משתמש:Avneref/תלמוד/כתובות/פרק ב
מסכת כתובות[עריכת קוד מקור | עריכה]
משתמש:Avneref/תלמוד/כתובות/פרק ג
משתמש:Avneref/תלמוד/בבא בתרא/פרק א
s:כתובות טו ב בויקיטקסט; מילון ארמי-עברי
פרק ב': האשה שנתארמלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דף טו, ע"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]
משנה האשה שנתארמלה או שנתגרשה, היא אומרת: בתולה נשאתני, והוא אומר: לא כי, אלא אלמנה נשאתיך; אם יש עדים שיצאת בהינומא וראשה פרוע {מנהגים אופיניים לכלה בתולה} - כתובתה מאתים. רבי יוחנן בן ברוקה אומר: אף חילוק קליות ראיה. ומודה רבי יהושע באומר לחבירו: שדה זו של אביך היתה, ולקחתיה הימנו - שהוא נאמן,
דף טז, ע"א[עריכת קוד מקור | עריכה]
שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואם יש עדים שהיא של אביו, והוא אומר לקחתיה הימנו - אינו נאמן.
גמרא טעמא דאיכא עדים, הא ליכא עדים - בעל מהימן. לימא תנן סתמא דלא כרבן גמליאל, דאי ר"ג - הא אמר איהי מהימנא![1] -אפילו תימא רבן גמליאל, עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא בברי ושמא, אבל הכא, בברי וברי - לא אמר[2]. ודקארי לה מאי קארי לה? הא ברי וברי הוא! -כיון דרוב נשים בתולות נישאות - כי ברי ושמא דמי[3]. והכי נמי מסתברא, מדקתני: ומודה רבי יהושע. אי אמרת בשלמא איירי ר"ג במודה - שפיר, אלא אי אמרת לא איירי ר"ג במודה - רבי יהושע למאן מודה?[4] -מי סברת ר' יהושע אהאי פירקין קאי? אמגו קאי, ואפירקין קמא קאי. -אהייא?[5] אילימא אהא: היתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה? -"מאיש פלוני וכהן הוא". ר"ג ור"א (רבי אליעזר) אומרים: נאמנת, רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. -התם מאי מיגו איכא? הרי כריסה בין שיניה! {ואין בכך כלום שלא הכחישה שנבעלה, הרי זה ברור.} אלא אהא: ראוה מדברת עם אחד. ואמרו לה: מה טיבו של איש זה? -"איש פלוני, וכהן הוא." ר"ג ור"א אומרים: נאמנת, רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. -התם מאי מגו איכא? הניחא לזעירי דאמר: מאי "מדברת" - נסתרה, מגו דאי בעיא אמרה לא נבעלתי, וקאמרה נבעלתי, מהימנא. אלא לרב אסי, דאמר: מאי "מדברת" - נבעלת, מאי מגו איכא? ואלא אהא; היא אומרת: מוכת עץ אני, והוא אומר: לא כי, אלא דרוסת איש את. ר"ג ור"א אומרים: נאמנת, ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. -התם מאי מגו איכא? בשלמא לרבי אלעזר, דאמר במנה ולא כלום, מגו דאי בעיא, אמרה: "מוכת עץ אני תחתיך," ואית לה מאתים, וקאמרה: מעיקרא, דלית לה אלא מנה - מהימנא[6]. אלא לרבי יוחנן. דאמר במאתים ומנה, מאי מגו איכא? אלא אהא: הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים, היא אומרת: משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדהו. והוא אומר: לא כי, אלא עד שלא אירסתיך. ר"ג ור"א אומרים: נאמנת, ור' יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין. דמגו דאי בעיא, אמרה: "מוכת עץ אני תחתיך," דלא קא פסלה נפשה מכהונה. וקאמרה נאנסתי, דקא פסלה נפשה מכהונה - משום הכי קאמר ר"ג דמהימנא. וקאמר רבי יהושע לר"ג: בהאי מגו דהכא - מודינא לך, בההוא מגו דהתם - פליגנא עילווך. -מכדי, האי מגו והאי מגו, מאי שנא האי מגו מהאי מגו? -הכא אין שור שחוט לפניך, התם - הרי שור שחוט לפניך[7].
