סמינר לבנות
סמינר לבנות הוא מוסד לימוד לנערות חרדיות, שמשמש ללימודים תיכוניים, או אף ללימודים על-תיכוניים (כיתות י"ג-י"ד). בחברה החרדית הסמינרים הם המסגרת המקבילה לישיבה הגבוהה אצל הבנות החרדיות. ראשונה ובולטת בתחום זה היא רשת סמינר בית יעקב, אך פועלים גם בתי ספר נוספים, כגון סמינר נתיב החינוך בירושלים ורשת "בית רבקה" של חב"ד.
עד אמצע המאה ה-20 האישה החרדית חונכה להיות עקרת בית. בהמשך, בעקבות החלת חוק חינוך חובה בישראל ובמדינות המערב, ובעקבות התפתחותה של חברת הלומדים שאילץ את האישה החרדית לפרנס את הבעל, התפתחו הסמינרים. מטרתן העיקרית (ובעבר הבלעדית) של הכיתות הגבוהות בסמינרים היא הכשרת מורות וגננות, אך בנוסף מקנות כיתות אלה הכשרה מקצועית בשלל מקצועות נוספים. לעומת מקביליהן הגבריים, נערות הסמינר לומדות גם "לימודי חול" ועל-כן לא ניגשות למבחני הבגרות הרגילים, אלא למבחני סאלד (מבחני חוץ)[1].
תלבושות אחידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סמינר בית יעקב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
התפתחותה האדירה של רשת בתי-הספר לבנות של תנועת "בית יעקב", בסוף העשור השני של המאה ה-20 הובילה לצורך דחוף במורות. לפיכך ב-1922 הקימה שרה שנירר בקרקוב, ברחוב סטניסלבה 10, סמינר למורות בהנהלתה. קורס קיץ מרוכז למורות שהתקיים במשך חודשיים ימים ענה על צורך ראשוני זה והיווה בהמשך את התשתית להקמתו של תיכון רשמי וסמינר למורות בית יעקב, שזכו להכרתו של משרד החינוך הפולני. מי שהפך את הסמינר למבוסס יותר היה ד"ר שמואל דויטשלנדר, אז יו"ר קרן התורה, אותו פגשה שנירר בכינוס אגודת ישראל בקרקוב.
בעשורים הראשונים לקום מדינת ישראל פעל מספר מצומצם של סמינרים בהם למדו בנות ללא הבדלי זרמים בדת, או במוצאות האתניים היהודים השונים. עם הסמינרים הוותיקים נמנים סמינר הישן הירושלמי, סמינר שרנסקי וסמינר וולף שקהל היעד שלהם היה תושבות המרכז. עם השנים נפתחו סמינרים של זרמים חסידיים שונים, ביניהם סמינר וויז'ניץ הבני ברקי ובהמשך נפתחו סמינרים של חסידויות אחרות כמו גור או בעלז. מאוחר יותר נפתחו גם סמינרים חרדים-ליטאים. בירושלים היה זה הסמינר החדש ובהמשך גם סמינר דרכי רחל ואחרים.
באירופה בולטים שני סמינרים, שניהם בבריטניה וכן באנגליה, בערים גייטסהד ומנצ'סטר. לשניהם מגיעות גם תלמידות זרות, בעיקר מרחבי אירופה אך גם מישראל ומארצות הברית. בסמינרים אלו יש פנימייה, מה שמבדיל אותן מהסמינרים בישראל, בהם הבנות בדרך כלל ישנות בבית הוריהן, וכן החינוך להשקפה תורנית רחב יותר ומאידך "לימודי החול" מועטים ואינם כוללים קבלת תואר. חלק מהבנות הלומדות בסמינרים אלו, באות ללמוד לימודי מקצוע בסמינרים בישראל.
סמינרים אחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1931, כדי להשלים את היצע החינוך החרדי בעיר פוניבז' שבליטא ולהציע אלטרנטיבה לגימנסיות של רשתות החינוך "יבנה" ו"תרבות", הקים הרב יוסף שלמה כהנמן סמינר לבנות במתכונת "בית יעקב" ונקרא אף הוא "בית יעקב" על שם התורם, יעקב לוריא, יהודי חרדי-ליטאי דרום-אפריקני תושב העיר בלומפונטיין[2].
בעשור השני של המאה ה-21 הקים הפלג הירושלמי החרדי-ליטאי סמינרים בשם "אהל רחל", על שם אשתו המנוחה של מנהיג הפלג, הרב שמואל אוירבך.
בחב"ד הוקמה בשנת ה'תשי"ז רשת סמינרים בשם "בית רבקה", שבמסגרתה פועלת מכללת בית רבקה בכפר חב"ד[3].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תנועת בית יעקב
- סמינר נתיב החינוך
- סמינר שרנסקי
- סמינר וולף
- הסמינר הישן למורות
- הסמינר החדש למורות
- סמינר דרכי רחל
- מדרשה תורנית לנשים
- "אינה וראינה"
- מכללת בית רבקה
- מעמד האישה בחסידות
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ חיים זיכרמן, שחור כחול לבן: מסע אל תוך החברה החרדית, 2014, עמ' 171-175
- ^ שמואל קול, אחד בדורו: קורות חייו, מאבקו ופעלו של רבי יוסף שלמה כהנמן, פרק כד: ישיבת פוניבז', עמ' 276–277.
- ^
אתר האינטרנט הרשמי של מכללת בית רבקה
