נחום קוק (רופא)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

ד"ר נחום הכהן קוק (דצמבר 190216 באוגוסט 1990) היה רופא ותיק בתקופת היישוב ובמלחמות ישראל, מנתח בבית החולים האוניברסיטאי - הדסה בירושלים. מוזכר לעיתים כחלק מאירועים בסיפורת, על אישים תורניים שפקדו אותו לשם רפואתם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נחום קוק נולד בלטביה בדצמבר 1902 לרב דב הכהן קוק ולרבקה שאכן. אביו, אח של רבה הראשי לארץ ישראל הרב קוק, כיהן כרב בעפולה וניהל את מכון הארי פישל לדרישת התלמוד. אחיו של נחום הם, הלל קוק, רפאל הכהן קוק, סוניה מאירי, בתיה כלאב, נחמה ליפשיץ, ד"ר הרצל הכהן קוק וצילה הלוי. הוא למד בישיבה, שירת בצבא האדום ולמד רפואה באוניברסיטת חרקוב.

על הבחירה שלו כיהודי בחור ישיבה, בלימודי רפואה סיפר כי כשהיה בגיל 17 הוא הלך ברחוב ולפתע צעיר אנטישמי ירה בו בחזה. הוא הובהל פצוע לטיפול דחוף, ואז שמע את הרופא שמטפל בו אומר לאביו: "הבחור הזה לא יחיה". באותו רגע, סיפר, גמלה בלבו ההחלטה, "לא רק שאני אחיה, אני גם אהיה רופא. רופא מסוג אחר, כזה שנלחם על חיי החולים שלו" ואכן הוא המשיך לחיות והיה לרופא.

אחרי לימודי הרפואה עלה לארץ ישראל, והתקבל למשרה בבית החולים הדסה. בתחילה לא היו עמו התעודות ולשם כך העיד הרב קוק עליו וקיבלהו לעבודה כרופא עוד בטרם הגיעו המסמכים לארץ ישראל.

קוק היה מתלמידיו הבולטים של פרופ' פליקס מנדל.[1]

קוק נישא לקלרה ונולדו להם שלושה ילדים (שני בנים ובת).

מאד מפורסם הסיפור בו פנו אליו הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין ואשתו. סיפור המשמש באופן תדיר כדוגמה למימרא אשתו כגופו וכסיפור מופת בחינוך לשלום בית.

ד"ר קוק עבד כמנתח בבית החולים הדסה במשך כחמישים שנה. ובנוסף עסק ברפואה כל הזמן, בכל מקום. בימים שלפני הקמת המדינה ניתח את פצועי האצ"ל בבית חולים מחתרתי, במצור על ירושלים טיפל בפצועים בכל העיר, ובמלחמת ששת הימים ניהל בתוך בית החולים ביקור חולים, בית חולים צבאי מאולתר.

"המנתח הירושלמי הוותיק ד"ר נחום קוק ניצב על משמרתו כל ימי המלחמה, כמעט ללא הפסקה, ביום ובלילה. הוא עמל להציל את פצועי המלחמה. בכל אותם ימים הוא הסביר לעוזריו ללא הרף: אסור לקטוע איברים! עלינו לעשות הכול כדי להציל את החולה, מבלי לקטוע לו יד או רגל. לעתים נראה המצב חמור וכמעט על סף ייאוש, אבל ד"ר נחום קוק לא ויתר. את כל ניסיונו הרפואי העשיר העמיד במבחן ונאבק כדי להציל את גפיו של הפצוע, והוא זכה ממש לסייעתא דשמיא. במרבית המקרים הצליח להציל את אבריהם של הנפגעים ומנע מהם להפוך בעלי מום לכל ימי חייהם. לאחר שנרגע מהמאמץ הפיזי והנפשי הגדול, הסביר כי הגיע לרעיון הזה מדודו, אח אביו, מרן הרב קוק. ממנו שמע לא פעם כי 'אסור להתייאש גם מאיבר המדולדל מן הגוף. איבר שכזה, יש לעשות הכול כדי לאחות אותו אל הגוף ולהחזירו לחיים. כל עוד לא נגדע הטוב כליל, אין להתייאש ממנו'. מרן הרב קוק אמנם דיבר על איברים מסוג אחר, וכוונתו הייתה לרחוקים מתורה, אבל הכלל שניסח תקף גם לגבי איברים כפשוטם. לכן עמל להציל את איבריהם של משחררי ירושלים העתיקה כשסיסמתו היא נגד קטיעת איברים, ברוחניות ובגשמיות"..

מעשה שהיה, מאת פנחס מילר.

קוק נפטר בכ"ה באב תש"ן, 16 באוגוסט 1990, ונקבר בבית העלמין סנהדריה. על המצבה שלו בבית העלמין בסנהדריה כתבה המשפחה "הקדיש חייו לחוליו".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ נסים לוי, יעל לוי, "רופאיה של ארץ-ישראל 1948-1799", איתי בחור - הוצאה לאור, מרץ 2012, ערך: פרופ' פליקס מנדל, עמוד 286-287