קולט (סופרת)
 | |
| לידה |
28 בינואר 1873 Saint-Sauveur-en-Puisaye, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
3 באוגוסט 1954 (בגיל 81) פריז, צרפת |
| שם לידה |
Sidonie-Gabrielle Colette |
| מדינה |
צרפת |
| מקום קבורה |
Grave of Colette |
| מקום מגורים |
Maison de Colette à Besançon, Maison natale de Colette |
| שם עט |
Willy, Colette Pavic |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| יצירות בולטות |
Gigi, The Vagabond, The House of Claudine, Chéri, La Chatte, Green Wheat |
| בן או בת זוג |
|
| צאצאים |
Colette de Jouvenel |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
.svg) |
  | |
קולט (מצרפתית: Colette) הוא שם העט של הסופרת הצרפתייה סידוני-גבריאל קולט (בצרפתית: Sidonie-Gabrielle Colette; 28 בינואר 1873 - 3 באוגוסט 1954).
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קולט נולדה בכפר סן-סובר-אן-פואיסה, במחוז יון שבחבל בורגון בצרפת. ב-15 במאי 1893 נישאה לסופר אנרי גוטייה-וילאר שהיה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה. באמצעותו התוודעה לחוגים הספרותיים והמוזיקליים של פריז. כאשר בעלה גילה את כישרון הכתיבה שלה, הוא ביקש ממנה להעלות על הכתב את זכרונותיה מבית הספר, ופרסם זאת בשמו בספר שנודע בשם "קלודין בבית הספר" (1900). בעקבות ספר זה הופיעה סדרת ספרים בשם "ביתה של קלודין", "קלודין בפריז", "קלודין עקרת הבית" וכו' שנכתבו בשיתוף עם בעלה, אך הופיעו תחת השם "ווילי" שהיה שם העט שלו.
לווילי היו מאהבות ובהן מארי-לואיז סרבה (אשתו של הקריקטוריסט אמיל קול), שילדה לווילי בן. קולט, שהייתה מסוגרת בביתה בתפקיד בת זוג נלעגת, השתחררה אט-אט מאפוטרופסות זו, ובעידודו של ז'ורז' וואג החלה בקריירה של חיקוי פנטומימה מזרחית. היא הופיעה בתיאטראות שונים בפריז ובהם מולן רוז'. ב-1906 התגרשה מווילי, והיו לה מספר מאהבות, ובהן מתילדה דה מורני שהופיעה איתה בהצגות הפנטומימה. היא קיימה יחסים רומנטיים גם עם הסופרת האמריקאית נטאלי קליפורד בארני שהתגוררה בפריז (שנשארה ידידתה עד מותה של קולט), עם המשורר האיטלקי גבריאלה ד'אנונציו ועם אוגוסט אריו שהיה יצרן מכוניות מפורסם.
ב-1912 נישאה לאנרי דה ז'ובנל שהיה עורך העיתון "לה מטן", ונולדה להם בת שנודעה בשם קולט דה ז'ובנל ונמסרה להשגחתה של מטפלת אנגלייה. ב-1914 התבקשה לכתוב את הליברטו לבלט עבור האופרה של פריז, ובחרה במוריס ראוול לכתוב את המוזיקה לאופרה שנודעה בשם "הילד והקסמים" והוצגה לראשונה ב-21 במרץ 1925. במרוצת מלחמת העולם הראשונה הפכה את טירתו של בעלה בעיר סן-מלו לבית חולים לפצועי מלחמה, ובשל כך קיבלה את אות לגיון הכבוד הצרפתי ב-1923. קולט התגרשה מבעלה השני בגלל שמועות שניהלה רומן עם בנה החורג ברטראן דה ז'ובנל שהיה בן שש עשרה שנה בלבד. ב-1935 היא נישאה למוריס גודקה שפרסם ספר על אודותיה בשם "דמותה האינטימית של אישה גאונית".
יצירתה הספרותית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקריירה שלה התפתחה בעיקר אחרי פרסום ספרה "שרי" ב-1920. הסיפור מתרכז בפרשת אהבים בין לאה, פרוצה לשעבר, לבין גבר צעיר בשם שרי. שרי העונד את מחרוזת הפנינים של לאה, והלובש פיג'מה עשויה משי, מהווה את מרכז העלילה. לאה עושה שימוש בכל אמצעי ההישרדות שקולט מייחסת למין הנשי. הסיפור נמשך בספר נוסף בשם "שרי - אחרית דבר" 1926 שבו הניגוד בין עוצמתה של לאה לבין שבריריותו של שרי תופס מקום מרכזי.
