אנטולי צ'ובאיס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אנאטולי בוריסוביץ' צ'ובאייס
Анатолий Борисович Чубайс
Anatoly Chubais 22.01.2015.jpeg
צ'ובאיס ב-2015
לידה 16 ביוני 1955 (בן 64)
בוריסוב, מחוז מינסק בלארוס הסובייטית, ברית המועצות
מדינה רוסיה
השכלה Moscow Power Engineering Institute, Saint Petersburg State University of Engineering and Economics
עיסוק פוליטיקאי, כלכלן עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית; ברית כוחות הימין
בת זוג מריה וישנֶבסקי (מ-1990)
צ'ובאייס.רו
סגן ראשון לראש הממשלה ה־3
5 בנובמבר 199423 במרץ 1998
(3 שנים ו-19 שבועות)
שר האוצר הרוסי ה־6
17 במרץ 199720 בנובמבר 1997
(35 שבועות ו-4 ימים)
ראש סגל הקרמלין ה־4
15 ביולי 19967 במרץ 1997
(33 שבועות ו-5 ימים)
סגן ראש ממשלת רוסיה
1 ביוני 19925 בנובמבר 1994
(שנתיים ו-22 שבועות)
יו"ר הוועדה הממלכתית לניהול רכוש המדינה ה־2
10 בנובמבר 19915 בנובמבר 1994
(3 שנים)
פרסים והוקרה
  • עיטור מסדר המולדת דרגה רביעית
  • תעודת כבוד נשיאותית של הפדרציה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Signature of Anatoly Chubais.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אנאטולי צ'ובאייס עם נשיא רוסיה דמיטרי מדבדב, בסין, ספטמבר 2010.

אנאטולי בוריסוביץ' צ'ובאייס (Анатолий Борисович Чубайс; נולד ב-16 ביוני 1955, בוריסוב, מחוז מינסק, בלארוס הסובייטית, ברית המועצות) הוא איש עסקים ומדינאי רוסי-סובייטי, מנכ"ל חברת רוסננו (ברוסית: РОСНАНО), תאגיד ממלכתי לננוטכנולוגיה.

מאז נובמבר 1991, צ'ובאייס נטל חלק פעיל מאוד בפוליטיקה ובמרקם החיים החברתי ברוסיה. הוא היה יו"ר מועצת המנהלים של מערכת האנרגיה המאוחדת של רוסיה, חברת החשמל הממלכתית, וראש סגל הקרמלין, בתקופת הנשיא בוריס ילצין.

צ'ובאיס נחשב לאחד ממובילי ואדריכלי הרפורמות הכלכליות של ממשל ילצין, הליך ההפרטה בשנות ה-90, והיה ממובילי המהלך להפרטת שוק החשמל ברוסיה בשנות ה-2000, בעיקר בעשור הראשון למאה ה-21.

מוצאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנאטולי צ'ובאיס נולד לקולונל בגמלאות, בוריס מאטווייביץ' צ'ובאיס (נולד ב-15 בפברואר 1918-נפטר ב-9 באוקטובר 2000), ממשתתפי מלחמת העולם השנייה, שפרש מהצבא. לאחר פרישתו, היה מרצה למרקסיזם-לניניזם, ועבד במכון למדעי הכרייה בלנינגרד. אמו הייתה ראיסה יפימובנה סגל (נולדה ב-15 בספטמבר 1918 ונפטרה ב-7 בספטמבר 2004)[1]. אחיו - איגור צ'ובאיס (נולד ב-26 באפריל 1947) הוא דוקטור לפילוסופיה, פרופסור בפקולטה לפילוסופיה חברתית של מדעי הרוח והחברה באוניברסיטה הרוסית לידידות העמים (Российский университет дружбы народов) במוסקבה.

השכלתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1977 סיים את לימודיו במכון להנדסה כלכלית ע"ש פלמירו טוליאטי בלנינגרד ובשנת 1983 סיים עבודת הדוקטורט שלו בפקולטה לכלכלה בנושא "מחקר ופיתוח שיטות תכנון וניהול טובים יותר בארגונים מקצועיים למדע וטכנולוגיה". בשנת 2002 סיים את הפקולטה לפיתוח מקצועי לחינוך והוראה, מטעם המכון להנדסת חשמל במוסקבה בתחום "בעיות התפוקה המודרניות" וכתב עבודת סיכום "נקודות מבט לפיתוח משאבי אנרגיה של רוסיה".

פעילויותיו האקדמיות והפוליטיות בברית המועצות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1977-1982 היה מהנדס, עוזר לפרופסור להנדסה במכון לכלכלה בלנינגרד, שם מאוחר יותר, בשנים 1982-1990 עבד כמרצה בכיר. באמצע שנות ה-80 היה למנהיג של קבוצה לא פורמלית של בעלי השקפה דמוקרטית כלכלית בלנינגרד.

בשנת 1980 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית ובשנת 1987 הוא עזר לייסד את המועדון בלנינגרד, "הפרסטרויקה". בשנת 1990, מונה לסגן הראשון של הוועדה המבצעת של עיריית לנינגרד, והיה היועץ הכלכלי הראשי של ראש העיר, אנטולי סובצ'ק.

