סכיזופרניה איטית
סכיזופרניה איטית או סכיזופרניה המתפתחת באיטיות הייתה קטגוריית אבחון ששימשה בברית המועצות כדי לתאר את מה שנטען כסוג של סכיזופרניה המאופיינת בהתפתחות איטית ולאורך זמן. אבחון זה בוצע גם בחולים שלא הראו כלל תסמינים של סכיזופרניה או הפרעות פסיכוטיות אחרות, בהנחה שתסמינים אלו יופיעו מאוחר יותר.[1] האבחנה פותחה בשנות ה-60 על ידי הפסיכיאטר הסובייטי אנדריי סניז'נבסקי (אנ') ועמיתיו,[2][3] והייתה בשימוש בלעדי בברית המועצות ובכמה המדינות הגוש המזרחי, עד לנפילת הקומוניזם שהחלה ב-1989[4] השימוש באבחנה זו נעשה לצרכים פוליטיים, כאמצעי להגביל את ההתנגדות הפוליטית למשטר הסובייטי, גם במקרים של אנשים שלא היו להם תסמינים למחלה נפשית. מעולם לא נעשה בו שימוש או הכרה מחוץ לברית המועצות,[5] או על ידי ארגונים בינלאומיים כמו ארגון הבריאות העולמי.[6] אבחנה זו נחשבת לדוגמה מייצגת לשימוש פוליטי בפסיכיאטריה בברית המועצות.[7][8]
"סכיזופרניה איטית" הייתה האבחנה הידועה לשמצה ביותר שבה השתמשו פסיכיאטרים סובייטים, בשל השימוש בה נגד מתנגדים פוליטיים. לאחר ששוחררו מבית חולים אנשים שאובחנו עם סכיזופרניה איטית, נשללו זכויותיהם האזרחיות, כגון מהימנותם וכושר התעסוקה שלהם. השימוש באבחנה זו זכה לגינוי בינלאומי.[9]
בגרסה הרוסית המודרנית של הגרסה ה-10 של ICD – הסיווג הסטטיסטי הבינלאומי של מחלות ובעיות בריאות קשורות (ICD-10), סכיזופרניה איטית אינה רשומה עוד כצורה של סכיזופרניה.[10] עם זאת, היא עדיין נכללת כהפרעת אישיות סכיזוטיפלית בגרסה הרוסית של ה-ICD, בסעיף F21 של פרק V.[11]
פיתוח התיאוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המונח "סכיזופרניה איטית" הוצג בברית המועצות בשנות ה-30 על ידי הפסיכיאטרית ד"ר גרוניה סוחרבה. סוחרבה השתמשה במונח לראשונה במאמר משנת 1933, בו תיארה סוג של סכיזופרניה שהתפתחה באיטיות בילדים, לפני גיל ההתבגרות. המונח של סוחרבה, שלא היה פוליטי, היה חלק סטנדרטי של ספרי הלימוד הסובייטיים על סכיזופרניה בשנות הארבעים.[12] בשנות ה-60, פיתח פרופסור אנדריי סניז'נבסקי (אנ'), התאורטיקן הבולט ביותר של הפסיכיאטריה הסובייטית ומנהל המכון לפסיכיאטריה של האקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות, סיווג חדשני של הפרעות נפשיות, המציב קבוצה מקורית של קריטריונים אבחנתיים, על סמך המונח שטבעה סוחרובה. סניז'נבסקי ועמיתיו שפיתחו את הרעיון נתמכו על ידי הפסיכיאטרים הסובייטים פדור קונדרטב, סרגיי סמיונוב ויעקב פרומקין. כולם היו חברים ב"אסכולת מוסקבה" לפסיכיאטריה.
