משתמש:מי-נהר/הכותל המערבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הכותל במסורת היהודית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכותל המערבי כפי שצויר בשנת 1860 על ידי הצייר האנגלי ויליאם הנרי ברטלט
בעת העתיקה

במקרא נחשב מקום בית המקדש למקום קדוש, ואף על הר הבית חלים דיני קדושה שונים. לפי דיני קדושה אלו נאסרו חלקים שונים ברחבי הר הבית לכניסה שלא בטהרה ושלא בקיום תנאים מיוחדים נוספים. גם לאחר חורבן הבית, אמרו חז"ל כי הקדושה עדיין קיימת באותם המקומות ומחמת שלא ניתן עד היום להיטהר מטומאת מת הרי שעל פי ההלכה היהודית הכניסה לרוב המקומות שבהר הבית אסורה באיסור חמור. מאחר שתקופה ארוכה לא יכלו יהודים להיות בירושלים ובהר הבית לכן לא נשארה מסורת ברורה היכן בדיוק המקומות המותרים בו. תפילה מול כתליו השונים הייתה המקום הקרוב ביותר שלא היה ספק לגביו. מאוחר יותר, ובנסיבות היסטוריות שונות, זכה כותלו המערבי של הר הבית למעמד מיוחד מביניהם.

על פי חז"ל, מקום המקדש גם נחשב לשער דרכו עולות התפילות אל האל ולמקום בו יכולה להיות השראת שכינה על הציבור. במקרא מוזכרת השכינה כהתגלותו המיוחדת של אלוהים בישראל: ”וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כ"ה, ח); ”וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים” (שם, כ"ט, מה); כמו גם כ-”ה' צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן” (ישעיהו ח', יח).

לאחר שנחרב בית המקדש הפסיקה גם השראת השכינה מהציבור[1], אף על פי כן שורה השכינה בתוככי ההר, כפי שאומר המדרש:

"אמר רבי שמואל בר נחמני עד שלא חרב בית המקדש היתה השכינה נתונה בהיכל שנאמר ה' בהיכל קדשו, משחרב בית המקדש היה בשמים כסאו וסלק שכינתו בשמים. אמר אלעזר בן פדת: בין חרב בין לא חרב אינו זז ממקומו שנאמר והיו עיני ולבי שם כל הימים. וכן הוא אומר: 'קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה' שאפילו הוא הר הרי הוא בקדושתו. אמר רבי אחא לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו."

ילקוט שמעוני מלכים א, ח, רמז קצה

הכותל המערבי של הר הבית אינו מוזכר במקורות במפורש. גם ההתייחסויות המיוחדות שיש במדרשים שונים לכך שהשכינה שורה בכותל המערבי,[2] אינם מזכירים במפורש את כותל הר הבית המוכר לנו ולכן כנראה מתייחסים לכותל העזרה של בית המקדש, או לכותל הדביר שהוא כותל פנימי יותר ששימש כקירו המערבי של קודש הקודשים. לפי חלק מהמדרשים קיבל כותלו המערבי של בית המקדש ייחוד כי הוא שוכן בצד המערב[3]. וכן יש המזהים בו את המדרשים המספרים בזמנם שהכותל המערבי לא נחרב מעולם, אמנם בימינו כותליהם המערביים של הדביר ושל העזרה אינם גלויים ומקומם המדוייק אינו ידוע ולכן לא ידוע אם נותר מהם שריד כלשהוא לאחר החורבן.

תפילות של יהודים ועלייתם לאתרים סביב קירות הר הבית[4] מוזכרות בתלמוד[5] כבר לגבי חכמים בדור שלאחר החורבן, אולם לאחר מרד בר כוכבא אסרו הרומאים על יהודים לבוא לירושלים.

