סימון וייל (פוליטיקאית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סימון וייל
Simone Veil
.
סימון וייל, 2008
לידה 13 ביולי 1927
ניס, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 ביוני 2017 (בגיל 89)
הרובע השביעי של פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה הפנתאון של פריז עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה המכון למדע המדינה פריז, הפקולטה למשפטים בפריז עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאית, שופטת עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה איחוד למען צרפת הדמוקרטית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה חתימה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סימון ויילצרפתית: Simone Veil; ‏13 ביולי 1927 - 30 ביוני 2017) הייתה פוליטיקאית ועורכת דין יהודיה-צרפתייה, ניצולת השואה. כיהנה כשרה בממשלות צרפת והייתה נשיאת הפרלמנט האירופי.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

וייל נולדה בניס בשם סימון אנני ז'אקוב, בתו של ארכיטקט יהודי. במהלך מלחמת העולם השנייה, במרץ 1944, היא גורשה מצרפת עם משפחתה. יחד עם אמה ואחותה נשלחה וייל לאושוויץ-בירקנאו. אמה נפטרה כעבור זמן קצר, טרם שחרור המחנה ב-1945. אביה ואחיה נפטרו גם הם בתקופה זו, בעוד וייל ושתיים מאחיותיה ניצלו ונותרו בחיים. בתום המלחמה שבה לצרפת והחלה בלימודי משפטים ומדע המדינה, במהלכם פגשה באנטון וייל ונישאה לו ב-26 באוקטובר 1946.

בשנים 19741979 כיהנה וייל כשרת הבריאות בממשלותיהם של ראשי הממשלה ז'אק שיראק וריימון באר. במהלך כהונתה נחקקו חוקים המרחיבים את היתר השימוש באמצעי מניעה (1974) ולראשונה, לאחר מאבק פוליטי קשה, ניתן היתר חוקי לביצוע הפלות. בשנת 1979 נבחרה לכהן בפרלמנט האירופי ומיד לאחר מכן נבחרה לנשיאתו.

סימון וייל למעלה משמאל בשנת הלימודים 1942-1941

כהונתה כנשיאת הפרלמנט האירופי נמשכה עד 1982. וייל הייתה האישה הראשונה בתפקיד והייתה הראשונה לשאת בתפקיד כאישיות נבחרת (על פני מינוי פוליטי כפי שהיה נהוג עד אותה עת). בשנים 19841993 כיהנה פעם נוספת בפרלמנט האירופי ועד 1989 שימשה מנהיגת הגוש הליברלי-דמוקרטי בפרלמנט. במהלך שנים אלו הייתה יו"ר הוועדה לעניינים משפטיים (1982-1984), חברת הוועדה לאיכות הסביבה, בריאות וצרכנות (1984-1992), חברת הוועדה לנושאים מדיניים (1989 ובשנית בין 1990-1992), חברת הוועדה לענייני חוץ וביטחון ובמסגרתה בוועדת המשנה לזכויות אדם (1992-1993) וממלאת מקום בוועדה למעמד האישה (1989 - 1992). בין השנים 1989-1993 הייתה וייל חברת המשלחת של הפרלמנט האירופי לאספת הנבחרים המשותפת של נציגי האיחוד האירופי ונציגי מדינות אפריקה, הקריביים והאוקיינוס השקט שחתמו על אמנת לומה. עד 1992 כיהנה באספה זו כסגנית יו"ר.

בשנים 19931995 שבה וייל לכהן בממשלת צרפת בתפקיד שרת הרווחה והבריאות והממונה על הרשויות המקומיות.

משנת 1998 כיהנה וייל כחברה באספה החוקתית של צרפת. בשנת 2005 לקחה חלק בקמפיין לעידוד יצירת חוקה עבור האיחוד האירופי. מעורבותה זו הייתה נתונה לביקורת פנימית בצרפת, לאור סתירות שקיימות מתוקף תפקידה באספה החוקתית במדינה ועל אף יציאתה לשבתון במהלך תקופה זו. משנת 2003 חברת מועצת הקרן לסיוע לקורבנות שהוקמה במסגרת בית הדין הפלילי הבינלאומי. בנובמבר 2008 נבחרה לחברה באקדמיה הצרפתית, וב-2010 נכנסה לתפקידה, במושב הקרוי על-שם ז'אן ראסין.

בשנת 1979 הוענק לה תואר דוקטור לשם כבוד מטעם אוניברסיטת בר-אילן[1]. וייל היא כלת פרס קרל הגדול לשנת 1981, כלת פרס נסיך אסטוריאס לשנת 2005 ומשנת 1998 היא נושאת בתואר דיים במסגרת מסדר האימפריה הבריטית.

וייל נפטרה ב-30 ביוני 2017, שבועיים לפני יום הולדתה ה-90. במלאת שנה למותה הועברה לקבורה בפנתיאון של פריז. וייל היא האישה החמישית שנקברה בפנתיאון.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • סימון וייל, חיים, אוטוביוגרפיה, (תרגום מצרפתית: דורית דליות), ירושלים: הוצאת יד ושם והוצאת מטר, 2010.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סימון וייל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]