נרסיסו ייפס

**נרסיסו ייפס**
**Narciso Yepes**
לידה	14 בנובמבר 1927; לורקה, ספרד
פטירה	3 במאי 1997 (בגיל 69); מורסיה, ספרד
שם לידה	Narciso García Yepes
שם במה	Narciso Yepes
מוקד פעילות	ספרד
תקופת הפעילות	מ-1940
מקום לימודים	הקונסרבטוריון המלכותי של מדריד
סוגה	מוזיקה קלאסית
שפה מועדפת	ספרדית
כלי נגינה	גיטרה, לאוטה
חברת תקליטים	דויטשה גרמופון
פרסים והוקרה	מדליית הזהב על הצטיינות באמנות יפה (ספרד) (1980); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מורסיה (1977) ;
	www.narcisoyepes.org//
	פרופיל ב-IMDb

נרסיסו ייפס (בספרדית: Narciso Yepes;‏ 14 בנובמבר 1927 (מרצ'נה) – 3 במאי 1997 (מורסיה))^[1] היה מוזיקאי ספרדי ונחשב לאחד מנגני הגיטרה הקלאסית החשובים ביותר במאה העשרים^[2].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נעוריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייפס נולד במרסנה, כפר קטן ליד לורקה, בדרום ספרד. אביו, איכר מקומי, הבחין שבנו בן הארבע "מנגן" על מוט תלוי על צווארו, כאשר הוא מחקה ב"צעצוע" זה את הנגינה בגיטרה. האב קנה לבנו גיטרה אמיתית ביריד בלורקה ותוך זמן קצר הילד ניגן משמיעה מנגינות ידועות^[3]. אביו החל להרכיב את בנו על גבי חמור ללורקה הקרובה, על מנת לרכוש השכלה מוזיקלית מסודרת. מורו הראשון היה חזוס גוברה, שלימד אותו סולפג' ונגינה בגיטרה. בגיל 12 עברה משפחתו של ייפס לולנסיה ושנה לאחר מכן התקבל ללימודים בקונסרבטוריון המקומי. במוסד זה למד ייפס אצל הפסנתרן והמלחין ויסנטה אנסנסיו שכפה עליו למעשה לפתח את הטכניקה שלו בעצמו. כן למד שם הרמוניה, קומפוזיציה וביצוע. ויסנטה היה פסנתרן שלא שלט בגיטרה ותעב אותה, וייפס פיתח טכניקות נגינה מקוריות, על מנת להגיע ליכולת נגינה מהירה, כדרישת מורו^[4].

הצלחות ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1943 הופיע ייפס לראשונה בתיאטרון "סורנו" בולנסיה. לאחר מכן חזרה משפחתו להתגורר בלורקה. שמו החל להתפרסם והוא נבחן אצל המנצח המפורסם אטאלופו ארחנטה, שהתרשם מאוד מיכולתו המוזיקלית והציע לו לעבור למדריד. שם פגש את המלחינים רחינו סאינז דה לה מסה וחואקין רודריגו, שסיים מספר שנים לפני כן את חיבור קונסיירטו דה ארנחואס, שאתו פתח ייפס את הקריירה שלו כסולן. ייפס התרשם מאוד מהיצירה והחליט לבצע אותה בהופעת הבכורה שלו במדריד שהתקיימה ב 16 בדצמבר 1947. בקונצרט זה, ניגן עם התזמורת הלאומית של ספרד, בניצוחו של אטאופו ארחנטה. ההצלחה הייתה מסחררת. הן הביקורות והן קהל המאזינים נשבו בקסמו המוזיקלי של האמן הצעיר^[4].