קולט נכנסה לעולם השירה והציור המודרניים, ועשתה זאת סביב אישיותו של ז'אן קוקטו. הם כתבו בשיתוף את הספר "הגנים של פלה רויאל" (1930), המתאר את היחסים ביניהם ואת אורח חייהם. הספר זכה להצלחה מרובה ולביקורת אוהדת בכתבי עת לספרות, וקולט נחשבה לסופרת הצרפתייה הגדולה ביותר של תקופתה. היא פרסמה כחמישים נובלות שחלק מהן מהוות את האוטוביוגרפיה שלה. הנושאים עוסקים במאבק הכרוך ביחסים רומנטיים ובאהבה על רקע של יפי הטבע. הנובלה המפורסמת ביותר שלה "ז'יז'י" עובדה למחזה שהוצג בברודוויי ולסרט קולנוע בכיכובו של מוריס שבלייה.
קולט, שנחשבה לדמות שנויה במחלוקת, הייתה גאה ביחסיה עם נשים. היא עזרה לידידתה היהודיה והחביאה את בעלה בעליית גג ביתה במשך מלחמת העולם השנייה. הייתה חברת האקדמיה המלכותית הבלגית מאז 1935. ב-1945 נבחרה לחברת אקדמיית גונקור, וב-1949 הפכה לנשיאת אקדמיית זו.
כאשר מתה בפריז ב-1954 נערכה לה הלוויה ממלכתית, אם כי הכנסייה הקתולית סירבה לערוך לה טקס אשכבה בגלל גירושיה. קולט נקברה בבית הקברות פר לשז.
ב-2010 יצא לאקרנים הסרט "שרי" עיבוד קולנועי לספרה באותו שם[1].
ב-2018 יצא הסרט "קולט" (אנ') על חייה, בכיכובה של קירה נייטלי[2].
ספריה שתורגמו לעברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'יג'י, תרגמה פנינה בת שלה, ירושלים: מסדה, 1951.
- שרי, תרגמה בבה ינאי, תל אביב: עם עובד, 1975.
- שרי, תרגמה בבה ינאי, אחרית דבר - משה סקאל, הוצאת פן - ידיעות ספרים, 2012[3].
- הולדת יום; סידו, תרגמה אביבה ברק, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986.
- החתולה, תרגמה אביבה ברק, תל אביב: רסלינג, 2005[4].
- הטהור והטמא, תרגם ניר רצ‘קובסקי, הוצאת אפרסמון ספרים, 2020[5].
- טובי-כלב וקיקי-מותק, תרגם יורי מירון, הוצאת אפרסמון ספרים, 2021[6].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ג'ודית תורמן, קולט, תרגמה עדי גינצבורג-הירש, הוצאת דביר, 2004[7].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
קולט, ברשת החברתית Goodreads
סידוני גבריאל קולט (1873-1954), דף שער בספרייה הלאומית- קולט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- כתבי קולט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
- קולט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על קולט (סופרת), 26 בדצמבר 2012- אבנר שביט, נשיקה לסבית על הבמה, רבי מכר ואוסקר: סיפורה של היוצרת שפרצה את כל הגבולות, באתר וואלה, 14 בפברואר 2019
- ניר רצ'קובסקי, הַמּוּסָךְ מוסף לספרות, פרק מתוך "הטהור והטמא" / קולט, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 15.07.2020
- רותם עטר, אומרים לנו שיש סקס אחר, באתר "מעלה", מרץ 2021 - על "הטהור והטמא"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ אורי קליין, "שרי": לא ממריא מעבר לבסיס הנרטיבי, באתר הארץ, 10 בינואר 2010
גבי לוין, הסרט "שרי" לפי קולט: רקדנית עירום, ברונית, סופרת, באתר הארץ, 27 בנובמבר 2009 - ^
נירית אנדרמן, הרעיה הנבגדת שהפכה לאחת הסופרות הצרפתיות הבולטות במאה ה-20, באתר הארץ, 11 בפברואר 2019
- ^ עירן דורפמן, "שרי": השגרה שמגוננת מפני צלקות האהבה, באתר הארץ, 14 בפברואר 2013
עמיחי שלו, "שֶרי": בידור קלאסי, אבל מה זה קלאסי?, באתר ynet, 5 בנובמבר 2012 - ^ שהם סמיט, כותבת את בשר העולם, באתר הארץ, 13 בנובמבר 2005
- ^ עילי ראונר, "הטהור והטמא" של קולט: ניסיון לרדת לעומקה של מיניות חריגה, באתר הארץ, 20 במאי 2020
- ^ דורית שילה, "טובי־כלב וקיקי־מותק" של קולט: ספר נהדר על חתול נהנתן וכלב טוב לב, באתר הארץ, 28 באוקטובר 2021
- ^ גבי לוין, חוכמת החיים, הסגנון האלגנטי, המבט החד והמפוכח על החברה האנושית, באתר הארץ, 17 בינואר 2005