לאור השימוש הפוליטי באבחנה זו, ניתן להניח שהרעיון פותח או הורחב לפי הנחיות של השירות החשאי הסובייטי ק.ג.ב. והמפלגה הקומוניסטית.[13]
שימוש נגד מתנגדים פוליטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבחנות פסיכיאטריות כמו "סכיזופרניה איטית" שימשו בברית המועצות למטרות פוליטיות, לרוב עבור מתנגדים למשטר הסובייטי.[14] "סכיזופרניה איטית" כקטגוריית אבחון, נוצרה כדי להקל על החזקה של מתנגדים והיוותה שורש להונאה עצמית בקרב פסיכיאטרים כדי להרגיע את מצפונם כאשר אותם רופאים פעלו ככלי דיכוי בשם מערכת פוליטית.[15] הפסיכיאטר האמריקני פיטר ברגין מציין כי המונח "סכיזופרניה איטית" נוצר כדי להצדיק טיפול בלתי רצוני של מתנגדים פוליטיים בתרופות המשמשות בדרך כלל לחולים פסיכיאטריים.[16]
המבקרים רמזו שסנז'נבסקי עיצב את המודל הסובייטי של אבחנה זו לסכיזופרניה, כדי להפוך בהמשך התנגדות פוליטית למחלת נפש.
למרות הנחות היסוד השנויות במחלוקת שלה, אך בהתאם למסורות המדע הסובייטי דאז, השערתו של סניז'נבסקי רכשה מיד מעמד של דוגמה, שהיא דוקטרינה או עיקרון אידאולוגי או דתי, הנחשבת כבעלת סמכות שאין לערער עליה, גם בלא שהוכחה לוגית או מדעית.[17] הרעיון של סניז'נבסקי, הוכיח את עצמו כנוח מבחינה אבחונית עבור פסיכיאטרים רבים, ושחרר אותם מספק בעת ביצוע אבחנה.[17]
בהוראת ה-ק.ג.ב., אלפי רפורמטורים חברתיים ופוליטיים – מתנגדים סובייטים – נכלאו בבתי חולים לחולי נפש לאחר שסומנו עם אבחנות של סכיזופרניה איטית.[18] סניז'נבסקי עצמו איבחן, או היה מעורב בדרך אחרת, בשורה של מקרים מפורסמים של מתנגדים,[14] ובעשרות מקרים הוא חתם באופן אישי על החלטות ועדה לגבי אי שפיותם המשפטית של מתנגדים פוליטיים שהיו למעשה בריאים בנפשם, כולל ולדימיר בוקובסקי, פיוטר גריגורנקו, ואחרים.[19] הרחבת גבולות הסכיזופרניה, איפשרה הצדקה משפטית ותאורטית להפעיל טיפול כפוי במתנגדים בבתי חולים לחולי נפש.
הנחות לשימוש באבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
היוזמה העולמית על פסיכיאטריה Global Initiative on Psychiatry – (GIP), היא קרן בינלאומית לרפורמה בבריאות הנפש, שהשתתפה בקמפיין נגד ההתעללות הפוליטית באמצעות פסיכיאטריה בברית המועצות. לפי רוברט ואן וורן (אנ'), מנכ"ל הקרן, ההתעללות הפוליטית בפסיכיאטריה בברית המועצות נבעה מהאמונה שאנשים שמתנגדים למשטר הסובייטי היו חולי נפש (שכן לא הייתה סיבה הגיונית להתנגד למערכת החברתית-פוליטית הנחשבת הטובה ביותר בעולם). האבחנה של "סכיזופרניה איטית" סיפקה מסגרת להסבר התנהגות זו. זה נראה בעיני פסיכיאטרים סובייטים רבים הסבר הגיוני מדוע מישהו יהיה מוכן לנטוש את האושר, המשפחה והקריירה שלו, בגלל שכנוע עמוק השונה באופן כה מהותי ממה שנדמה היה שרוב האנשים האמינו.[13][20][21]
פופולריות האבחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בגלל אבחנות של "סכיזופרניה איטית", נרשמו ברוסיה בשנת 1974 מקרי סכיזופרניה רבים בהרבה מהממוצע בעולם, 5-7 מקרים של סכיזופרניה לכל 1,000 אוכלוסייה, בהשוואה ל-3–4 לכל 1,000 בבריטניה.[22] בשנות ה-80, היו ברוסיה פי שלושה חולים סכיזופרניים לנפש מאשר בארצות הברית, פי שניים חולים סכיזופרנים ממערב גרמניה, אוסטריה ויפן,[23] ובאופן מובהק יותר חולים סכיזופרנים מכל מדינה מערבית.[23] העיר עם השכיחות המאובחנת הגבוהה ביותר של סכיזופרניה בעולם הייתה מוסקבה.[24]
יחד עם פרנויה, הייתה סכיזופרניה איטית האבחנה ששימשה לרוב לכליאה פסיכיאטרית של מתנגדים.[25] דארל רג'יר מהמכון הלאומי לבריאות הנפש, אחד המומחים בארצות הברית שביקרו בבתי חולים פסיכיאטריים סובייטיים ב-1989, העיד כי מספר ניכר של מתנגדים פוליטיים הוכרו כ"חולי נפש" על בסיס תסמינים כמו "מחשבות אנטי-סובייטיות" או "אשליות על רפורמיזם".
