רשימת שינדלר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רשימת שינדלר
Schindler's List
Schindlers List Hebrew.jpg
במאי סטיבן ספילברג
מפיק סטיבן ספילברג
תסריטאי סטיבן זאיליאן (על פי ספרו של תומאס קנלי)
עורך מייקל קאן
שחקנים ראשיים ליאם ניסן
בן קינגסלי
רייף פיינס
יהונתן סגל
אמבת' דייוויץ
מוזיקה רשימת שינדלר (פסקול),
ג'ון ויליאמס
צלם יאנוש קמינסקי
מפיץ Universal Pictures
מדינה ארצות הברית
הקרנת בכורה 15 בדצמבר 1993
ישראלישראל 3 במרס, 1994
משך הקרנה 195 דקות
שפת הסרט אנגלית
עברית
גרמנית
פולנית
תקציב 25 מיליון דולר
הכנסות 225,240,537 דולר (6 בנובמבר 2016)
הכנסות באתר מוג'ו schindlerslist
פרסים שבעה פרסי אוסקר
שלושה פרסי גלובוס הזהב
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

רשימת שינדלראנגלית: Schindler's List) הוא סרט קולנוע משנת 1993 של הבמאי האמריקאי סטיבן ספילברג, המבוסס על ספר בשם זהה שכתב תומאס קנילי, אשר מספר את סיפורו האמיתי של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר, שעסק בתקופת השואה בהצלת חייהם של יהודים רבים ממכונת ההשמדה הנאצית.

שינדלר, שהיה בעליהם של מפעלי תעשייה, שיחד קציני צבא גרמנים על-מנת שיתאפשר לו להעסיק יהודים, על אף סיכון חייו שלו. הוא העסיק במפעלו כ-1,200 יהודים. בשנת 1993 הוכר שינדלר על ידי מדינת ישראל כחסיד אומות העולם[1].

הסרט רשימת שינדלר זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר לשנת 1993.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט מתחיל בסצנה של משפחה יהודית עורכת קידוש של שבת.

פלישת גרמניה לפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצבא הגרמני מביס את הצבא הפולני במהלך הפותח של מלחמת העולם השנייה באירופה. היהודים החיים בפולין הכבושה מצווים לעבור למרכזי הערים. עלילת הסרט מתחילה בהתקהלות של יהודים מכל המדינה, דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, המגיעים לתחנת הרכבת בקרקוב, ועומדים בטורים לפני פקידי ממשל עם מכונות כתיבה ורשימות.

באותה העת, מגיע אזרח גרמני לקרקוב, אוסקר שינדלר (ליאם ניסן). שינדלר, לפני כן איש עסקים כושל בגרמניה, הגיע לפולין במטרה לנצל את המלחמה ואת הכיבוש כדי לשפר את מצבו הכלכלי (בדומה לאזרחים גרמנים רבים אחרים באותה התקופה). שינדלר במהרה מתחבר עם שלטונות הכיבוש, כחבר במפלגה הנאצית ובהרעפת מתנות ושוחד על מפקדי הצבא והאס אס שכעת מנהלים את דרום פולין.

המפעל של שינדלר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאשר הוא זוכה בקרבה ובהוקרה של פקידי הממשל הנאצי, רצה שינדלר להשתלט על מפעל ליצור כלי בישול, כלי בית ותעשיית ציפוי אמייל אשר היה בבעלות יהודים. לשינדלר לא היה הכסף הדרוש לקניית המפעל, ובנוסף כישוריו המנהליים כפי שהתבטאו בעברו העסקי הכושל לא התאימו לניהול המפעל. במטרה להשתלט בכל זאת על המפעל יצר שינדלר קשר עם יהודי בשם יצחק שטרן (בן קינגסלי), בעל תפקיד ביודנראט המקומי ובעל קשרים עם הקהילה היהודית העסקית שירדה למחתרת. שינדלר מציע לאנשי העסקים היהודיים עסקה שנוכח מצבם הנואש אינם יכולים לסרב לה. על פי תנאי העסקה היהודים יממנו עבור שינדלר את רכישת המפעל, ובתמורה יקבלו חלק קטן מהסירים והמחבתות שייוצרו בו. העסקה נרקמה מתוך ניצול מצוקת היהודים על ידי שינדלר, בהכירו את קשיי הקיום היומיומי בגטו ואת העובדה שבגטו יכלו היהודים לסחור בחליפין בכלי המטבח ובכך להשיג מזון. כמו כן, ניצל שינדלר את העובדה כי על פי החוק הנאצי שהונהג בפולין הכבושה אסור היה ליהודי לעסוק במסחר או להיות בעל רכוש.

