משתמש:Yoroor/אנג'לה מורלי

**אנג'לה מורלי**
**Angela Morley**
	אנג'לה מורלי, 2004
לידה	10/3/1924; לידס, יורקשייר, אנגליה
פטירה	14/1/2009 (בגיל 4 בערך); סקוטסדייל, אריזונה, ארה"ב
שם לידה	וולטר סטוט
תקופת הפעילות	1940–2008 (כ־68 שנים)
סוגה	מוזיקה קלה, קלאסית, ג'אז, ביג בנד, הלחנת סרטים
כלי נגינה	סקסופון, חליל, קלרינט, פסנתר, אקורדיון, כינור
בת זוג	בריל סטוט, כריסטין פארקר
מספר צאצאים	2
פרסים והוקרה	3 פרסי אמי
	http://www.angelamorley.com/

אנג'לה מורלי (באנגלית: Angela Morley; 10 במרץ 1924 - 14 בינואר 2009) הייתה מלחינה ומנצחת אנגלייה.^[1] מורלי עברה ניתוח לשינוי מין בשנת 1972 וחיה כאישה טרנסג'נדרית מוצהרת,^[2] ואף הייתה הטרנסג'נדרית הראשונה שהועמדה לאוסקר.^[3]

מורלי הייתה מועמדת לשמונה פרסי אמי, וזכתה בשלושה. שלוש הזכיות היו בקטגוריית בימוי מוזיקלי יוצא דופן, בשנים 1985, 1988 ו-1990 עבור עבודתה ב-"Christmas in Washington" ועבור שתי תוכניות טלוויזיה מיוחדות בכיכובה של ג'ולי אנדרוז.^[1]

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מורלי הייתה אישה טרנסג'נדרית והיא עברה ניתוח לשינוי המין ב-1972.^[2] שם המשפחה שבחרה לאחר הניתוח - מורלי, היה שם הנעורים של אמה.

מורלי הייתה נשואה פעמיים; הנישואים הראשונים היו לפני הניתוח לשינוי המין עם בריל סטוט, זמרת אשר נפטרה לפני שינוי המין של מורלי. הנישואים השניים היו עם כריסטין פארקר, שגם היא הייתה זמרת, ותמכה במורלי במהלך תהליך שינוי המין שלה.^[2]

למורלי שני ילדים, בן ובת.^[4]

חיים מוקדמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנג'לה מורלי נולדה בשם וולטר סטוט (באנגלית: Walter Stott) בלידס, יורקשייר בשנת 1924.^[4] אביה היה שען וניהל חנות משפחתית של תכשיטים.^[5]

מגיל צעיר אהבה מורלי מוזיקת ריקודים, והרבתה להאזין לג'ק פיין ולהנרי הל.^[1] מורלי נולדה למשפחה מוזיקלית; אביה ניגן בבנג'ו-יוקלילי ואמה אהבה לשיר (בעלת קול קונטראלטו).^[5]

כשהייתה בת 8 אביה קנה לה פסנתר צ'אלן זקוף והיא החלה ללמוד פסנתר, אך שלושה חודשים לאחר מכן אביה נפטר (בגיל 39). כך השיעורים נפסקו ואף פעם לא המשיכו (אלו היו שיעורי הפסנתר היחידים שהיא אי פעם לקחה).^[5] שנה לאחר מכן, אמה מכרה את החנות המשפחתית ושתיהן נסעו לגור עם הורי האם בעיירה סווינסטון, בדרום יורקשייר.^[5]

כשהייתה בת 10 מורלי ניגנה על כינור במשך חודש אחד והפסיקה, ובגיל 11 היא למדה לנגן על האקורדיון וניצחה בכמה תחרויות, עד שלבסוף שופט מה-BBC אמר לאמה שאין לה עתיד בנגינה באקורדיון, ושכדאי שמורלי תעבור לכלי שמנגנים בו בלהקות או בתזמורות, כדוגמת הקלרינט או הסקסופון. בעקבות כך, אמה קנתה לה קלרינט ומורלי החלה לקחת שיעורי קלרינט ולנגן בתזמורת הבית ספרית, כמה חודשים לאחר מכן גם החלה לנגן בסקסופון אלט. מורלי הצטרפה וניגנה ללא תשלום בלהקה סמי-מקצועית שהונהגה על ידי ברט קלרג במקסברו.^[5]

מורלי עזבה את בית הספר בגיל 15 ויצאה לסיבוב הופעות עם להקת הנוער של ארצ'י (Archie’s Juvenile Band) תמורת 10 שילינגים לשבוע.^[5]