וכיון דרוב נשים בתולות נישאות, כי לא אתו עדים מאי הוי?[8] - אמר רבינא: משום דאיכא למימר רוב נשים בתולות נישאות, ומיעוט אלמנות. וכל הנשאת בתולה יש לה קול,
דף טז, ע"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]
וזו הואיל ואין לה קול - איתרע לה רובא. -אי כל הנשאת בתולה יש לה קול, כי אתו עדים מאי הוי? הנך סהדי שקרי נינהו! אלא אמר רבינא: רוב הנשאת בתולה יש לה קול, וזו הואיל ואין לה קול - איתרע לה רובא[9].
"אם יש עדים שיצתה בהינומא וכו'", וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי בי דינא וגביא, והדר מפקא לה לכתובה בהאי ב"ד (בי דינא, בית הדין) וגביא בה! אמר רבי אבהו: זאת אומרת: כותבין שובר. רב פפא אמר: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן[10].
ואיכא דמתני לה אברייתא[11]: איבדה כתובתה, הטמינה כתובתה, נשרפה כתובתה, רקדו לפניה, שחקו לפניה, העבירו לפניה כוס של בשורה, או מפה של בתולים, אם יש לה עדים באחד מכל אלו - כתובתה מאתים. וליחוש דלמא מפקא עדים בהאי ב"ד וגביא, והדר מפקא לכתובתה בהאי ב"ד וגביא בה! א"ר אבהו: זאת אומרת: כותבין שובר. רב פפא אמר: במקום שאין כותבין כתובה עסקינן. -והא איבדה כתובתה קתני! -דכתב לה איהו. -סוף סוף מפקא לה וגביא בה! -מאי איבדה - איבדה באור. א"ה (אי הכי) היינו נשרפה! ועוד: הטמינה, מאי איכא למימר? ותו: איבדה למה לי? אלא: כל איבדה - כי הטמינה בפנינו דמי. ולא יהבינן לה עד דאמרי עדים: נשרפה כתובתה[12]. מאן דמתני לה אברייתא - כל שכן אמתניתין, ומאן דמתני לה אמתניתין - אבל אברייתא לא, כי קושיא[13].
"אם יש עדים כו'", וליחוש דלמא מפקא עדי הינומא בהאי ב"ד וגביא והדר מפקא עדי הינומא בבי דינא אחרינא וגביא במקום דלא אפשר ודאי כתבינן שובר. העבירו לפניה כוס של בשורה. מאי כוס של בשורה? אמר רב אדא בר אהבה: כוס יין של תרומה מעבירין לפניה, כלומר: ראויה היתה זו לאכול בתרומה. מתקיף לה רב פפא: אטו אלמנה מי לא אכלה בתרומה? אלא אמר רב פפא: זו "ראשית" כתרומה (דברים יח ד) "רֵאשִׁית". תניא: רבי יהודה אומר: חבית של יין מעבירין לפניה. אמר רב אדא בר אהבה: בתולה מעבירין לפניה סתומה, בעולה מעבירין לפניה פתוחה. אמאי? ניעבר קמי בתולה, וקמי בעולה לא ניעבר כלל? זימנין דתפסה מאתים, ואמרה: אנא בתולה הואי, והאי דלא עברו קמאי - אתנוסי הוא דאתניסו[14].
תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה[15]? בית שמאי אומרים:
דף יז, ע"א[עריכת קוד מקור | עריכה]
כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה (שמות כג, ז): מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק - ישבחנו {אדם אחר} בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו! מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות. כי אתא רב דימי אמר: הכי משרו קמי כלתא במערבא: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס, ויעלת חן". כי סמכו רבנן לרבי זירא שרו ליה הכי: "לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן". כי סמכו רבנן לרבי אמי ולרבי אסי שרו להו הכי: "כל מן דין וכל מן דין סמוכו לנא, לא תסמכו לנא לא מן סרמיסין ולא מן סרמיטין". ואמרי לה, "לא מן חמיסין ולא מן טורמיסין". רבי אבהו, כי הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר, נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה, ומשרין ליה הכי: "רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה, בוצינא דנהורא, בריך מתייך לשלם". אמרו עליו על רבי יהודה בר אילעאי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: "כלה נאה וחסודה". רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת, א"ר זירא: קא מכסיף לן סבא. כי נח נפשיה, איפסיק עמודא דנורא בין דידיה לכולי עלמא. וגמירי דלא אפסיק עמודא דנורא, אלא אי לחד בדרא אי לתרי בדרא. א"ר זירא: אהנייה ליה שוטיתיה לסבא, ואמרי לה, שטותיה לסבא, ואמרי לה, שיטתיה לסבא. רב אחא [מרכיב לה אכתפיה] ומרקד. אמרי ליה רבנן: אנן מהו למיעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייכו ככשורא - לחיי, ואי לא - לא. אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מותר להסתכל בפני כלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה. ולית הלכתא כוותיה.
