי איוואר קרוגר. הביקורות על המחזה היו חיוביות ברובן. המחזה גם הוסרט מאוחר יותר (1941). ראנד פרסמה את "אנו החיים", שלא זכה להד של ממש. הספר תיאר, בנימה אוטוביוגרפית בולטת, את קורותיה של קירה, צעירה הנאבקת בעריצות הסובייטית בשנים הראשונות אחרי המהפכה הקומוניסטית, ושני הגברים בחייה - ליאו, אינטלקטואל המתנגד גם הוא למשטר ואנדרי, פעיל בכיר במפלגה הקומוניסטית. הספר הולל על ידי מבקר הספרות ה. ל. מנקן. בלי רשותה וללא ידיעתה של ראנד, עובד הספר לסרט באיטליה של מלחמת העולם השנייה תחת השם "אנו החיים" (Noi Vivi) או "להתראות קירה!" (Addio Kira!) - אולם לאחר זמן מה אסר המשטר הפאשיסטי את המשך הקרנתו לאחר שהתברר כי המסר העולה ממנו עשוי להיות מכוון כלפי כל משטר עריצות ולא רק זה הקומוניסטי. גרסה מעודכנת באישורה יצאה בשנת 1986.

הנובלה "המנון" שכתבה בשנת 1937 פורסמה רק באנגליה בשנת 1938, ואף היא לא זכתה להצלחה משמעותית. הספר היה דיסטופיה של חברה טוטליטרית שבה מושלת אידאולוגיה קולקטיביסטית קיצונית, והמילה "אני" אינה קיימת בה.

במקביל המשיכה ראנד לעבוד כתסריטאית. היא כתבה את התסריט ל"ואז את באת" שהפך לסרט בבימויו של ג'ון פארו (אביה של מיה פארו) ובכיכובו של רוברט קמינגס, ו"מכתבי אהבה" בכיכובם של ג'וזף קוטון וג'ניפר ג'ונס - וריאציה חופשית על "סירנו דה ברז'רק" של רוסטאן.

בשנת 1935 החלה ראנד לכתוב את "כמעיין המתגבר"[5] (שם מקורי, "חיים יד שנייה"). הספר פורש את סיפורו של האדריכל הווארד רוארק, הדבק בנחישות בעקרונותיו ומסרב להתפשר על עבודתו ועל ערכיו. דמותו של רוארק שאבה השראה מסוימת מן האדריכל פרנק לויד רייט. הספר נדחה על ידי הוצאות ספרים רבות, אך הפך בסופו של דבר להצלחה גדולה, בעיקר בזכות המלצות "מפה לאוזן". בשנת 1949 הפך התסריט שכתבה ראנד ל"כמעיין המתגבר" לסרט בכיכובם של גרי קופר ופטרישיה ניל. הצלחתו העצומה של הספר העניקה לראנד פרסום והכנסות, ואפשרה לה להתמסר באופן בלעדי לכתיבה.

"מרד הנפילים" והתנועה האובייקטיביסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרד הנפילים

ב-3 בספטמבר 1946 החלה ראנד לעבוד על רומן חדש בשם "השביתה" שלבסוף הפך לספר "מרד הנפילים", שבו ראתה את יצירתה האפית הגדולה. ראנד עמלה במשך 11 שנים על כתיבת הרומן, החובק כ-1,100 עמודים. במהלך כתיבתו, באוקטובר 1951, עברו ראנד ואוקונור להתגורר במנהטן, הממלאת מקום מרכזי ברומן. הרומן כלל תכנים מיניים, והוצאות הספרים באותה תקופה חששו להוציאו לאור.

בשנת 1947 העידה ראנד כעדה ידידותית בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. עדותה כללה בעיקר ניתוח של הסרט "שירה של רוסיה" משנת 1943. אף שרבים האמינו כי ראנד חשפה שמות של חברי המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית,[דרוש מקור]

ובכך הביאה לנידוים, עדותה לא כללה למעשה דבר מלבד הערות ביחס לפער שבין המציאות בברית המועצות לבין התיאור שלה בסרט.