על פי הפסיכיאטר אלכסנדר דנילין, הגישה הנוזולוגית בבית הספר הפסיכיאטרי במוסקבה שהוקם על ידי אנדריי סניז'נבסקי (שדנילין ראה בו פושע ממלכתי) הסתכמה ביכולת לאבחן סכיזופרניה.[26]
השיטתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
המודל הסובייטי של סכיזופרניה מבוסס על ההשערה שמאפיין יסודי (שבאמצעותו מבחינים קלינית בהפרעות בספקטרום הסכיזופרניה) הוא התפתחותה האיטית ומהלך האורך שלה. ההשערה מרמזת על שלושה סוגים עיקריים של סכיזופרניה:
- מתמשך: בלתי פוסק, מתקדם במהירות ("ממאיר") או לאט ("איטי"), עם פרוגנוזה גרועה
- תקופתי (או חוזר): מאופיין בהתקף חריף, ואחריו הפוגה מלאה עם התקדמות מועטה או ללא התקדמות
- משולב: תערובת של סוגים מתמשכים ותקופתיים המתרחשת מעת לעת ומאופיינת ברמיסיה חלקית בלבד.[27]
חלק מהסיווג של סוגי סכיזופרניה המיוחסים לסנז'נייבסקי[28] עדיין נמצא בשימוש ברוסיה המודרנית,[29] ורואה בסכיזופרניה איטית דוגמה מהסוג המתמשך.[30] השכיחות של התיאוריות של סניז'נבסקי הובילה במיוחד להרחבת גבולות המחלה כך שאפילו השינוי ההתנהגותי הקל ביותר יכול להתפרש כאינדיקציה להפרעה נפשית.[31]
מצבים המוצגים כסימפטומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
תיאור שנעשה בקפידה של סכיזופרניה איטית קבע שתסמינים פסיכוטיים אינם חיוניים לאבחנה, אך סימפטומים של פסיכופתיה, היפוכונדריה, דה-פרסונליזציה (אנ') או חרדה היו מרכזיים בה.[25] התסמינים שנחשבו כחלק מ"הציר השלילי" כללו פסימיות, הסתגלות חברתית לקויה וקונפליקט עם הרשויות, והספיקו בעצמם לאבחון פורמלי של "סכיזופרניה אטית עם מעט תסמינים".[25] על פי סניז'נבסקי, מטופלים עם סכיזופרניה איטית יכולים להופיע כשפויים לכאורה, אך למעשה הם מפגינים שינויים אישיותיים מינימליים (ורלוונטיים קלינית) שיכולים להישאר ללא תשומת לב לעין הבלתי מאומנת.[25] גם מטופלים עם הפרעות נפשיות לא פסיכוטיות (או שלא היו כלל מתמודדי נפש) יכולים להיות מאובחנים עם סכיזופרניה איטית.[25]
השכיחות של "סכיזופרניה איטית" גדלה, מכיוון שלדברי סניז'נבסקי ועמיתיו, חולים עם אבחנה זו היו מסוגלים לתפקד מבחינה חברתית באופן כמעט רגיל. הסימפטומים שלהם עשויים להיות דומים לאלה של נוירוזה או פרנויה. מטופלים עם תסמינים פרנואידים שמרו על תובנה לגבי מצבם, אך העריכו יתר על המידה את המשמעות שלהם והיו להם רעיונות גרנדיוזיים של רפורמה בחברה. לסכיזופרניה איטית יכולים להיות תסמינים כמו "הזיות רפורמות", "התמדה" ו"מאבק על האמת". כפי שדיווח ויקטור סטייז'קין, סניז'נבסקי איבחן "הזיות רפורמה" בכל מקרה שבו מטופל מפתח עיקרון חדש של ידע אנושי, או מנסח אידיאל של אושר אנושי או מתכנן פרויקטים אחרים לטובת האנושות.[32]