ת"ר (תנו רבנן, בברייתא): מעבירין את המת מלפני כלה, וזה וזה {מעבירים} מלפני מלך ישראל. אמרו עליו על אגריפס המלך שעבר מלפני כלה, ושבחוהו חכמים. שבחוהו; מכלל דשפיר עבד? והא - אמר רב אשי: אפילו למ"ד (למאן דאמר): נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול, מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. דאמר מר (דברים יז, טו): שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, שתהא אימתו עליך. פרשת דרכים הואי.
תנו רבנן {בברייתא}: מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת כלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה. במה דברים אמורים, כשאין עמו כל צרכו. אבל יש עמו כל צרכו - אין מבטלין. וכמה כל צרכו? אמר רב שמואל בר איני משמיה דרב: תריסר אלפי גברי, ושיתא אלפי שיפורי. ואמרי לה, תליסר אלפי גברי, ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא ועד סיכרא. רב ששת, ואיתימא רבי יוחנן, אמר: נטילתה כנתינתה. מה נתינתה בששים רבוא, אף נטילתה בששים רבוא. וה"מ (והני מילי, דין זה הוא} למאן דקרי ותני, אבל
דף יז, ע"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]
למאן דמתני - לית ליה שיעורא.
"ואם יש עדים שיצתה בהינומא וכו'". מאי הינומא? סורחב בר פפא משמיה דזעירי אמר: תנורא דאסא. רבי יוחנן אמר: קריתא דמנמנה בה כלתא.
"רבי יוחנן בן ברוקא אומר וכו'." תנא {בברייתא}: ביהודה ראיה. בבבל מאי? אמר רב: דרדוגי דמשחא ארישא דרבנן. אמר ליה רב פפא לאביי: משחא דחפיפותא קאמר מר? אמר ליה: יתמא! לא עבדא לך אמך דרדוגי משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה? כי הא דההוא מרבנן, דאיעסק ליה לבריה בי רבה בר עולא, ואמרי לה, רבה בר עולא איעסק ליה לבריה בי ההוא מרבנן, ודרדיג משחא ארישא דרבנן בשעת מעשה.
ארמלתא מאי {מה עושים בבבל להודיע שהכלה אלמנה}? תאני רב יוסף: ארמלתא לית לה כיסני.
"ומודה רבי יהושע באומר לחבירו כו'." וליתני {ויכול היה לשנות מקרה פשוט}: "מודה ר' יהושע באומר לחבירו: שדה זו שלך היתה, ולקחתיה ממך"! משום דקא בעי למיתני סיפא: אם יש עדים שהיא שלו, והוא אומר: "לקחתיה ממנו" - אינו נאמן. -היכי דמי? אי דאכלה שני חזקה - אמאי לא מהימן? ואי דלא אכלה שני חזקה - פשיטא דלא מהימן![16] -אי הכי, גבי אביו נמי, אי דאכלה שני חזקה - אמאי לא מהימן? ואי דלא אכלה שני חזקה - פשיטא דלא מהימן! {הטיעון הקודם תקף גם בניסוח הקיים, על האב?} -בשלמא גבי אביו - משכחת לה, כגון שאכלה שתים בחיי האב ואחת בחיי בנו[17], וכדרב הונא. דאמר רב הונא: אין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדיל[18]. -ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן? -איבעית אימא: רב הונא דיוקא דמתניתין קאמר. ואיבעית אימא: {יש צורך בר' הונא, כי זה החידוש:} "אפילו הגדיל" קמ"ל (קא משמע לן). -וליתנייה בדידיה {אפשר היה לשנות בשם חברו ולא אביו של חברו, ולהוסיף:} ולוקמה כגון שאכלה שתים בפניו ואחת שלא בפניו, וכגון שברח {חברו}? {לא נכון:} -ברח מחמת מאי? אי דברח מחמת נפשות - פשיטא דלא מהימן, דלא