זמן קצר לפני כן, בסוף שנת 1950, קיבלה ראנד מכתב ממעריץ, סטודנט לפסיכולוגיה וקומוניסט לשעבר בן 19 - נתנאל בלומנטל, שמאוחר יותר שינה את שמו לנתניאל ברנדן. בין השניים נוצר קשר אמיץ, והם חברו לקבוצה שעמה נמנו גם אשתו ברברה ברנדן, אלן גרינספן, לאונרד פייקוף, הארי ואיליין קלברמן, ג'ואן ואלן בלומנטל ואחרים — כולם קרובי משפחה או מקורבים דרך נישואין לזוג ברנדן. כך החלה הקבוצה להתגבש סביבה וסביב הפילוסופיה שלה. ראנד סייעה לברנדן להקים את "מכון נתניאל ברנדן" לקידום הפילוסופיה האובייקטיביסטית שלה, ויחסיה עם הצעיר הפכו לקשר רומנטי ב-1953. הרומן התקיים בידיעתם של בני זוגם ונמשך עד שנת 1958. בני הזוג ברנדן התגרשו, והקשר בין ראנד לצעיר נשמר עוד כעשור.

"מרד הנפילים" (באנגלית, "אטלס התנער ממשאו") פורסם בשנת 1957 והפך מיד לרב מכר. הספר בנוי כסיפור תעלומה בלשי המשולב בדיסטופיה, ומציג את מצב העולם אילו פרשו ממנו אילי ההון, התעשייה וההגות. חלק ניכר מזמנה - למעלה משנתיים - הקדישה ראנד לכתיבת נאומו של ג'ון גאלט בסוף הספר, שבו ראתה את מיצוי תפישותיה הפילוסופיות. הספר ממשיך להימכר עד היום במאות אלפי עותקים מדי שנה.

השנים האחרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברם של איין ראנד ופרנק אוקונור

פרסום הספר סימן גם שינוי דרמטי במעמדה של ראנד. היא הפכה בתוך זמן קצר ממושא הערצה של קומץ מקורבים לדמות המרכזית בלבה של תנועה פילוסופית חדשה, ה"אובייקטיביזם". מכון נתניאל ברנדן, הרצאות ברחבי ארצות הברית וכתב העת "האובייקטיביסט" - כל אלה סייעו בידה להנחיל את הפילוסופיה שלה בכל רחבי ארצות הברית. בשנת 1961 פרסמה את ספרה "לאינטלקטואל החדש" שמכיל את החלקים הפילוסופיים ברומנים שלה, ובשנת 1964 פרסמה את "מעלת האנוכיות", שמתאר את האתיקה שלה - אגואיזם רציונלי.

בשנת 1968 נודע לראנד כי ברנדן מנהל רומן עם אישה בשם פטרישיה סקוט. בתגובה ניתקה באחת את כל קשריה עמו ופרסמה ב"האובייקטיביסט" כתב הוקעה נגדו, בו נדרשו כל חברי התנועה לנתק כל קשר עמו. בעקבות הקרע בין השניים, ובשל אי יכולתה של ראנד לנהל גוף כה גדול, החלה התנועה האובייקטיביסטית לדעוך.

בשנות השבעים עדיין המשיכה ראנד לקדם את הפילוסופיה שלה, אך בתקופה זו התגלה בריאותיה גידול סרטני, וראנד נאלצה לחדול מהעישון האהוב עליה. בשנת 1978 החל בעלה פרנק לסבול מהסתיידות עורקים וראנד הקדישה חלק ניכר מזמנה לטיפול בו. פרנק מת בסוף שנת 1979 וראנד התקשתה לשוב לכתיבה ולפעילות. בשנת 1981 חידשה את פעילותה והחלה לכתוב תסריט למיני-סדרה טלוויזיונית בעקבות "מרד הנפילים". זמן קצר לאחר מכן הידרדר מצבה הבריאותי. על ערש דווי דאגה ראנד לקבוע את הסדרי ההלוויה והקבורה שלה. היא נפטרה ב-6 במרץ 1982.

הפילוסופיה של ראנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אובייקטיביזם (איין ראנד)

המטאפיזיקה של איין ראנד מבוססת על האקסיומה לפיה "הקיום קיים". ראנד דגלה בתפישה כי המציאות, העולם החיצוני, קיים בלי תלות בתודעתו או במשאלות ליבו של הצופה. עקרון מרכזי נוסף הוא חוק הזהות של אריסטו: "א' הוא א'", כל דבר הוא עצמו. מתוך חוק הזהות נובע חוק הסתירה: "עלה אינו יכול להיות אבן בעת ובעונה אחת".[6][7]

בתחום האפיסטמולוגיה ראנד מחזיקה ברעיון לפיו ההגיון (תבונה) הוא האמצעי היחיד להשגת ידע העומד ברשות האדם.[8] כשאדם נתקל בדבר שנראה לו סותר או לא הגיוני, עליו לבחון מחדש את הנחות המוצא שלו.

