חרוסת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חרוסת
קערת חרוסת אשכנזית, והחומרים מהם היא עשויה, משמאל לימין: אגוזים, יין, קינמון, דבש ותפוחים
קערת חרוסת אשכנזית, והחומרים מהם היא עשויה, משמאל לימין: אגוזים, יין, קינמון, דבש ותפוחים
מאכלים
סוג מטבל
מטבח המטבח היהודי
מרכיבים עיקריים תפוחים, אגוזים, יין
ברכתו העץ[1] או שהכל[2]
צלחת חרוסת בנוסח ספרדי של מערב-אירופה המכילה תפוחים, אגסים, צימוקים, תאנים, מיץ תפוזים, יין אדום, צנוברים וקינמון

חֲרוֹסֶת, הנמצאת בקערת ליל הסדר, היא מטבל מתוק שבו מטבילים את המרור הנאכל בליל הסדר.

הרכב החרוסת והכנתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכיבים של חרוסת

הרכב החרוסת משתנה מעדה לעדה, אך נהוג לרוב להכין את החרוסת מפירות ושאר מוצרים שאליהם נמשל עם ישראל במגילת שיר השירים:

נוהגים להוסיף גם שקדים, לזכר נבואת ירמיהו כי ”כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'” (ירמיהו, ל"א, כ"ז). על המינים האלו יש המוסיפים פירות שונים: ערמון, אגס (כדי לצבוע את החרוסת בצבע טיט), שומשום, מיני ירקות (ויש שהתירו לעשות חרוסת מירקות בלבד), ואף קוקוס (כמנהג יהדות סורינאם[3]). יש שאף עירבו או גירדו חומר או לבנה, זכר לטיט (ויש שפסלו מנהג זה). החרוסת נעשית תחילה כעיסה עבה, זכר לטיט שבו נשתעבדו בני ישראל במצרים, בתוספת פיסות של התבלינים קינמון וזנגביל זכר לקש שעורב בטיט. את העיסה שורים ביין כדי שתהפוך לנוזלית יותר, ויש שנוהגים לעשות זאת דווקא על שולחן הסדר.

מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשנה (משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה ג') מובאת מחלוקת האם אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצווה מדברי סופרים או שכלל איננה מצווה. לדעת תנא קמא, אין אכילת החרוסת מצווה, ותפקידה רק כדי להפיג את טעמה המריר של החזרת (או כדי להרוג סוג של תולעת הקיים בחזרת). לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אכילת החרוסת בליל הסדר היא מצווה, ומבואר במדרש ובתלמוד כי לדעת רבי לוי הוא זכר לעץ התפוח (שתחתיו לפי המדרש, היו יולדות נשות עם ישראל את ילדיהן במצרים כדי שלא יזוהו[4]), ולדעת רבי יוחנן הוא נאכל זכר לטיט שאותו היו צריכים להכין ולבנות עמו את עבודת הכפייה שהייתה מוטלת על היהודים במצרים.[5]

השימוש בליל הסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחרוסת משתמשים לשם טיבול המרור בליל הסדר. בקשר לדין הטבילה קיימים מספר מנהגים: טיבול כל קלח המרור בחרוסת או רק מקצתו וכן קיימת מחלוקת במנהגים האם לנער את החרוסת באופן שיישאר רק טעמה על המרור ויש שלא הצריכו לנער. יהודי תימן נוהגים להטביל גם את הכרפס בחרוסת.

בארבע הקושיות הפותחות את ההגדה של פסח, מה נשתנה, נכללת השאלה מדוע מטבילים בליל הפסח שתי פעמים: כרפס ומרור, ואילו הטבילה בחרוסת אינה מוזכרת (כטבילה נפרדת).

שימוש נוסף לחרוסת הוא ב'כורך': כורכים מצה ומרור טבול בחרוסת ביחד ("כורך"). הסיבה לדבר היא לצאת ידי חובה גם לפי דעת הלל הזקן. אלא שגם הלל מודה שבזמן שאין קרבן פסח אי אפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה ביחד עם המרור היות שכיום המרור אינו מצווה מהתורה ועל כן טעמו מבטל את טעם המצה. על כן יש לאכול תחילה מצה לבדה - לקיים אכילת מצה (מהתורה), ולאחר מכן מרור עם מצה - לקיים אכילת מרור (מדרבנן).

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.