מינוי ראשון בממשלת רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שובר הלוואה ממשלתי (ואוצ'ר), שאיפשר למחזיק בו רכישת מניות במפעלים של המדינה - יוזמה של צ'ובאייס בעת הליכי ההפרטה של שנות ה-90.

ב-15 בנובמבר 1991 התמנה ליו"ר הוועדה לניהול נכסי המדינה (Государственный комитет РСФСР по управлению имуществом) - בדרגת שר ממשלתי.

ב-1 ביוני 1992 מונה לסגן יו"ר הוועדה הרוסית למדיניות כלכלית ופיננסית. עד מינויו של צ'ובאיס רכשה הוועדה מוניטין כגוף ליברלי בשוק נוקשה. תחת הדרכתו כמנהיג תוכנית ההפרטה, ​​צ'ובאיס פיתח ויישם את רעיון כלכלת השוק תוך הדרכה טכנית שלה והיה ממנסחי החוק "אודות הפרטת מפעלי המדינה העירוניים" שהתקבל ב-1991 ובהשתתפות ראש הממשלה ייגור גאיידר. בשנת 1992 הוציא הנשיא בוריס ילצין צו נשיאותי "אודות האצת הפרטת מפעלי המדינה העירוניים", אשר הביאה ליצירת תוכנית הפרטה ממלכתית והרפורמה הכלכלית יצאה לדרך.

ב-31 ביולי 1992 ילצין פרסם צו נשיאותי מס' 141 שיצר את "המחלקה לסיוע טכני", שבו כלכלנים אמריקאים עבדו כיועצים.

בנובמבר 2004 בראיון לעיתון "פייננשל טיימס" אמר צ'ובאיס כי ההפרטה ברוסיה נעשתה אך ורק למטרות של מאבק כוחות נגד "המנהיגים הקומוניסטים": "היינו צריכים להיפטר מהם, אבל לא היה לנו זמן בשביל זה. החשבון לא היה בחודשים כי אם בימים". צ'ובאיס אמר גם כי "הנכסים הרוסיים היקרים ביותר והחשובים שבהם הועברו לקבוצה של טייקונים, תמורת הלוואות ותמיכה כספית ופוליטית בילצין בבחירות של 1996". לדברי צ'ובאיס, העברת השליטה לידי האוליגרכים הביאה למצב של העברת מפעלים עם מאות אלפי עובדים, העברה שנועדה למנוע את ניצחונה של מפלגת האופוזיציה הקומוניסטית בבחירות לנשיאות ב-1996: "אם לא היינו מבצעים הפרטה, הקומוניסטים היו מנצחים בבחירות בשנת 1996".

ברוסיה בשנים 1997-1991 הופרטו מעל ל-130,000 מפעלים באמצעות מערכת שוברי הלוואות למניות רבות של נכסים שבבעלות המדינה, אלא שעל השוברים הללו השתלטה קבוצה קטנה של אנשים ("האוליגרכים"). על ידי רכישת שוברים אלה והתעשרות בלתי מוגבלת.

תוכנית ההפרטה מנתה שבע מטרות עיקריות: היווצרות שכבה של בעלים פרטיים, שיפור יעילות הארגונים, רווחה לאוכלוסייה ופיתוח תשתיות חברתיות באמצעות הפרטה, קידום ייצוב המצב הפיננסי של המדינה, קידום התחרותיות תוך מניעת מונופול, משיכת השקעות זרות, יצירת תנאים להרחבת ההפרטה.

על פי דו"ח פנימי של הוועדה לניהול רכוש המדינה, ראש הוועדה ולדימיר פולוואנוב כתב כי מתוך השבעה רק המשטרה הראשונה הושגה כאשר השאר נרמסו; רוסיה הפכה רשמית לקפיטליזם, בעיקר תודות לשכבת בעלי מניות מבודדת, שבכל זאת השליטה מונופול, כאשר כל אוליגרך רכש מגזר כלכלי מסוים. ורצון האוליגרכים לשלוט במגזר כלכלה שלם יצר עלויות יתר והוביל להרס של מכוני מחקר טכנולוגיים רבים והרחיב את ההאטה הכלכלית, אף שגדלו ההשקעות הזרות, לפרק זמן מוגבל.

חרף זאת, ב-9 בדצמבר 1994, הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית אישרה כי תוצאות ההפרטה הן משביעות רצון.

ככלל, האוכלוסייה הרוסית התייחסה באופן שלילי לתוצאות ההפרטה. כפי שזה מוצג על ידי סקרים שונים, כ-90% מן הרוסים סברו כי ההפרטה בוצעה באופן לא הוגן וכי הון גדול בלתי חוקי נצבר בכמויות עתק.