בתחום האתיקה איין ראנד דגלה באנוכיות רציונלית, היא ראתה באדם יצור רציונלי ובחשיבה רציונלית המדריך היחיד לפעולה והדרך היחידה לשפוט ערכים. כל אדם קיים כמטרת עצמו, והחשיבה הרציונלית היא המעלה הבסיסית שלו. ערכיו הבסיסיים הם הגיון, מטרה והערכה-עצמית[9]. האדם אינו אמצעי למטרותיהם של אחרים: הוא צריך לחיות למען עצמו, בלי להקריב אחרים לצרכיו או להקריב את עצמו למען אחרים. עליו לחתור לטובת האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו האישי הוא המטרה שלו.

פסל של הטיטאן (נפיל) היווני אטלס, שהיווה השראה לרומן מרד הנפילים.

בתחום הפוליטי-חברתי דגלה ראנד בתפישה של לסה פר וראתה בקפיטליזם את השיטה המוסרית היחידה. לפי ראנד, הזכות היסודית של האדם היא לחייו שלו, וממנה נגזרות הזכות לחירות, קניין, וחתירה לאושר. תפקיד המדינה הוא להגן על זכויות אלה[10]. בני אדם מתנהגים כ"סוחרים" המחליפים ערך אחד בערך אחר על–בסיס הסכמה הדדית ולצורך תועלת הדדית. התפקידים היחידים של ממשלה על פי ראנד הם משטרה, צבא ובתי משפט. כחלק מתפיסתה של ראנד, הפעלת כוח פיזי מותרת רק נגד מי שיזם את השימוש בו.[11]

לפי תפישתה של ראנד, החשיבה הפילוסופית התפלגה לאורך הדורות לשני מחנות עיקריים: האחד שהלך בעקבות חוק הזהות (א' היא א') וחוק הסתירה ("אין זה אפשרי לאותה תכונה להשתייך ולא להשתייך לאותו דבר בו-זמנית ובאותו יחס") של אריסטו, והאחר, שגרס כי קיים ידע אפריורי לא טריוויאלי, שדובריו הבולטים ביותר היו אפלטון בתקופה העתיקה ועמנואל קאנט בפילוסופיה המודרנית יותר.[12] לאור תפישות אלו הסתייגה ראנד בתוקף ממה שראתה כגישות מיסטיות ואי-רציונליות הממשיכות את התפישות הפלטוניסטיות בתחום האתי, ובמיוחד מהחשיבה ההגליאנית, ההיסטוריציסטית, והדטרמיניסטית שנבעה מתפישות אלו. ראנד גילתה התנגדות עזה לכל צורה של קולקטיביזם, פשיסטי או סוציאליסטי, ולדחיית מה שהיא מכנה "כלכלה מעורבת". ראנד התנגדה לרעיון שהממשלה תבצע רגולציה בכלכלה ותחלק מחדש את העושר. בתחום הפוליטי, סברה ראנד, באות לידי ביטוי המסקנות הסופיות של הפילוסופיה האי-הרציונלית בהחלפת עקרונות הבסיס האריסטוטליים באלה של האפלטוניזם ושל האידיאליזם. ההתכחשות לקיום המציאות ולתפישתנו אותה מובילה לדעתה בהכרח לתפישה הגורסת כי יש מהויות - ישויות-על ומטרות-על - החורגות מתחומו של הפרט. התפישה האי-רציונלית רואה בפרט מסקנה של הכלל ודוגלת בקולקטיביזם המקריב את הפרט למען הישות הכללית.