מצי מחי. ואי דברח מחמת ממון - איבעי ליה למחויי, דקי"ל (דקיימא לן): מחאה שלא בפניו - הויא מחאה! {ומכאן שהדין פשוט} דתנן {ראיה, שמחאה שלא פניו היא מחאה}: שלש ארצות לחזקה, יהודה ועבר הירדן והגליל. היה ביהודה והחזיק בגליל, בגליל והחזיק ביהודה - אינה חזקה, עד שיהא עמו במדינה. והוינן בה {בs:בבא בתרא לח א}: מאי קסבר? אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה - אפילו ביהודה וגליל נמי, ואי קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה - אפילו יהודה ויהודה נמי לא! {ומה ההבדל אם במדינות שונות או בערים שונות? -} אמר רבי אבא בר ממל: לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה. ומתניתין בשעת חירום שנו {ובמצב חירום - אינה מחאה, וזה מחייב את המחזיק לשמור השטר מכל משמר}. ומאי שנא יהודה וגליל דנקט -
דף יח, ע"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]
דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו[19]. ו{ניתן היה לשנות מקרה אחר -}ליתני: מודה רבי יהושע באומר לחבירו: "מנה לויתי ממך, ופרעתיו לך" - שהוא נאמן! {במיגו}? -משום דקא בעי למיתני סיפא: אם יש עדים שהוא לוה ממנו, והוא אומר "פרעתיו" - אינו נאמן, והא קיימא לן (s:שבועות מא ב): המלוה את חבירו בעדים - אינו צריך לפרעו בעדים. -וליתני: מודה ר' יהושע באומר לחבירו: "מנה לאביך בידי, והאכלתיו פרס" - שהוא נאמן! אאאא
-אליבא דמאן? אי אליבא דרבנן - הא אמרי: משיב אבידה הוי, אי אליבא דרבי אליעזר בן יעקב - הא אמר: שבועה בעי. דתניא, רבי אליעזר בן יעקב אומר: פעמים שאדם נשבע על טענת עצמו, כיצד - "מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס" - הרי זה נשבע, וזהו שנשבע על טענת עצמו. וחכמים אומרים: אינו אלא כמשיב אבידה, ופטור. -ור' אליעזר בן יעקב לית ליה משיב אבידה פטור? -אמר רב: בטוענו קטן. והאמר מר{?}: אין נשבעין על טענת חרש, שוטה וקטן! -מאי קטן - גדול, ואמאי קרי ליה קטן - דלגבי מילי דאביו קטן הוא. -אי הכי, טענת עצמו?! טענת אחרים היא! -טענת אחרים והודאת עצמו. -כולהי טענתא טענת אחרים והודאת עצמו נינהו! -אלא הכא בדרבה קמיפלגי. דאמר רבה: מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע - חזקה, אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו. והאי בכולה בעי דלכפריה, והאי דלא כפר ליה - משום דאין אדם מעיז פניו הוא,
דף יח, ע"ב[עריכת קוד מקור | עריכה]
ובכולה בעי דלודי ליה, והאי דלא אודי ליה - כי היכי דלישתמיט ליה, וסבר: עד דהוה לי זוזי ופרענא ליה. ורחמנא אמר: רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה. רבי אליעזר בן יעקב סבר: לא שנא בו ולא שנא בבנו - אינו מעיז, והלכך לאו משיב אבידה הוי. ורבנן סברי: בו הוא דאינו מעיז, אבל בבנו מעיז, ומדלא העיז - משיב אבידה הוי.
משנה העדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו, קטנים היינו, פסולי עדות היינו - הרי אלו נאמנים. ואם יש עדים {אחרים המעידים} שהוא כתב ידם, או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר {?} - אינן נאמנין.
