חרוסת
 | |
| קערת חרוסת אשכנזית, והחומרים מהם היא עשויה, משמאל לימין: אגוזים, יין, קינמון, דבש ותפוחים | |
| מאכלים | |
|---|---|
| סוג | מטבל |
| מטבח | המטבח היהודי |
| מרכיבים עיקריים | תפוחים, אגוזים, יין |
| ברכתו | העץ[1] או שהכל[2] |
חֲרוֹסֶת, הנמצאת בקערת ליל הסדר, היא מטבל מתוק שבו מטבילים את המרור הנאכל בליל הסדר.
הרכב החרוסת והכנתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרכב החרוסת משתנה מעדה לעדה, אך נהוג לרוב להכין את החרוסת מפירות ושאר מוצרים שאליהם נמשל עם ישראל במגילת שיר השירים:
- תפוח – ”וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים“ (פרק ז', פסוק ט')
- תמר – ”קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר“ (פרק ז', פסוק ח')
- אגוז – ”אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי“ (פרק ו', פסוק י"א)
- רימון – ”כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ“ (פרק ד', פסוק ג')
- תאנה – ”הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ“ (פרק ב', פסוק י"ג)
- צימוק – ”שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן“ (פרק ז', פסוק ט')
- דבש – ”דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ“ (פרק ד', פסוק י"א)
- קינמון – ”נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן“ (פרק ד', פסוק י"ד)
- יין – ”מַה טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן“ (פרק ד', פסוק י'). היין הוא גם זכר לדם בני ישראל שנשפך במצרים.
נוהגים להוסיף גם שקדים, לזכר נבואת ירמיהו כי ”כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה'“ (ירמיהו, ל"א, כ"ז). על המינים האלו יש המוסיפים פירות שונים: ערמון, אגס (כדי לצבוע את החרוסת בצבע טיט), שומשום, מיני ירקות (ויש שהתירו לעשות חרוסת מירקות בלבד), ואף קוקוס (כמנהג יהדות סורינאם[3]). יש שאף עירבו או גירדו חומר או לבנה, זכר לטיט (ויש שפסלו מנהג זה). החרוסת נעשית תחילה כעיסה עבה, זכר לטיט שבו נשתעבדו בני ישראל במצרים, בתוספת פיסות של התבלינים קינמון וזנגביל זכר לקש שעורב בטיט. את העיסה שורים ביין כדי שתהפוך לנוזלית יותר, ויש שנוהגים לעשות זאת דווקא על שולחן הסדר.
מקור המנהג[עריכת קוד מקור | עריכה]
במשנה (משנה, מסכת פסחים, פרק י', משנה ג') מובאת מחלוקת האם אכילת חרוסת בליל הסדר היא מצווה מדברי סופרים או שכלל איננה מצווה. לדעת תנא קמא, אין אכילת החרוסת מצווה, ותפקידה רק כדי להפיג את טעמה המריר של החזרת (או כדי להרוג סוג של תולעת הקיים בחזרת). לדעת רבי אלעזר ברבי צדוק אכילת החרוסת בליל הסדר היא מצווה, ומבואר במדרש ובתלמוד כי לדעת רבי לוי הוא זכר לעץ התפוח (שתחתיו לפי המדרש, היו יולדות נשות עם ישראל את ילדיהן במצרים כדי שלא יזוהו[4]), ולדעת רבי יוחנן הוא נאכל זכר לטיט שאותו היו צריכים להכין ולבנות עמו את עבודת הכפייה שהייתה מוטלת על היהודים במצרים.[5]
השימוש בליל הסדר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בחרוסת משתמשים לשם טיבול המרור בליל הסדר. בקשר לדין הטבילה קיימים מספר מנהגים: טיבול כל קלח המרור בחרוסת או רק מקצתו וכן קיימת מחלוקת במנהגים האם לנער את החרוסת באופן שיישאר רק טעמה על המרור ויש שלא הצריכו לנער. יהודי תימן נוהגים להטביל גם את הכרפס בחרוסת.
בארבע הקושיות הפותחות את ההגדה של פסח, מה נשתנה, נכללת השאלה מדוע מטבילים בליל הפסח שתי פעמים: כרפס ומרור, ואילו הטבילה בחרוסת אינה מוזכרת (כטבילה נפרדת).
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מילוני בוויקימילון: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: - רונית ורד, תעלומה ושמה חרוסת: מי המציא את המאכל שהפך לסמל חג הפסח?, באתר הארץ, 18 באפריל 2019
- מידע על חרוסת בקטלוג "מרחב" של הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ברוך אפרתי, מה מברכים על חרוסת, באתר כיפה, 30 במרץ 2010
- ^ וראו את פסיקת הרב בן-ציון מוצפי בנושא זה
- ^ שחזור צעדי היהודים דרך החרוסת, מאתר הניו יורק טיימס (באנגלית)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קט"ז, עמוד א'