המפעל המקורי של שינדלר כפי שהוא כיום
הגבעה מעל לגטו קרקוב ממנה השקיפו שינדלר ומאהבתו (כשיצאו לרכיבה על הסוסים שלהם) על החיסול האכזרי של הגטו.

לאחר ששינדלר משתלט על המפעל, הוא משמר את יחסיו הקרובים עם פקידי הממשל בעזרת טובות הנאה שהוא מחלק להם מרווחיו מתוך רצון לשיתוף פעולה עמם. בפועל, המפעל מנוהל ללא הפרעה מצד המפקדים הנאציים על ידי יצחק שטרן ופועליו הם יהודים ששכרם הנמוך משולם על פי החוק לממשל הנאצי (ולא לפועלים עצמם). נוכח נסיבות הפעילות המיוחדות של המפעל (העסקת עובדי כפייה יהודים) ונוכח יעילות ניהולו של שטרן, המפעל הופך לרווחי מאוד ובעליו החדש, שינדלר, הופך לעשיר ומקדיש את זמנו לחיי מותרות והוללות. בחלוף הזמן, עם החמרת תנאי החיים של היהודים, משתמש שטרן במעמדו כדי לעזור לאחיו היהודים, שכעת קובצו בגטו קרקוב. עובדים במפעל של שינדלר מורשים לצאת מחוץ לגטו, ומוכרזים כ"עובדים חיוניים", ובכך זכו לחסינות מגירוש מהגטו אל מחנות ההשמדה בפשיטות ליליות של הגסטאפו. שטרן משתמש בכישוריו ובכושר הניהול והארגון שלו כדי לסייע ליהודים רבים ככל האפשר לקבל את המעמד של "עובדים חיוניים" על ידי הנאצים, ובהם ילדים (ילדי העובדים במפעל), זקנים (הורי העובדים) ואפילו הנכים שהיו בדרך כלל הראשונים להישלח למחנות ההשמדה. שינדלר, שמודע למתרחש, אינו שבע רצון, אולם אינו נוקט פעולה כדי להפסיק את המתרחש ובכך למעשה מאפשר את הצלתם של יהודים רבים.

הצלת היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחלוף הזמן, ומשנעשים תנאי הקיום של היהודים לבלתי אנושיים, הופך המפעל לאזור מוגן ובטוח לעובדיו מפני גרוש להשמדה ופרעות שרירותיות. על אף ששינדלר הבחין בקליטת עובדים יהודים לצורך הזה בלבד, העלים עין באי נחת ובכך למעשה תרם להצלת יהודים.

הקצין הנאצי אמון גת (רייף פינס) מגיע לקרקוב כדי לפקח על בנייתו של מחנה פלאשוב. ברגע שהמחנה הושלם, החל חיסול גטו קרקוב. מאות חיילים פשטו על הגטו באופן שרירותי וירו במי אינו משתף פעולה, כולל קשישים או נכים. שינדלר צופה בטבח מגבעה נישאה והוא מושפע עמוקות. הוא בכל זאת מקפיד להתיידד עם גת וליהנות מתמיכת הס"ס. הסרט מראה את מערכת היחסים האמביוולנטית בין שינדלר לגת. באמצעות שוחד, גת מאפשר לשינדלר לבנות תת-מחנה לעובדיו ליד פלאשוב, כך שהוא יכול לשמור על המפעל שלו פועל בצורה חלקה ולהגן עליהם. גת מענה ורוצח אסירים בפלאשוב על בסיס יומיומי, ואף נוהג לירות עליהם ממרפסת ביתו.