יצירתה של ראנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופי יצירתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי הסיפורת של ראנד עוסקים בהתמודדות של גיבורים מוסריים ואינדיבידואליסטים מול חברה דיסטופית. כתיבתה מתאפיינת בנאומים ארוכים של הפרוטגוניסט המהווים ביטוי של התפיסה הפילוסופית שלה. הרומנים של ראנד ארוכים, כשמרד הנפילים בן 958 עמודים, כמעיין המתגבר בן 575 עמודים, ואנו החיים בן 439 עמודים. בספריה, ראנד מרבה לעסוק בנושאים בעלי חשיבות מוסרית וערכית אוניברסלית, ולא בחיי היומיום והשגרה. הפרוטגוניסטים בספריה מייצגים את מה שראנד תופסת כאדם האידיאלי, ואכן ראנד מספרת שמטרת הכתיבה שלה היא הצגתו של האדם האידיאלי, ולא, כמו שאחרים סוברים, להפיץ את הפילוסופיה שלה.[13] מוטיב משותף נוסף בכתיבתה הוא ראיית האדם כישות הרואית, רעיון שראנד קוראת לו "פולחן האדם".[14]

ספרי העיון של ראנד מורכבים בעיקר ממאמרים שפורסמו במגזינים האובייקטיביסטים שפרסמה.

מורשת וביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

השפעתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפגין בתקופת המשבר הכלכלי של 2008 עם שלט המתייחס לג'ון גאלט, גיבור הספר מרד הנפילים.

ראנד השפיעה על תנועות ורעיונות רבים, בארצות הברית וברחבי העולם. תורתה, האובייקטיביזם, הופצה ברחבי ארצות הברית, וקנתה לה תומכים רבים. בשנת 1985 הוקם מכון איין ראנד, שמוקדש ללימוד והפצה של תורתה של ראנד.

ראנד השפיעה במיוחד על התנועה הליברטיאנית בארצות הברית. דייוויד נולאן, אחד ממייסדי המפלגה הליברטיאנית בארצות הברית, טען ש"אילולי ראנד, התנועה הליברטיאנית לא הייתה קיימת".[15] ראנד עצמה התנגדה לתנועה הליברטריאנית בטענה שהם מנצלים את רעיונותיה על מנת לקדם אנרכיזם,[16] שגם אליו היא התנגדה.[17] דמות חשובה נוספת שהושפעה מראנד היא הכלכלן אלן גרינספן, ששימש כראש מועצת הנגידים של הבנק הפדרלי בארצות הברית, אם כי ראנד עצמה התנגדה לקיומו של הבנק המרכזי ותמכה בבנקאות חופשית.

בעקבות המשבר הכלכלי בשנת 2008 חל זינוק חד בשיעורי קניית ספריה של איין ראנד, ומפגינים רבים בארצות הברית, בפרט מתנועת מסיבת התה נשאו שלטים הקשורים לתורתה.[18] תחייה זו הובילה גם לביקורת מחודשת מצד השמאל.[19]

מלבד השפעתה של משנתה הפילוסופית, גם ספריה של ראנד השפיעו רבות על מיליוני אנשים ברחבי העולם. אמנים וסופרים רבים, ביניהם אירה לווין, טרי גודקיינד, ניל פירט ואחרים, טענו שאהבו את ספריה והושפעו מהם. ישנן התייחסויות תרבותיות רבות לספריה של ראנד, הכוללות ציטוטים, פרפרזות וסאטירות. אנשי עסקים וטכנולוגיה רבים הושפעו מרעיונותיה של ראנד, בהם מייסד ויקיפדיה ג'ימי ויילס, המצהיר על עצמו כאובייקטיביסט, אשר אף התייחס לסוגיית האינטרס העצמי לעומת ההתנגשות לכאורה עם בניית ויקיפדיה כשירות חינם.[20] ג'ון אליסון, המנהל לשעבר של ענקית הבנקאות האמריקאי BB&T, שהתפרסם במכתב חריף אותו שלח לחברי הקונגרס האמריקאי נגד תוכניות החילוץ של הבנקים הכושלים, הוא אחד מתומכי הפילוסופיה של ראנד ומכהן כיום כראש מכון קאטו בוושינגטון.[21] וכמוהם גם ג'ף בזוס בעלי אמזון, שחקן הקולנוע קלינט איסטווד ורבים נוספים.[22]

התנועה האובייקטיביסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היורש החוקי והרוחני של ראנד לאחר מותה הוא לאונרד פיקוף, שירש את הזכויות לספריה וכתב בתקופת חייה ולאחר מכן מספר ספרים אודות הפילוסופיה שלה, והעביר מגוון הרצאות. הארגון הבולט ביותר העוסק בקידום הפילוסופיה של ראנד הוא Ayn Rand Institute,[23] שהוקם בשנת 1985 על ידי לאונרד פיקוף ואד שניידר. נשיא מכון איין ראנד הוא ד"ר ירון ברוק, ישראלי לשעבר. למכון שני סניפים, בקליפורניה ובוושינגטון.