בזמן מלחמת העולם השנייה להקות רבות החלו לאבד חברי להקה בעקבות הגיוס הצבאי בבריטניה, ולכן מוזיקאית מוכשרת ומקצועית בת 15 הייתה מבוקשת מאוד ברחבי בריטניה. מורלי עברה מלהקה ללהקה עד גיל שבע עשרה וחצי, כשהצטרפה ללהקה של אוסקר רבין בתור נגנית אלט מובילה. בתקופה זו מורלי המשיכה להופיע עם הלהקה ובמקביל עבדה על שידורים ויצירת תקליטים^[5] (כמו "Waiting for Sally" ו-"Love in Bloom").^[1] כמו כן, במהלך השנתיים שלה בלהקה היא החלה ליצור עיבודים תמורת תשלום.^[5]

בגיל 20 מורלי הצטרפה לתזמורת של ג'רלדו, אשר ניגנה ברדיו של ה-BBC. במסגרת זו מורלי התמקצעה בעיבוד, ולמדה הרמוניה, קונטרפונקט והלחנה מהמלחין ההונגרי מתיאש שייבר וניצוח מהמנצח הגרמני וולטר גוהאר (עד אז הייתה מורלי אוטודידקטית).^[2]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בגיל 26 החליטה מורלי לוותר על הקריירה בנגינה בשביל להתמקד בכתיבת עיבודים ולחנים.^[5] בגיל 29 הפכה להיות המנהלת המוזיקלית של חברת הפקות חדשה, פיליפס.^[4] בפיליפס היא עיבדה והלחינה שירים לכל האומנים החתומים על חוזה ואף לעיתים גם לאומנים אמריקאים.^[5] למרות שרוב האומנים הבריטים ביצעו גרסאות כיסוי ללהיטים אמריקאים, מורלי הייתה נחושה להפוך את התקליטים לייחודיים ככל האפשר. בנוסף, היא החלה להקליט אלבומים אינסטרומנטליים משל עצמה, להלחין סרטים תחת שמה, להלחין בשביל סדרת קומדיה פופולרית - "Hancock's Half Hour" של ה-BBC (אשר לה היא גם כתבה את נעימת הפתיחה) ולהלחין עבור "The Goon Show" שהייתה אחת מתוכניות הרדיו המצליחות ביותר. באותה שנה גם החלה להלחין סרטים עבור Associated British Picture Corporation.^[5]

מורלי תיארה את שנות ה-50 כ-"תקופה מאוד מרגשת להקליט וליצור תקליטים", בזכות טכנולוגיות חדשות ומתקדמות, אך ההתקדמות הטכנולוגית הזאת לא הגיעה לעולם הקולנוע והיא תיארה את חוויית ההאזנה להלחנות חדשות בקולנוע כ-"עינוי מוחלט". בעקבות כך, כשהייתה בת 36 החלה לדחות את כל ההצעות להלחנת סרטים.^[5]

בשנות ה-60 היא הלחינה ועיבדה עם אומנים כמו בני גודמן, נלסון רידל ומל טורמה וגם כתבה מנגינות לסרטים תיעודיים.^[5] בנוסף, מורלי ניצחה על התזמורות באירוויזיון 1962 ובאירוויזיון 1963.^[4]

מורלי התחרטה על כך שדחתה הצעות להלחין סרטים נבחרים וניסתה בכל כוחה להיכנס שוב לעולם הלחנת הסרטים, עד שלבסוף חזרה להלחין סרטים משנת 1969 והלחינה את המנגינות בסרטים "The Looking Glass War", "When Eight Bells Toll" ו-"Captain Nemo and the Underwater City"^[5].

בשנת 1974 מורלי הלחינה את הסרט "The Little Prince" שבזכותו היא הייתה מועמדת לאוסקר^[2] (בכך הפכה לטרנסג'נדרית הראשונה שהייתה מועמדת לאוסקר)^[3], בשנת 1976 היא הלחינה את "The Slipper and the Rose: The Story of Cinderlla" ובשנת 1978 היא הלחינה את הסרט "Watership Down" (עבודתה המפורסמת ביותר).^[2] בנוסף להלחנות הסרטים מורלי ניצחה על תזמורת הרדיו של ה-BBC.^[5]

בשנת 1980 עברה לגור בלוס אנג'לס, קליפורניה, ארה"ב,^[1] שם היא בעיקר עבדה בטלוויזיה האמריקאית; והלחינה סדרות אמריקאיות ובהן שושלת, דאלאס, קגני ולייסי ווונדר וומן.^[5] מורלי הייתה מועמדת לאמי 8 פעמים ומתוכם זכתה 3 פעמים עבור ההלחנה של "Christmas in Washington" ועבור שתי תוכניות טלוויזיה מיוחדות בכיכובה של ג'ולי אנדרוז.^[1]