בשאר העולם המערבי, במהלך שנות ה-60 וה-70, תיאוריות שהכילו רעיונות על רפורמה בחברה, מאבק על האמת ואמונות דתיות – לרוב לא נחשבו להפרעות פרנואידיות הזויות בסיווג פסיכיאטרי. אולם הפסיכיאטריה הסובייטית, מסיבות אידאולוגיות, ראתה ביקורת על המערכת הפוליטית והצעות לרפורמה בה כהתנהגות הזויה ואף מסוכנת. האבחנות של סכיזופרניה איטית והתנהגות פרנואידיות עם הזיות על רפורמה שימשו רק בברית המועצות ובכמה מדינות במזרח אירופה.
בהרצאה של גיבור ברית המועצות גאורגי מורוזוב (אנ'), בהרצאה על פסיכיאטריה משפטית במכון סרבסקי שאל אחד המשתתפים מהקהל: "ספר לנו, החבר גאורגי ואסילביץ', מהי בעצם האבחנה של סכיזופרניה איטית?"[33] מאחר שהשאלה נשאלה באירוניה ענה מורוזוב באירוניה: "אתם יודעים, עמיתים יקרים, זו מחלה מאוד מוזרה. אין הפרעות שווא, אין הזיות, אבל יש סכיזופרניה!"[33]
שני הפסיכיאטרים הסובייטים Marat Vartanyan ואנדריי Mukhin בראיון שלהם לעיתון הסובייטי קומסומולסקאיה פרבדה שיצא ב-15 ביולי 1987 הסבירו כיצד ייתכן שאדם עלול להיות חולה נפש, בעוד שאנשים הסובבים אותו לא שמו לב לכך, למשל, במקרה של "סכיזופרניה איטית". מה הכוונה באמירה שאדם חולה נפש? Marat Vartanyan אמר, "... כאשר אדם עסוק באובססיביות במשהו. אם אתה מדבר איתו על נושא אחר, הוא אדם נורמלי שהוא בריא, שעשוי להיות הממונה עליך באינטליגנציה, בידע וברהיטות. אבל ברגע שאתה מזכיר את הנושא האהוב עליו, האובססיות הפתולוגיות שלו מתלקחות בפראות." Vartanyan אישר כי מאות אנשים עם אבחנה זו אושפזו בברית המועצות. לדברי מוכין, זה התרחש משום ש"הם מפיצים את הרעיונות הרפורמיסטיים הפתולוגיים שלהם בקרב ההמונים". כמה חודשים לאחר מכן מנה אותו עיתון "עניין יוצא דופן במערכות פילוסופיות, דת ואמנות" בין הסימפטומים של הסכיזופרניה האיטית, מתוך מדריך לפסיכיאטריה של בית הספר במוסקבה של סניז'נבסקי.[34]
זיהוי שיטה, טיפול ולימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]
רק פסיכיאטרים שהוכשרו במיוחד, יכלו לזהות, לאבחן ולטפל ב"סכיזופרניה איטית" במתנגדים פוליטיים, והדבר נעשה ב"בית חולים פסיכיאטרי מיוחד" במינונים כבדים של תרופות אנטי פסיכוטיות. בהיותם משוכנעים בכך שברית המועצות הטוטליטרית תישאר לעד, פסיכיאטרים סובייטים, במיוחד במוסקבה, לא היססו ליצור מאמרים "מדעיים" ולהגן מבחינה אקדמית על האבחון, באמצעות תיאורי מקרים של מתנגדים פוליטיים.[36] לדוגמה, סניז'נבסקי אבחן את הדיסידנט ולדימיר בוקובסקי כסכיזופרן ב-5 ביולי 1962[37] וב-12 בנובמבר 1971 כתב לסופר ויקטור נקרסוב (אנ') כי מאפייני מחלת הנפש של בוקובסקי נכללו בעבודת הגמר של עמיתו של סניז'נבסקי. כל המסמכים הרפואיים בעניינו היו זמינים בספריות רפואיות, ללא הגנה על פרטיות. כאשר חזר סמיון גלוזמן (אנ') לקייב ב-1982 לאחר היעדרותו של עשר שנים, הוא נדהם לראות את כל הספרות ה"מדעית" הזו פתוחה לציבור בספרייה הרפואית בקייב, ונדהם עוד יותר לקרוא את כל הספרות ה"מדעית" הזו. במאמרים ובעבודות התזה שלהם, המליצו קוסאצ'יוב ופסיכיאטרים סובייטים אחרים על טיפול בליטיגציה ורפורמיזם, על טיפול באשפוז כפוי לאנשים מתנגדי המשטר הסובייטי בעלי עמדות רפורמיסטיות.