בשינדלר החלו להתעורר רגשות חמלה והוא למד להוקיר את עובדיו היהודים והחל לעזור באופן אקטיבי להצלתם. ככל שחלף הזמן, העז שינדלר ליזום קליטת יהודים למפעלו, גם אם לא היה בהם צורך עסקי. באחת הסצנות אף נראה שינדלר משפריץ מים על היהודים הנאנקים ברכבות הבקר. בסוף המלחמה נדרש שינדלר להעתיק את מפעלו מערבה נוכח החזית הרוסית המתקרבת ושליחת היהודים בפלאשוב לאושוויץ. הרשויות הנאציות סגרו את תת-המחנה, והיהודים נאלצו לעבור למחנה פלאשוב. על מנת להציל את עובדיו, שיחד שינדלר את גת באמצעות רשימה של העובדים הנחוצים שלא יישלחו להשמדה, עליה שוקדים שינדלר ויצחק שטרן. רשימה זו הייתה בפועל לרשימת הצלה. משנכבש המפעל על ידי בעלות הברית, שוחררו העובדים לחופשי וחייהם ניצלו.

הסרט, שצולם כולו בשחור לבן (מלבד הילדה הלבושה במעיל האדום המהווה תפנית משמעותית בסרט, כשבעקבותיה מחליט שינדלר לסייע ליהודים) מסתיים בסצנה אחרונה בצבע: ניצולי שינדלר האמיתיים מניחים אבן על קברו בירושלים כשהם מלווים בשחקני הסרט.

בין השאר משחקים בסרט רמי הויברגר ועזרא דגן (בתפקיד הרב של הגטו, שניצל בנס מאקדח של גת).

ניתוח הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמל הילדה באדום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסרט בלטה דמותה של ילדה קטנה במעיל אדום בעת פינוי הגטו, סצנה המפורטת באריכות בספר. המעיל האדום היה הצבע היחיד שנעשה בו שימוש בסרט, שצולם בשחור-לבן (מלבד סצנת הסיום). מאוחר יותר, גופת הילדה מזוהה בדרכה למשרפות במעיל האדום שעדיין נותר עליה.

מבקרי הקולנוע ציינו את "הילדה באדום" כסמל התמימות והתקווה, כסמל לדם האדום של העם היהודי וכמייצגת את הילדים היהודיים שנספו בשואה. אחד ההסברים לשימוש הילדה בסרט הוא להראות את שינוי יחסו של שינדלר ליהודים, כשהבחין במעיל האדום על עגלת הגופות. קשה לטעות בהבעת פניו של שינדלר בסרט לנוכח מראה זה.

סטיבן ספילברג עצמו הסביר: "אמריקה ורוסיה ואנגליה - כולם ידעו על השואה כשזו קרתה, ובכל זאת לא עשינו דבר בקשר לזה. לא הקצנו את כל כוחותינו כדי לעצור את המצעד הבלתי פוסק לעבר המוות. זה היה כתם דם גדול, צבע אדום ענק על הרדאר של כולם, אבל אף אחד לא עשה שום דבר בעניין. בגלל זה רציתי להביא את הצבע האדום"[2].

הביקורת על הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחת הביקורות כלפי הסרט טענה שהיהודים הוצגו בו באופן סטריאוטיפי, כדמויות שאוהבות כסף מצד אחד, וכדמויות כנועות מצד שני. תשומת הלב הייתה ממוקדת בעיקר ביהודים שניצלו, ואילו הנספים נשארו על פי רוב עלומים. הסרט לא מספר על היהודים שהגיעו למפעלי שינדלר ממחנות העבודה (לעומת זאת בספר כן מזכירים אותם). טענת ספילברג לכך היא שלא היה מקום בסרט להכניס קטעים אלו.