גמרא אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו "אנוסים היינו מחמת ממון", אבל "אנוסים היינו מחמת נפשות" - הרי אלו נאמנין. אמר ליה רבא: כל כמיניה?! כיון שהגיד - שוב אינו חוזר ומגיד. וכי תימא: הני מילי - על פה, אבל בשטר - לא, והא אמר ריש לקיש: עדים החתומים על השטר - נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד (בבית דין)! אלא, כי אתמר - ארישא אתמר: הרי אלו נאמנין, אמר רמי בר חמא: לא שנו אלא שאמרו: "אנוסין היינו מחמת נפשות", אבל אמרו: "אנוסין היינו מחמת ממון" - אין נאמנין. מאי טעמא? - אין אדם משים עצמו רשע.
תנו רבנן: אין נאמנים לפוסלו, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: נאמנים. בשלמא לרבנן - כי טעמייהו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, אלא לר' מאיר מ"ט (מאי טעמא)? בשלמא פסולי עדות - מלוה גופיה מעיקרא מידק דייק ומחתם, קטנים נמי - כדרשב"ל (כדרבי שמעון בן לקיש), דאמר ריש לקיש:
דף יט, ע"א[עריכת קוד מקור | עריכה]
חזקה, איו העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
פרושים[עריכת קוד מקור | עריכה]
שגיאות פרמטריות בתבנית:הערות שוליים
פרמטרים [ טורים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
- ^ מהדורת שוטנשטיין:האם נאמר שסתם משנתנו כאן היא שלא כדעת רבן גמליאל?... שנאמנת לומר: משאירסתיני נאנסתי, וגובה מאתיים
- ^ תלמוד שטיינזלץ: עד כאן (המשנה מסכימה עם) רבן גמליאל... (רק) במקרה שטענות האיש ואישה הן טענות של ודאי וספק, שהרי האישה טוענת טענת ברי... והבעל טוען כנגדהּ טענת שמא, שהרי אינו יודע בוודאות מה אירע בה. אבל כאן שיש טענות ברי וברי, שהרי הוא אומר בוודאות שנשא אותה כשהיא אלמנה... אינה נאמנת.
- ^ שטיינזלץ: הייתה סברא בדבר... היינו יכולים לומר (ש)כמו ברי ושמא נחשב הדבר, שהרי הרוב מסייע לטענתה. ואם כך, מדוע בכלל הוקשתה הקושיה על דברי ר"ג? האם לא ברור
- ^ שטיינזלץ: אם ר"ג... (ו)משנה זו אינה כדעתו - אם כן ר' יהושע למי מודה בסיפא?
- ^ (נראה לך שמדובר במשנה זו? - לא, על מיגו, ומהפרק הראשון;) על איזו מן ההלכות שבפרק הראשון מתייחסים דברי ר' יהושע? (ומכאן מחפשים עניין בו נחלקו רבן גמליאל ור' יהושע; ומבררים, בכל מקרה, איזו טענת מיגו יש בו; אם אין מיגו, לא יכולים ר"ג ור"א לסבור שהיא נאמנת, ולכן זה לא המקרה שמחפשים.)
- ^ (אילו רצתה לשקר, הייתה אומרת: מוכת עץ, כלומר איבדתי את בתולי בתאונה אחרי שהתארסתי לך, ומגיע לי מאתיים; ואילו היא מודה שהייתה מוכת עץ לפני האירוסים, ומבקשת מנה בלבד.)
- ^ שטיינזלץ: ...השדה (כבר) נמצא ביד המחזיק אותו. אבל באשה שלא מצא לה בתולים - הרי היא בעולה,... סבור ר' יהושע שאין תוקף למיגו שלה.
- ^ שוטנשטיין:אפילו כשלא באו עדים שיצאה בהינומה מה בכך? הואיל וספק הדבר, היה עלינו ללכת אחר הרוב... ולומר שאף זו בתולה..!?
- ^ שוטנשטיין: אם כדבריך, שכל הנשאת בתולה (יש לה עדים רבים לכך) - אפילו כשבאו עדים שיצאה בהינומה מה בכך?.. הרי אין לה... מלבד עדים אלו {רש"י}... (ו)עדים אלה עדי שקר הם. לפיכך מתקנת הגמרא את תירוצו של רבינא:.. אם אין לה עדים, אינה גובה כתובה של בתולה מכח "רוב נשים בתולות נישאות"... (ואם) הביאה עדים... סומכים עליהם... אומרים שהיא ממיעוט הבתולות שאין להן קול.