קבלה בעולם האקדמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס להגותה של ראנד בעולם האקדמי, לבד מיוצאי דופן בודדים, הוא לעיתים קרובות התעלמות ואף זלזול. הסיבות ליחס זה הן מורכבות וקשורות להגותה רק בחלקן.

יסוד מובהק אחד להסתייגות מראנד הוא מתקפתה שלה נגד הפילוסופיה המיסטית-אפלטוניסטית, המרקסיזם וההיסטוריציזם. תפישות אלה (ואלה הנובעות מהן) מרכזיות בתחומי חקר רבים. ובכיוון ההפוך, גישותיה הושפעו במידת מה מתפישות אפיקוריאניות וליברליזם קלסי או, בתחום הכלכלי, מהוגים כמו הנרי הזליט ולודוויג פון מיזס מן האסכולה האוסטרית - כל אלה עמדו בניגוד לגישות הרווחות והדומיננטיות בתחום החקר האקדמי.

רעיונות אלה של ראנד הותקפו כ"בלתי מוסריים" על–ידי הוגים מרקסיסטים וקולקטיביסטיים, שראו ברווחת הכלל מטרה נעלה מרווחת הפרט. אחרים, כמו הפילוסוף רוברט נוזיק שדעותיו בתחום הפוליטי היו קרובות לאלה של ראנד, טענו כי הטיעון הבסיסי של ראנד כאן אינו מבוסס.

גם זרמים פילוסופיים אחרים שלא דגלו בגישות מיסטיות או מרקסיסטיות - כמו הפילוסופיה האנליטית שהובילה זרם פילוסופי מרכזי בארצות האנגלו-סקסיות - התייחסו לעצמם כ"פוסט-אריסטוטליים" ודחו את העיסוק בראנד ובהגותה כגישה "מכניסטית" ו"מיושנת".

האקדמיה נרתעה מראנד גם בשל החיבור שבין התפישות המטפיזיות והאפיסטמולוגיות שלה לרעיון החיים הרציונליים ולתפישת האדם כיצור הרואי. רבים ראו בהתכה בין הרעיונות האלה עניין מלאכותי שהתקיים רק בתורתה. התנועה האובייקטיביסטית בראשות "יורשה הרוחני" ליאונרד פייקוף מנסה ליצור באמצעות "מכון איין ראנד" מתודה שיטתית יותר של תורתה של ראנד, במסגרת פעילות המכון הוקמו מרכזי מחקר אקדמאיים ברחבי ארצות הברית, תוכניות הכשרה והוראה למורים ואקדמאים וכן פעילויות המגיעות לעשרות אלפי תלמידי תיכונים בכל שנה. המכון הפעיל מתרומות פרטיות בלבד צומח בהיקף פעולתו משנה לשנה.

ביקורת אודות ראנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורי רותבארד, שהיה מקורב לזמן מה לראנד ולברנדן ואחרים,[24][25] הצביעו על מספר מאפיינים מובהקים של כת דתית בתנועה האובייקטיביסטית. מאפיינים אלה כללו הערצה והתבטלות מוחלטת כלפי ראנד, דעותיה ורצונותיה. אנשי הקבוצה התייחסו אליה כאדם הדגול ביותר שחי מאז ומעולם. הנכון והאמיתי בעיניהם נקבעו על פי הירארכיה, כשראנד ניצבת בראש, תחתיה ברנדן וקבוצת המקורבים (שכונו באירוניה "הקולקטיב"), ולאחריהם נציגים אזוריים של התנועה וחברים מהשורה. כמו כן, הונהגו מנגנונים מיוחדים כדי לברר את מידת הדבקות העיוורת של החבר בעקרונות.