במאי הסרט הואשם בכך שהתחמק מטיפול ממשי בזוועות השואה, והציג תמונה רכה של המציאות האמיתית. נטען כי אנשים רבים שאין להם ידע מוקדם על השואה ויצפו בסרט, עלולים לחשוב שהרבה יותר יהודים ניצלו ממה שקרה באמת. גם גרמני נאצי שהציל יהודים היה בעייתי לטענת המבקרים, כי היה מאוד נדיר ולא ייצג את רוב העם הגרמני. אחת הסצנות הבעייתיות בסרט על פי המבקרים, הייתה כשראו שבמקלחות במחנה פרצו זרמי מים ולא גז רעיל. חלק מהמבקרים טענו גם שהסוף לא התאים לשאר הסרט והיה רגשני מידי.

עם זאת, באופן כללי הסרט זכה לאהדה מצדם של המבקרים, לצד הצלחתו הקופתית הגדולה.

פס-קול הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשימת שינדלר (פסקול)

את פס-הקול של "רשימת שינדלר" הלחין, ניצח והפיק המוזיקאי ג'ון ויליאמס. פס-הקול מורכב ברובו ממוזיקה תזמורתית כשכלי הנגינה המוביל הנו כינור, עליו מנגן הכנר יצחק פרלמן. בחלק מהשירים שולבה מקהלה. את הסרט חותם השיר "ירושלים של זהב", אך בעקבות הביקורת על כך שהשיר לא קשור לשואה, שינה ספילברג את שיר הסיום בגרסה שהופצה בישראל ובחלק ממדינות אירופה לשיר "הליכה לקיסריה" ("אלי אלי"), בביצועה של נתנאלה.

על גבי עטיפת האלבום כתב ספילברג מספר מילות הערכה לעבודתו של ויליאמס לסרט זה: "הפתרון שמצא ויליאמס (לפס-הקול) הוא עדין ופשוט. רוב הסרטים, עליהם עבדנו יחד, דרשו מאיתנו שיתוף פעולה מלא. עובדה זו התקיימה בסרטים כדוגמת "אינדיאנה ג'ונס" או "מלתעות". כל אחד מאיתנו נדרש להתנתק מסגנונו האישי ולהתחיל מחדש. זהו בהחלט אלבום המיועד להאזנה בעיניים עצומות ובלב פתוח".

השפעת הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות ההצלחה הרבה של הסרט, הצליח סטיבן ספילברג לעורר עניין בשואת יהודי אירופה בחוגים שלא ידעו אודותיה או לא התעניינו בה. נוסף על כך, פועלו של שינדלר הצליח לעורר תהודה רבה ולהכרה בו על ידי הציבור בעולם כולו.

בעקבות הסרט הקים ספילברג במימונו את "פרויקט הנצחת השואה", אשר עוסק בתיעוד עדויות מצולמות של ניצולי השואה ברחבי העולם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלמה זנד. הקולנוע כהיסטוריה: לדמיין ולביים את המאה העשרים. תל אביב, עם עובד, 2002. עמ' 257-254, 258.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רשימת שינדלר בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ http://db.yadvashem.org/righteous/family.html?language=en&itemId=4017377
  2. ^ David Anker (director), Steven Spielberg (2005-04-05). Imaginary Witness: Hollywood and the Holocaust (TV). AMC.


השואה
מושגים מרכזיים
מונחוןכרונולוגיה של השואהאנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
Yellow star Jude Jew.svg
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספיםהפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספיםנשים בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקובמורדים יהודים בשואה
מודעות ותגובות לשואה
תגובת העולם לשואהתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודיתרודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץספר עדותסחורה תמורת דםהצלה בשואהחסידי אומות העולם
בעקבות השואה
הפליטיםמשפטי נירנברגמשפט אייכמןפוגרום קיילצהזיכרון השואה: זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספיםאנדרטאות להנצחת השואההסכם השילומיםהשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואהמצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןהכחשת השואההנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס - סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
סרטי השואה "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואהפרויקט הנצחת השואה
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשוחוקרי שואה נוספים
פורטל השואהגרמניה הנאציתהיסטוריה של עם ישראל