- ^ שוטנשטיין: אין לחשוש שתחזור ותגבה... שהרי אין לה שטר כתובה כלל {ולהלן מקשה הגמרא מדוע אין לחשוש שתגבה שוב...}. ואילו במקום שנוהגים לכתוב כתובה, אין גובים על פי עדי הינומא, מחשש שמא תחזור ותגבה בבית דין אחר, ואין כותבים "שובר" {רש"י: שלא יצטרך הבעל לשמור שוברו מן העכברים}.
- ^ שטיינזלץ: ויש ששונים את המחלוקת בין ר' אבהו לר' פפא, על הברייתא הבאה:
- ^ שטיינזלץ: (מספר קושיות) על דברי ר' פפא: 1. איבדה... משמע... שכותבים כתובה! ...-(כותבים,) שלא כמנהג הרגיל באותו מקום. 2. יש לחשוש שמא מוציאה אותה וגובה!... -איבדה באש... שהיו עדים שראו שנשרפה הכתובה, כך שאין לחשוש יותר. 3. זהו ששנינו בהמשך: נשרפה, ויש כאן כפילות! 4. הטמינה... יש מקום לחשוש! 5. איבדה למה לי... לפי פירוש זה אין בכך כל חידוש בהלכה! -(תשובות:)...אין אנו נותנים לה את דמי הכתובה, אפילו תביא עדים שרקדו לפניה, שחוששים... בבית דין אחר, עד שאומרים עדים שנשרפה כתובתה.
- ^ שוט.: (על פי הברייתא, אם איבדה כתובתה - בכל זאת גובה, אם יש לה עדי הינומא; אבל ר' פפא מפרש - לא גובה, אלא אם יש לה עדים שנשרפה). לכן, אם המחלוקת היא על הברייתא, אז התירוץ של ר' פפא לחשש שתגבה פעמיים (-שאין בעיה כי הברייתא היא על מקום שלא כותבים כתובה) כל שכן תקף על משנתנו: בד"כ אין כתובה ולכן אין חשש, וגם אם כתבו כתובה - לא גובה, אפילו יש לה עדי הינומא; אבל אם המחלוקת היא אל משנתנו, אז תירוץ ר' פפא תקף רק אליה ולא לברייתא (כי הברייתא אומרת במפורש שהאישה גובה בעדי הינומא אם איבדה כתובתה), ולברייתא תקף רק תירוץ ר' אבהו (שכותבים שובר).
- ^ שוט.: ...נאנסו בדבר, שהיו שיכורים ממשתה הנישואין ולפיכך לא העבירו את החבית... אבל עכשיו שתיקנו להעביר חבית יין גם לפני הבעולה (אם כי פתוחה), יבואו עדים שיעידו שהעבירו... פתוחה, ו...יוציאו ממנה.
- ^ [1] אגב איזכור הריקוד, מביאים מנהגי שמחת הנישואין:
- ^ שוט.: טעמו של ר' יהושע בהודאתו, ש"אין שור שחוט", כלומר: אין תביעה, ובעל השדה מתנדב לספר שהשדה היה פעם לא שלו. אם כן, מדוע לא שנה "שדה זה שלך היה", שהוא פשוט יותר? -כי אז היה צריך לשנות גם בסיפא - שלו; אבל אז זה היה מיותר, כי הדין פשוט, בין אם יש לו חזקה או לא. לכן שנה - אם אמר: של אביך, כדי שלא תהיה משנה מיותרת.
- ^ צריך לומר בלשון האב, כי ייתכן מקרה שהמחזיק עיבד את השדה שנתיים בחיי האב, ושנה לאחר שמת - שאז אין חזקה.
- ^ זהו חידוש של ר' הונא, כי לא מובן מאליו שלמחזיק אין חזקה, גם יותר משלוש שנים אחרי שגדל הבן; חידוש זה שייך רק אם הוא נאמר בצמוד לדין על שדה של אביו, ולא שלו.
- ^ שטו.: צריך ללמד שיהודה וגליל רחוקות כך שגם בזמן רגיל אינה מחאה (אבל במלכויות אחרות יש שיירות בזמן שאינו חירום - רשב"ם על s:בבא בתרא לח ב); וערים שונות באותה מדינה - רק בחירום אינה מחאה. ומכל מקום, לימדנו שבד"כ, מחאה שלא בפניו היא מחאה.