ביקורת מערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושבי המערב התוודעו לראשונה לאבחנת "סכיזופרניה איטית" ולשימושיה הפוליטיים באמצע שנות ה-70, כתוצאה מהשכיחות הגבוהה המדווחת של סכיזופרניה באוכלוסייה הרוסית.[22] סניז'נבסקי הותקף אישית במערב כדוגמה להתעללות פסיכיאטרית בברית המועצות.[14] הוא הואשם בפיתוח ציני של מערכת אבחון שניתן לכופף למטרות פוליטיות. הפסיכיאטר האמריקני אלן א' סטון (אנ') הצהיר כי הביקורת המערבית על הפסיכיאטריה הסובייטית התמקדה בסנז'נייבסקי באופן אישי, משום שהוא היה אחראי לאבחון של סכיזופרניה איטית אצל תומכי "רפורמות" ואבחן רבים מה"חולים".
בספרם המשותף Sociodinamicheskaya Psikhiatriya (Sociodynamic Psychiatry), מציינים המחברים סיזר קורולנקו (אנ') ונינה דמיטרייבה, כי התיאור הקליני של סמולביץ' של סכיזופרניה איטית הוא חמקמק ביותר וכולל כמעט את כל המצב הנפשי והמצבים האפשריים בשינויים הנפשיים. הם מתרחשים באדם ללא פסיכופתולוגיה, וביניהם: אופוריה, היפראקטיביות, אופטימיות מופרכת, עצבנות, רגישות יתר, חוסר התאמה וחסך רגשי, תגובות היסטריות עם תסמינים מתקשרים ודיסוציאטיביים, ילדותיות, מצבים אובססיביים-פוביים ועקשנות. סמולביץ' מבסס את האבחנה של סכיזופרניה איטית מתמשכת, על מראה ואורח חיים ומדגיש כי קדמת הבמה בתמונת השינויים השליליים נתונה לניגוד בין שמירה על פעילות נפשית (ולפעמים יכולת עבודה גבוהה למדי), לבין מנייריזם, וחריגות במראה החיצוני ובאורח החיים כולו. בראיון שלו ב-2014, אנטולי סמולביץ' אומר, "עכשיו הכל התהפך מעט בצורה אחרת, סכיזופרניה איטית הפכה להפרעה סכיזוטיפלית וכו'. אני חושב שזה לא סוף תורתו [של סניז'נבסקי], כי לאחר זמן מה, הכל יחזור לתלם, אבל זו לא תהיה חזרה פשוטה אלא יקבל כיוון חדש."[38]
לפי הפרשנות של האגודה הפסיכיאטרית העצמאית של רוסיה לטקסט משנת 2007 של ולדימיר רוטשטיין, דוקטריניסט מבית ספרו של סניז'נבסקי, יש מספיק חולים עם אשליית רפורמות במתקני אשפוז פסיכיאטריים לטיפול כפוי.[39] בשנת 2012 הוזכרה אשליה של רפורמיזם כסימפטום של הפרעה נפשית "בפסיכיאטריה: מדריך לאומי".[40] באותה שנה דיווח ולדימיר פשקובסקי במאמרו כי הוא אבחן 4.7 אחוזים מ-300 חולים עם אשליית רפורמה.[41] כפי שכתב הסוציולוג הרוסי אלכסנדר טרסוב, "תטופל בבית חולים כדי שאתה וכל מכריך תזכו ללמוד לנצח שרק אנשים כמו אנטולי צ'ובאיס או גרף הגרמני יכולים להיות עסוקים ברפורמה בארצנו".[42] לפי ריימונדס קרומגולדס, חבר לשעבר במפלגה הפוליטית "רוסיה האחרת", הוא נבדק בגלל "אשליה של רפורמיזם", שהוליד הנחה של סכיזופרניה מתקדמת איטית.[43] בשנת 2012, Tyuvina ו-Balabanova במאמרם המשותף דיווחו שהם השתמשו בסולפיריד לטיפול בסכיזופרניה מתקדמת איטית.[44]