בימי הביניים

תפילות של יהודים מול קירות הר הבית מתועדות החל מהמאה הרביעית בסיפורי נוסעים ועולים לרגל. עדות ראשונה לכך נמצאת בדבריו של "הנוסע מבורדו" - עולה רגל נוצרי צרפתי שהגיע לירושלים בשנת 333:

"יש שתי אנדרטאות של אדריאנוס, ולא רחוק מהאנדרטאות נמצאת אבן נקובה שהיהודים באים אליה כל שנה ומושחים אותה בשמן. הם מקוננים על עצמם באנחות וקורעים את בגדיהם ואז עוזבים".

יומן מסע מבורדו לירושלים, תיאור ירושלים, חלק 591[6]

התיאור מתייחס ככל הנראה לטקסי האבלות של תשעה באב. מקומה של "האבן הנקובה" אינו ברור, אך לצד ההנחה שהכוונה לאבן בכותל המערבי, שכן הוא מופיע בפירוש בתיאורים דומים נוספים, יש שמעריכים שהיא עמדה דווקא באזור הפינה הדרומית-מזרחית של הר הבית. באותה תקופה הוטלו מגבלות חמורות על כניסת יהודים לירושלים, כך שיהודים פקדו בעיקר את הר הזיתים, שממנו היה אפשר להשקיף על הר הבית. כיוון שכך, ייחסו יהודים חשיבות מיוחדת דווקא לכותל המזרחי של חומת הר הבית, כיוון שהוא הנשקף מהר הזיתים, וכיוון שממנו יצאו הכהן הגדול ועוזריו להכין אפר פרה אדומה בתקופת המקדש.

עד למאה השביעית, עמדו בשממונן חורבותיו של בית המקדש, שהשלטון הביזנטי לא שיפצם או שינם. בשנת 614 גורשו הביזנטים על ידי הפרסים, שנעזרו ביהודים במלחמותיהם בארץ ישראל ובירושלים, ואלו העניקו ליהודים חופש פעולה מסוים שעורר תקוות משיחיות בקרב היהודים, שאף היו מעורבים בהרס הכנסיות שחוללו הפרסים.[7][8] כעבור זמן לא רב חל מפנה בעמדת הפרסים, שנטו אחר כך להעדיף לטפח את קשריהם עם המוני הנוצרים בשטחים שכבשו. השינוי בעמדתם של הפרסים הביא לקיצו את הניסיון היהודי להפוך את ירושלים לעיר יהודית.[9]

עם שובם של הביזנטים לשלוט בירושלים בשנת 628 נפרעו מן היהודים על תמיכתם, וחוללו הרס נורא ומכוון בהר הבית. הכותל המערבי של הר הבית ניזוק פחות, שכן למרגלותיו שכנה שכונת מגורים, שהרס הכותל היה מחייב את פינויה.[10] הארכיאולוג מאיר בן דב, שהיה מנהל החפירות הארכיאולוגיות ליד הר הבית ופיקח על חפירות הכותל, סבור כי בתקופת הרס זו החלה בניית "כנסיית ניצחון" נוצרית מתומנת על הר הבית, צורה אדריכלית מקובלת במבנים נוצריים דומים, ודומה לזו של הכנסייה בגריזים.[11] זמן לא רב אחרי הכיבוש הביזנטי המחודש, בשנת 638, נכבשה ירושלים בידי המוסלמים. אלו שיפצו והגביהו את כתליו החרבים למחצה של הר הבית, הקימו מבני ציבור של הח'ליפות סמוך לכותל המערבי. הם בנו, אולי על בסיס יסוד הכנסייה הביזנטית, את מבנה כיפת הסלע[12]. "פעולות אלה של הביזנטים ולאחריהם המוסלמים, יכלו להשפיע על הריסתו או הסתרתו של הכותל המערבי של היכל המקדש, במידה ואכן נותר ממנו שריד באותו הזמן.

בראשית התקופה הערבית הראשונה הגיעו לירושלים כשבעים משפחות יהודיות מטבריה, כמענה להזמנת השלטון החדש אשר נזקק למלאכות בהן עסקו היהודים. יהודים אלה קבעו את מקום מגוריהם בסמוך לכותל הדרומי של הר הבית[13], ונאסר עליהם להיכנס להר הבית אותו הפכו המוסלמים לאתר הקדוש להם.