לימודים מתקדמים בפריס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1948 החל ייפס בסיור קונצרטים ארוך, יחד עם המנצח ארחנטה. תחילה בהופעה מוצלחת בז'נבה, משם בערים אחרות בשווייץ, באיטליה, גרמניה וצרפת. בתקופה זו היה אחראי במידה רבה על הפופולריות ההולכת וגדלה של הקונצ'רטו דה ארנחואז. ייפס השתקע לתקופה קצרה בצרפת והמשיך את לימודיו המתקדמים עם הפסנתרן ולטר גיזקינג, המוזיקאית הנודעת נדיה בולאנז'ה המלחין הרומני ג'ורג'ה אנסקו. ייפס סיפר שאנסקו הניע אותו לשנות את טכניקת הנגינה בעת שדנו על אופן נגינת העיבוד לשאקון לכנור סולו מאת יוהאן סבסטיאן באך. אנסקו טען שהעיבוד צריך להישמע דומה מאוד לצליל הכינור, מה שייפס לא יכול היה להשיג בטכניקה קונבנציונלית. ייפס חיפש ומצא פתרונות טכניים שמצאו חן בעיני אנסקו ואומצו לאחר מכן על ידי גיטריסטים רבים^[5].

לאחר שהייתו בפריס, עבר לאיטליה, שם יצר קשר עם אומנים מתחומים רבים, ובכך השלים למעשה את התפתחותו המוזיקלית.

פעילותו כמלחין וכחוקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנוסף להופעותיו המוצלחות הרבות כסולן, ייפס שלח ידו גם בהלחנה. יצירתו הידועה ביותר היא "רומנסה אלמונית" ששימשה כנושא עיקרי בפס הקול של הסרט הצרפתי "משחקים אסורים" (1952) בבימויו של רנה קלמאן, שזכה בפרס האקדמיה האמריקנית לסרט הזר הטוב ביותר באותה שנה^[6]. קיימים חילוקי דעות לגבי זהות חיבורה של רומנסה זו. יש הטוענים שהייתה קיימת עוד לפני הולדתו של ייפס כשיר עם והוא עיבד אותה. ייפס עצמו טוען שהוא חיבר אותה כילד בגיל 7 וניגן אותה בחוג משפחתו כמתנה לאמו. מכאן, בגלל הפופולריות הגדולה שלה, נפוצה בציבור הועתקה והתפרסמה מאוד בוולנסיה ומכאן הקביעה שהייתה קיימת זמן רב לפני פרסומה בסרט הצרפתי^[7].ייפס מוסיף שהעניק יצירה זו לאמו כהבעת אהבתו לה ולאחר מכן הביע באמצעותה את האהבה ששרתה בין שני גיבורי הסרט "משחקים אסורים^[7]. ייפס הלחין מוזיקה לסרטים נוספים, ביניהם לסרטו הצרפתי של אלבוקוקו "הנערה שעיניה זהב" (1961), לפי סיפור של בלזק, "אלמנתו של קפיטן אסטרדה" (1991) מאת הבמאי הספרדי קוארדה ועוד^[8]^[3].פרסומו כמחבר מוזיקה לסרטים העצימה את פרסומו ואת הקריירה שלו כסולן ברחבי העולם^[3].

מלבד היותו מוזיקאי בעל שם, ייפס היה גם חוקר מוזיקה בולט. הוא חקר כתבי יד נשכחים מהמאות השש-עשרה והשבע-עשרה וגילה מחדש יצירות רבות לגיטרה וללאוטה. הוא היה גם המוזיקאי הראשון שהקליט את כל יצירותיו של יוהאן סבסטיאן באך שנכתבו ללאוטת ברוק. בנוסף, באמצעות מחקריו רבי ההיקף, פיתח ייפס טכניקת נגינה מהפכנית ובעלת ואפשרויות שלא היו קיימות לפניו^[3].

