נושאות המטוסים מסדרת ג'רלד פורד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נושאות המטוסים מסדרת ג'רלד פורד
Bow view of USS Gerald R. Ford (CVN-78) underway on 8 April 2017.JPG
נושאת המטוסים ג'רלד פורד (CVN-78), אפריל 2017
תיאור כללי
סוג אונייה נושאת על
צי Seal of the United States Department of the Navy.svg צי ארצות הברית
סדרה ג'רלד פורד
סדרה קודמת נימיץ
אוניות בסדרה 10 נושאות מטוסים
Flag of the United States Navy (official specifications).svg
ציוני דרך עיקריים
מספנה ניופורט ניוז, וירג'יניה
הוכנסה לשירות 22 ביולי 2017
נתונים כלליים
הדחק כ-100,000 טונות
אורך 337 מטר
רוחב 78 מטר בסיפון העליון
41 מטר בקו המים
שוקע 12 מטר
מהירות 30 קשר (56 קמ"ש)
גודל הצוות 4,297
מתוכם 508 קצינים
טווח שיוט ללא הגבלה
הנעה שני כורים גרעיניים מדגם A1B, בהספק של 300 מגה-ואט כל אחד
חימוש 2 מערכות טילים נגד מטוסים מדגם RIM-162
2 מערכות טילים נגד מטוסים מדגם RIM-116
3 מערכות פלנקס
4 מערכות M2 בראונינג
מסוקים SH-60 (סי הוק)
מטוסים

מטוסי קרב מדגם F/A-18 סופר הורנט
מטוסי קרב מדגם F-35C
מטוסי לוחמה אלקטרונית מדגם EA-18G
מטוסי שליטה ובקרה מדגם E-2
מטוסי תובלה מדגם C-2
כלי טיס בלתי מאוישים, לרבות X-47-B

סה"כ כלי טיס: 90

נושאות המטוסים מסדרת ג'רלד פורדאנגלית: Gerald R. Ford class aircraft carrier) היא הסדרה החדשה ביותר של נושאות מטוסים בצי ארצות הברית, המיועדות להחליף את נושאות המטוסים מסדרת נימיץ שהושקו בשנת 1975. הסדרה החדשה דומה לסדרה הקודמת מבחינה פיזית אך כוללת שיפורים טכנולוגיים משמעותיים, לרבות מערכת שיגור (מעוט) אלקטרומגנטית למטוסים, במקום מערכת השיגור הקודמת שמבוססת על לחץ קיטור.

מאפיינים רבים נועדו לשפר יעילות ולצמצם עלויות, ומאפשרים צמצום משמעותי של כ-20 אחוז במספר אנשי הצוות. נושאת המטוסים הראשונה בסדרה, ג'רלד פורד (CVN-78), נכנסה לשירות ב-22 ביולי 2017. הסדרה מיועדת להיות בשירות עד שנת 2105, ונקראת על שם הנשיא ה-38 של ארצות הברית, ג'רלד פורד.

עיצוב ופיתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]

נושאות המטוסים מסדרת נימיץ פותחו במטרה ליישם אסטרטגיה של התערבות מהירה ובעלת עוצמה מוחשית של כוחות משלוח אמריקנים בכל זירה ברחבי העולם. נושאות המטוסים בעלות דחק של כ-100 אלף טון, מסוגלות לשייט במהירות של יותר מ-30 קשר ולפעול בים הפתוח ללא עגינה במשך כ-90 יום.

הצורך בפיתוח סדרה חדשה עבור הצי עלה בעקבות הבעייתיות ליישם טכנולוגיות חדישות על הפלטפורמה הקיימת בעיקר בשל הקושי בייצור אנרגיה חשמלית בכמות מספקת להפעלתם, אשר דרשה ביצוע שינויים מבניים בעלי השפעה על יציבות הספינה. נושאות המטוסים החדשות תוכננו מראש, כך שיוכלו להכיל ולקיים את הטכנולוגיות החדשות הן מבחינה מבנית של כלי השייט עצמו והן מבחינת מערכות ייצור האנרגיה הנדרשות לתמיכה בטכנולוגיות המודרניות שהותקנו עליהן.

נושאות המטוסים החדשות כוללות סיפון טיסה גדול יותר, מערכות נשק והגנה אווירית ואלקטרונית משופרות, מערכת הנעה חדשה הדורשת פחות כוח אדם לצורכי הפעלה ותחזוקה, והקטנה של ה"אי" שהוסט לכיוון הירכתיים.

מערכת שיגור המטוסים ומערכת הבלימה בעת הנחיתה היא חדשנית במיוחד, ומבוססת על אלקטרומגנט במקום על קיטור. המערכת החדשה בשילוב מכ"ם חדשני מאפשרת הגדלה של 25% במספר הגיחות המשוגרות. נושאת המטוסים מסוגלת לשגר 160 גיחות ביום בזמן שגרה, ועד 220 גיחות ביום בזמן מלחמה.

עלויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

העלות הכוללת של תוכנית הפיתוח היא 36.3 מיליארד דולר, ועלות הבנייה לכל יחידה היא 10.44 מיליארד דולר במחירי 2015. עלות הפעלתה ליום מוערכת בכ-7 מיליון דולר.[1]

נושאות המטוסים בסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסך הכל מתוכננות להיבנות בסדרה 10 נושאות מטוסים. כל כניסה לשירות של נושאת מטוסים חדשה תאפשר הוצאה משירות של נושאת מטוסים מסדרת נושאות המטוסים מסדרת נימיץ, ותהליך ההחלפה מיועד להסתיים בשנת 2058. עד כה תוכננו ותוקצבו 3 נושאות מטוסים:

  1. נושאת המטוסים ג'רלד פורד (CVN-78) - נכנסה לשירות ב-22 ביולי 2017
  2. נושאת המטוסים ג'ון קנדי (CVN-79) - צפויה להיכנס לשירות בשנת 2020, תחליף את נושאת המטוסים נימיץ (CVN-68)
  3. נושאת המטוסים אנטרפרייז (CVN-80) - צפויה להיכנס לשירות בשנת 2025, תחליף את נושאת המטוסים דווייט אייזנהאואר (CVN-69)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]