על תפילות היהודים בסמוך לכתלים הדרומי והמזרחי של הר הבית בתקופה הערבית הראשונה, כותב דב בן-מאיר:

"הבחירה של הדרום כאתר התפילה היהודי נבעה מכך שבכותל הדרומי נמצאו שני שערי חֻלדה: שערי הכניסה והיציאה הראשיים של הר הבית, בימי הבית השני. כמה עשרות שנים לאחר-מכן, בנו המוסלמים ארמון וכמה מבני-יוקרה הקשורים בו, מדרום להר הבית וסמוך לשערי חלדה. השערים ששוקמו היו לשערי כניסה להר הבית, אך נועדו רק לבאי הארמון, וכך נאלצו היהודים לחפש להם שוב אתר לתפילה.

הפעם פנו לכתל המזרחי. היה זה בשל שער הכהן, הוא שער שושן ובשל המסורת, לפיה כאשר יהודים לא יכלו להיכנס לעיר הם התפללו אל מול כותל המזרח ושער הכוהן מעל הר הזיתים. עם נפילת השושלת האומיית והזנחת מפעל הבנייה האדיר בדרום, חזרו יהודים להתפלל סמוך לשערי חלדה בדרום."

הרמב"ם אשר שהה בארץ ישראל בשנים 1165 - 1166, ביקר ככל הנראה בירושלים למשך שלושה ימים ואף נכנס להר הבית עצמו להתפלל אך אינו מזכיר ביקור באחד מכתליו של ההר[14].

בנימין מטודלה, שביקר בירושלים בשנת 1170 בערך, מזכיר מקום מול כיפת הסלע: "כותל מערבי, אחד מהכתלים שהיו במקדש בקודש הקודשים, וקוראים אותו שער הרחמים, ולשם באים היהודים להתפלל בפני הכותל בעזרה". תיאור דומה מופיע בספרו של רבי יצחק חילו, שבילי ירושלים, שיצא לאור ב-1333, וגם בתיאור זה נזכר "הכותל המערבי" כשם נרדף ל"שער הרחמים".

לדעת בן-דב ניתן לומר שהתפילה בכותל המערבי של הרב הבית החלה בעקבות חידוש היישוב היהודי בירושלים באזור המערבי שלה על ידי הרמב"ן בשלהי המאה ה-13.

תמונת משפחות יהודים בכותל המערבי בשנת 1880, כנראה בתשעה באב, שיצר האמן הצרפתי אלכסנדר בידה
ראשית העת החדשה

התיאור הראשון שאפשר לקשרו בוודאות למקום המוכר כיום בשם "הכותל המערבי" נכתב בשנת 1488 בידי רבי עובדיה מברטנורא, בעקבות ביקורו בירושלים.

"וכותל מערבי, אשר הוא קיים עדיין, רצוני לומר חלק ממנו, אבניו הן אבנים גדולות מאד ועבות, לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בניין קדמון, לא ברומי ולא בשאר מקומות".

רבי עובדיה מברטנורא, אגרות ארץ ישראל, עמ' 134.

במהלך המאה ה-15 התרבו התיאורים של הכותל המערבי ברשימותיהם של נוסעים יהודים וקראים, ונראה שבתקופה זו כבר הפך המקום לאתר תפילה יהודי מוכר וסמל קדוש ליהודי התפוצות.[15]

זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים בידי העות'מאנים בשנת 1517, החל השלטון העות'מאני לשקם את העיר ואת המבנים שבה, ואף עודד יהודים ממגורשי ספרד להתיישב ברחבי האימפריה העות'מאנית בכלל, ובארץ ישראל בפרט. לפיכך, יהודים רבים יותר יכלו לפקוד את המקום והכותל המערבי הוכר כאתר תפילה יהודי באופן רשמי על ידי השלטונות בפקודת הסולטאן סֻלמאן. התפילה נערכה בסמטה צרה ליד קטע קטן שאורכו היה עשרים מטרים, ובמרחק של כ-110 מטרים מצפון לפינה הדרומית-מערבית.