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Richard j, Bonnie L,Political Abuse of Psychiatry in the Soviet Union and in China: Complexities and Controversies, The Journal of the American Acadamy of Psychiatry and the Law, vol. 30.2002, PP 136-144
- Boris M. Segal M.D., Ph.D.,Soviet psychotherapy: The tasks and methodological problems, Psychiatric Quarterly" volume 49, pages8–17 (1977)",
- Robert van Voren, Political Abuse of Psychiatry—An Historical Overview, Schizophrenia Bulletin, vol. 36, no 1, January 1st 2010, p. 33–35
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Sfera 2013.
- ^ Smulevich 1989.
- ^ Korolenko & Kensin 2002.
- ^ Wilkinson 1986; Merskey & Shafran 1986; Gluzman 2013a; Korotenko & Alikina 2002, p. 18; Gershman 1984; Targum, Chaban & Mykhnyak 2013
- ^ Moran 2010.
- ^ RIANovosti 2013.
- ^ להרחבה ראו Political_abuse_of_psychiatry_in_the_Soviet_Union
- ^ Arutyunov Henry 1987year.(Time of Perestroika).
- ^ Gershman 1984.
- ^ Savenko 2008.
- ^ Russian adapted version of the ICD-10.
- ^ Zajicek 2018, p. 97–101.
- ^ 1 2 Voren 2010b.
- ^ 1 2 3 Reich 1983.
- ^ Tobin 2013.
- ^ Breggin 1993.
- ^ 1 2 Nuller 2008, p. 18.
- ^ Healey 2011.
- ^ Stone 1985, p. 11.
- ^ Robert van Voren, Mr Sluggish Schizophrenia
- ^ Robert van Voren, Political Abuse of Psychiatry—An Historical Overview, בית הספר לרפואה באוניברסיטת מרילנד, 5 בנובמבר 2009
- ^ 1 2 Gosden 2001, p. 22.
- ^ 1 2 Vasilenko 2004, p. 33.
- ^ Park et al. 2014.
- ^ 1 2 3 4 5 Ougrin, Gluzman & Dratcu 2006.
- ^ Danilin 2008.
- ^ Lavretsky 1998, p. 543.
- ^ Bleikher 1984, p. 278.
- ^ Zharikov & Tyulpin 2000, p. 371.
- ^ Tiganov 1999, p. 414.
- ^ Bloch & Reddaway 1985, p. 40.
- ^ Styazhkin 1992, p. 66.
- ^ 1 2 Gluzman 2009.
- ^ Voren 2010a, p. 492.
- ^ Fainberg 1975.
- ^ Gluzman 2013a.
- ^ Popov 1992, p. 70.
- ^ Smulevich & Morozov 2014.
- ^ NPZ 2007.
- ^ Dmitrieva, Krasnov & Neznanov 2012, p. 322.
- ^ Pashkovsky 2012.
- ^ Tarasov 2006, p. 159.
- ^ Krumgold 2012.
- ^ Tyuvina & Balabanova 2012.