בחודש יוני 1993, צ'ובאיס היה מעורב ביצירת גוש קדם הבחירות "בחירתה של רוסיה". בדצמבר 1993 הוא נבחר לדומה הממלכתית באמצעות גוש "בחירתה של רוסיה". בין 5 בנובמבר 1994 - ל-16 בינואר 1996 צ'ובאייס היה סגן ראשון ליו"ר הוועדה הרוסית למדיניות כלכלית ופיננסית. בשנים 1995-1997 היה חבר המועצה הנשיאותית למדיניות החוץ. מאפריל 1995 ועד לפברואר 1996 ניהל מספר מוסדות פיננסיים בינלאומיים.

בחודש ינואר 1996, ילצין פיטר את צ'ובאייס מתפקיד סגן ראש הממשלה לאחר התבוסה של המפלגה הפרו-ממשלתית "רוסיה - ביתנו" בבחירות לדומה השנייה. ילצין אמר באותו זמן כי, "מדוע המפלגה קיבלה 10% מהקולות? - זה צ'ובאיס! אם זה לא היה צ'ובאיס, הייתה מגיעה ל-20%! בתוכנית סאטירה טלוויזיונית, החיקוי של ילצין נראה צועק "צ'ובאייס אשם" וביטוי זה הפך לשגור באותה עת.

ההשתתפות במערכת הבחירות של 1996[עריכת קוד מקור | עריכה]

זמן קצר לאחר שפוטר צ'ובאיס מתפקיד סגן ראש הממשלה הוא היה לראש קמפיין הבחירות של ילצין. בחודש פברואר 1996, הוא הקים את "הקרן למען חברה אזרחית", שבו החל לעבוד צוות המחקר של מטה הבחירות של בוריס ילצין. בחודש יוני 1996, ייסד את קרן "המרכז להגנה על רכוש פרטי".

צ'ובאיס היה מעורב ב"פרשת התיבה שמתחת לזירוקס" כאשר בלילה שבין 19 ו-20 ביוני 1996 חברי מטה הבחירות של בוריס ילצין, בראשות צ'ובאיס, ארקדי יבסטאפייב וסרגיי ליסובסקי נעצרו בעת שניסו לקחת מהבית הלבן קופסה ובה 538,000 דולר במזומן. עם זאת, לאחר חקירה הם שוחררו, ואת יוזמי מעצרם (ראש שירות הביטחון הנשיאותי, אלכסנדר קורז'אקוב, מנהל ה-פס"ב מיכאיל ברסוקוב וסגן ראשון לראש הממשלה אולג סוסקובץ) פיטרו. התיק נסגר, וזהותו של בעל התיבה לא נחשפה.

ראש המינהל הנשיאותי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 ביולי 1996 צ'ובאייס מונה לראש המינהל הנשיאותי. בשנת 1996 הפך ליועץ הנשיא מדרגה 1.

מינוי שני בממשלת רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 במרץ 1997 הוא מונה לסגן ראש הממשלה, ומ-17 במרץ באותה שנה היה לשר האוצר של הפדרציה הרוסית.

באפריל 1997 התמנה למנהל מטעם רוסיה בבנק הבינלאומי לשיקום ופיתוח (IBRD).

בין מאי 1997 למאי 1998 היה חבר במועצת הביטחון של רוסיה.

ב-23 במרס 1998 - שוחרר מתפקיד סגן ראש ממשלת רוסיה.

לאחר התפטרותו מהממשלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאפריל 1998 ועד יולי 2008 עמד בראש מערכת האנרגיה המאוחדת של רוסיה, חברת החשמל הלאומית. ב-4 באפריל 1998 בפגישה יוצאת דופן של בעלי המניות של החברה הוא נבחר ליו"ר הדירקטוריון. ב-30 באפריל 1998 מונה ליו"ר מועצת המנהלים של החברה.

מבקריו טענו, כי בעת שכיהן כיו"ר חברת החשמל הלאומית, ניסה לנצל את המדינה לצבירת הון ורכוש ולהציג עצמו כאוליגרך השולט בשוק האנרגיה. ב-2008 החברה פוצלה למאות חברות חשמל אזוריות והוא מונה ליו"ר חברת רוס ננוטכנולוגיה.

בין 17 ביוני ל-28 באוגוסט 1998 היה הנציג המיוחד של נשיא הפדרציה הרוסית ליחסים עם מוסדות פיננסיים בינלאומיים.

באוקטובר 2000 הוא נבחר למועצת האיחוד הרוסי של תעשיינים יזמים (המעסיקים).

ב-22 בספטמבר 2008 התמנה למנכ"ל התאגיד הרוסי לננוטכנולוגיה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנאטולי נשוי לאשתו השנייה, מריה דווידובנה וישנבסקי, מ-1990, וגם היא כלכלנית בהשכלתה. מאשתו הראשונה יש לו בן - אלכסיי, ובת - אולגה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האוליגרכים, המיליארדרים החדשים של רוסיה מאת דייוויד א. הופמן, בהוצאת ספריית מעריב, 2005

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
אלכסנדר ליפשיץ
ממלא מקום שר האוצר הרוסי
מרץ-נובמבר 1997
הבא:
מיכאיל זאדורנוב