ביקורות שנוגעות לכתיבה של ראנד מתרכזות לרוב בהיותן של הדמויות בספריה חד-ממדיות, מייצגות רעיון אחיד ומחולקות באופן ברור לטובים ולרעים באופן מוחלט. לפי המבקרים, הגיבורים החיוביים הם תמיד חופשיים, חזקים, עצמאיים, יצרניים, כריזמטים ובטוחים בעצמם, בעוד הדמויות השליליות מרושעות, בינוניות, חסרות עצמאות, קונפורמיסטיות, וחסרות עמוד שדרה.[26][27][28]

ראנד וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהרצאה שנשאה בשנת 1974 הביעה ראנד את הדעה כי על ארצות הברית לתמוך בישראל בעימות הישראלי-ערבי מכיוון שמדובר במאבק של "אנשי תרבות" מול "פראים" וכי "ישראל נלחמת לא רק בערבים אלא גם ברוסיה הסובייטית."[29] שבכדי לדעת מיהם אויבך, במיוחד אם הנך משויך לעולם הנאור ולקדמה, עליך לבדוק מי הם אויבי היהודים וישראל.

ראנד עוררה הד ציבורי בישראל בשנות ה-70, בעיקר בעקבות פריצתו לתודעה של הפילוסוף משה קרוי שהושפע ממנה. ספרו של קרוי "חיים על פי השכל", שפורש את משנתו ואת משנתה של ראנד, זכה לפופולריות רבה, ועורר מחלוקת. בשנות השמונים התפרסם בטאון אובייקטביסטי "לאינטלקטואל החדש" (כשם אחד מספריה של ראנד), שמו הוסב מאוחר יותר ל"אנכי". בשנת 2005 הוקם אתר אינטרנט הנושא שם זה והוא "מהווה מרכז לפעילות בנושאי הפילוסופיה של איין ראנד בישראל".[30] העורך הראשי של המגזין הוא בועז ארד.

בחודש אוקטובר 2012 הוקם בישראל "מרכז איין ראנד בישראל ARCI" הפועל כעמותה ומרכז פעילות רעיונית וחינוכית בנושאים הקשורים לספרות ולפילוסופיה של איין ראנד. המרכז מנהל מספר פרויקטים וביניהם תחרות חיבורים ארצית בעברית בנושאים מתוך הספרים "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים" במקביל לתחרות הבינלאומית המתקיימת בארצות הברית, תרגום מאמרי איין ראנד לעברית ולערבית, ואירוח מרצים וחוקרים אקדמאים מישראל ומארצות הברית העוסקים בפילוסופיה של איין ראנד.[31] מרכז איין ראנד בשיתוף עם TheMarker וDeloitte מעניקים כל שנה מאז 2016 את הAtlas Award לחברת הסטארטאפ הישראלית הטובה ביותר.[32]

ספריה של ראנד[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים שתורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

סיפורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי עיון שלא תורגמו לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • For the New Intellectual: The Philosophy of Ayn Rand (1961). New York: Random House.
  • The Virtue of Selfishness: A New Concept of Egoism (1964). New York: New American Library.
  • The Romantic Manifesto: A Philosophy of Literature (1969). New York: The World Publishing. Expanded second edition published by New American Library in 1975.
  • The New Left: The Anti-Industrial Revolution (1971). New York: New American Library. Expanded second edition published by New American Library in 1975.
  • Introduction to Objectivist Epistemology (1979). New York: New American Library. Expanded second edition published by Meridian in 1990.
  • Philosophy: Who Needs It (1982). Leonard Peikoff, ed. New York: Bobbs-Merrill. .