מתקופה זו ישנם מקורות בהם חכמי ישראל מייחסים למעמד התפילה הסמוך לכותלו המערבי של הר הבית, יחס דומה כאילו עומדים בפני כותלו המערבי של בית המקדש.[16]


הערבים כינו את הכותל בשם "כותל הדמעות" או "כותל הבכי" (حائط المبكى, חאאֶ'ט אלמַבְּכּא), על שם תפילותיהם ובכיים של היהודים שבאו להתפלל שם, וכינוי זה התקבל מאוחר יותר גם לתיאור הכותל בשפה האנגלית (The Wailing Wall) ו"כותל הקינות" בשפה הצרפתית.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אף על פי כן קיימת השראת שכינה במידה מצומצמת בבית הכנסת הנחשב ל"מקדש מעט"
  2. ^ תנחומא הקדום, שמות רבה, מדרש תהילים, שיר השירים רבה פרק ב', פסיקתא רבתי, פרשת החודש ועוד, וכן בספר הזוהר
  3. ^ (ומשום כך אף כיוון התפילה, לפי אחת הדעות בחז"ל, צריך להיות לצד מערב), ראו:יצחק ספיר, כיוון התפילה ומקום הפתח בבתי כנסת הקדומים, באתר "דעת"
  4. ^ ייתכן שגם ביקרו בתוך תחומו של הר הבית כי בזמנם היה ידוע להם היכן מותר
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף כד עמ' א-ב
  6. ^ הקטע תורגם מהנוסח האנגלי של אוברי סטיוארט משנת 1887, כפי שמופיע באתר זה. הטקסט במקורו נכתב בלטינית.
  7. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים) ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמ' 251-54
  8. ^ מאיר בן-דב, "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך: הכותל, תל אביב: הוצאת משרד הבטחון, 1981. עמ' 49
  9. ^ יורם צפריר, שמואל ספראי (עורכים), ספר ירושלים: התקופה הרומית והביזאנטית 638-70, הוצאת יד בן צבי: ירושלים, 1999, עמ' 256-57
  10. ^ מאיר בן־דב, "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך" הכותל, הוצאת משרד הבטחון, תל אביב, 1981. עמ' 49-50
  11. ^ מאיר בן-דב, חפירות הר הבית: בצל הכתלים ולאור התגליות, הוצאת כתר: ירושלים, עמ' 281
  12. ^ מאיר בן־דב, "ארכיאולוגיה וארכיטקטורה", בתוך" הכותל, הוצאת משרד הבטחון, תל אביב, 1981. עמ' 49-50
  13. ^ לפי מקור מהגניזה הקהירית ולפי תיאור של ממצאי החפירה מדרום להר הבית על ידי החוקרים בנימין מזר ומאיר בן דב באתר רשות העתיקות‏
  14. ^ כך ברשימה המיוחסת לרמב"ם: "ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון". וראו מהדורתו של יצחק שילת לאיגרות הרמב"ם, כרך א, ירושלים תשנ"ה, עמ' רכד-רכה.
  15. ^ בצלאל לנדוי, הכותל - סמל ירושלים בגולה, באתר דעת, קדושת הכותל, באתר הכותל
  16. ^ בצלאל לנדוי, הכותל - סמל ירושלים בגולה, למשל רבי ישראל משקלוב: "ואנחנו פה, בארץ הקדושה, פורשים כפינו בתפילתנו נוכח שער השמים, מקום מקדשנו כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה משם".


מי נהר היקר כל הכבוד! על ההשקעה המרובה ימים ולילות ממש. יעל - שיחה 21:08, 11 בנובמבר 2010 (IST)

תודה יעל היקרה.
הערות בקשר לתיקון הפרק או אי הסכמות נא לציין בדף השיחה הסמוך כהמלצת הלל מי-נהר - שיחה 22:00, 11 בנובמבר 2010 (IST)