הצלחתו כסולן והקלטותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל מתחילת שנות החמישים, הפך ייפס לאחד מנגני הגיטרה הקלאסית המוערכים ביותר בעולם. בשנת 1957 ערך מסע קונצרטים בדרום אמריקה, בשנת 1960 סייר ביפן ובשנת 1964 ערך את ביקורו הראשון בארצות הברית^[2]. הוא הפך לסולן מבוקש והופיע בכל היבשות ובהצלחה רבה. הוא הופיע בממוצע כ 130 קונצרטים ורסיטלים בשנה, יחד עם המפורסמות בתזמורות העולם^[3]. ייפס גם הרבה להקליט מוזיקה קאמרית וסימפונית, עם חברות הקלטה ידועות שם. במהלך הקריירה הארוכה שלו הקליט מעל 200 תקליטים ותקליטורים. רוב הקלטותיו היו עם החברות דקה, קולומביה, פיליפס ובעיקר דויטשה גרמופון היוקרתית, שחתמה אתו חוזה בלעדי^[9].

הרפרטואר שלו, הן בהופעותיו והן בהקלטותיו, היה מגוון ביותר. הוא הקליט מוזיקה ספרדית מכל תקופות היצירה, החל מיצירות מהמאה החמש עשרה, בהמשך יצירות של דומניקו סקרלטי, טלמן, יוהאן סבסטיאן באך וגולת הכותרת, מוזיקה ספרדית מאת גספר סנז, פרננדו סור, דה פאיה, אנריקה גרנדוס, אלבניז, פרנסיסקו טארגה ואחרים^[2]^[9].

מלחינים רבים הקדישו יצירות לייפס, ביניהם מוריס הואנה, ברונו מדרנה ועוד רבים אחרים^[2].

הגיטרה בת עשרת המיתרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964, בקונצרט עם הפילהרמונית של ברלין, ניגן ייפס את הקונצ'רטו ד'ארנחואז בגיטרה בת 10 מיתרים, במקום השישה המקובלים. הוא פיתח גיטרה זו עם בונה הגיטרות הידוע חוזה רמירז. ייפס טען שהגיטרה הרגילה איננה מאפשרת לו לנגן כהלכה עיבודים ליצירות שנכתבו ללאוטה או לצ'מבלו, עקב תהודה משתנה בתווים מסוימים. לדעתו הוספת 4 מיתרים לגיטרה פתרה בעיה זו. מאותו הזמן ייפס ניגן אך ורק בגיטרה כזו, והדבר התקבל באהדה רבה בקרב המאזינים ורוכשי התקליטים. נגני הגיטרה הידועים לא הסכימו לדעתו ובחרו להמשיך ולנגן בגיטרה הרגילה^[3]^[10]. ייפס לא התרשם מדעות אלה וטען שהקשר בין הגיטרה ללאוטה דומה לזה שבין הפסנתר והצ'מבלו, כלומר בעזרת הגיטרה בת עשרת המיתרים הוא יכול לנגן יצירות שנכתבו לכלים "הישנים", ללא צורך לשנות את הטקסט המקורי לעבדו כך שיתאים לגיטרה הרגילה^[10].

חייו האישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעת שהייתו בפריז בשלהי שנות החמישים, פגש ייפס את מרציה צומקנובסקה, סטודנטית צעירה ממוצא פולני שלמדה פילוסופיה בסורבון. הם נישאו בשנת 1958 ונולדו להם שני בנים ובת. אחד מבניו, איניאסיו, הפך למנצח ובתו אנה הייתה כוריאוגרפית במסגרת האופרה הלאומית של פריז^[4].

במהלך חייו קיבל ייפס פרסים ואותות כבוד רבים, ביניהם אזרח כבוד של העיר לורקה, דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מארסיה, פרס אגודת הסופרים של ספרד, הפרס הלאומי של ספרד למוזיקה ועוד פרסים ועיטורים רבים מארצו וממדינות אחרות^[4]^[3].

לקראת שנות השמונים של המאה העשרים, הפחית ייפס את מספר הופעותיו. בשנת 1993 הידרדרה בריאותו והוא חלה בלימפומה. הקונצרט האחרון האחרון שלו נערך בתחילת חודש מרץ 1997 בסנטנדר ספרד. הוא נפטר בתאריך 3.5.1997 במורסיה שבספרד^[3]^[2].