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי ארגונים ומקורות מידע[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתבות ומאמרים אודותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ כך על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל בימינו. על־פי הלוח היוליאני, שהיה נהוג ברוסיה בתקופת הולדתה של ראנד: 20 בינואר
  2. ^ ביוגרפיה של איין ראנד, מרכז איין ראנד בישראל ARCI
  3. ^ What is the origin of “Rand”?
  4. ^ Ayn Rand, Biography.com
  5. ^ Biography of Ayn Rand, The Ayn Rand Lexicon
  6. ^ איין ראנד, מרד הנפילים, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2012, עמ' 827
  7. ^ Leonard Peikoff, Objectivism: The Philosophy of Ayn Rand, Penguin, 1991, עמ' 4-20
  8. ^ איין ראנד, מרד הנפילים, כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 828
  9. ^ איין ראנד, מרד הנפילים, כנרת זמורה ביתן דביר, עמ' 829
  10. ^ איין ראנד, זכויות אדם, The Virtue of Selfishness, ‏1963
  11. ^ איין ראנד, טבעה של ממשלה, מתוך "מעלת האנוכיות"
  12. ^ איין ראנד, פילוסופיה: למי היא נחוצה
  13. ^ איין ראנד, אנו החיים, מ.מזרחי, פרק הקדמה, עמ' 6-7
  14. ^ איין ראנד, כמעיין המתגבר, כנרת זמורה ביתן דביר, פרק הקדמה
  15. ^ Branden, Barbara (1986). The Passion of Ayn Rand. Garden City, New York: Doubleday & Company. ISBN 0-385-19171-5. OCLC 12614728.
  16. ^ What was Ayn Rand’s view of the libertarian movement?, Ayn Rand Lexicon (בAmerican English)
  17. ^ איין ראנד, טבעה של ממשלה, מתוך "מעלת האנוכיות"
  18. ^ מתוך האתר reason
  19. ^ Burns, Jennifer (2009). Goddess of the Market: Ayn Rand and the American Right. New York: Oxford University Press. ISBN 978-0-19-532487-7. OCLC 313665028.
  20. ^ מתוך YouTube
  21. ^ מכתבו של ג'ון אליסון מנכ"ל BB&T לחברי הקונגרס
  22. ^ אריאל אוקסהורן, "מיליון דולר בייבי", ישראל היום, 3 בנובמבר 2017
  23. ^ אתר Ayn Rand Institute
  24. ^ Murray N. Rothbard,‏ The Sociology of the Ayn Rand Cult, באתר LewRockwell.com
  25. ^ Michael Shermer, ‏ The Unlikeliest Cult In History, כתב העת Skeptic כרך שני גיליון שני עמ' 74-81 שנת 1993, הועתק ברשות לאתר 2think.org
  26. ^ אריק גלסנר, על איין ראנד, שבעה לילות, ידיעות אחרונות
  27. ^ אירי ריקין, "כמעיין המתגבר": בזכות הקפיטליזם הטהור, הארץ, 2012
  28. ^ ליאור קודנר, איך קרה שספרה של איין ראנד, "מרד הנפילים", מאיים על אובמה ותוכנית השיקום הכלכלית שלו, הארץ, 2009
  29. ^ בהרצאה שנשאה בשנת 1974 נשאלה איין ראנד מה על ארצות הברית לעשות בנוגע לעימות הישראלי-ערבי. ראנד ענתה: "העניקו את כל העזרה האפשרית לישראל. שיקלו מה מונח על הכף. אין זה מחובתה המוסרית של מדינה כלשהי לשלוח אנשים להיהרג בסיוע למען מדינה אחרת. העזרה שישראל זקוקה לה היא בטכנולוגיה ונשק - והם זקוקים לכך נואשות. מדוע עלינו לעזור לישראל? ישראל נלחמת לא רק בערבים אלא גם ברוסיה הסובייטית, המחמשת את הערבים. רוסיה מבקשת שליטה על המזרח התיכון והנפט. מעבר לכך, מדוע הערבים מתנגדים לישראל? (זאת היא הסיבה העיקרית בשלה אני תומכת בישראל.) הערבים הינם בעלי תרבות מהפחות מפותחות, הם נוודים טיפוסיים. תרבותם פרימיטיבית, והם מתנגדים לישראל משום שהיא בראש בסיס החוף של מדע מודרני וציוויליזציה ביבשת. כאשר יש לך אנשי תרבות הנאבקים בפראים, עליך לתמוך באנשי התרבות, ללא חשיבות למי הם. לישראל כלכלה מעורבת הנוטה לסוציאליזם. אולם כאשר באים הדברים לידי כוחות המחשבה - הפיתוח של תעשייה בארץ מדבר שוממת - למול פראים שאינם מעוניינים להשתמש בשכלם, אזי אם הנך דואג לעתידה של הציוויליזציה, אל תחכה לממשלה על מנת לעשות משהו. תן ככל יכולתך. זאת היא הפעם הראשונה שתרמתי למען מטרה ציבורית: סיוע לישראל הינו פעולת חירום" (מתוך אתר מרכז איין ראנד לזכויות אדם בוושינגטון)
  30. ^ אתר אנכי
  31. ^ אתר "מרכז איין ראנד"
  32. ^ The Atlas award - 2017, The Atlas award (בhe-IL)