יבנה (רשת חינוך)
יבנה הייתה רשת בתי ספר יהודיים דתיים-ציוניים מטעם תנועת המזרחי, שפעלה בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשיתה של רשת החינוך של תנועת המזרחי בהקמת חדרים מודרניים בשנים 1919–1921, שהיו קרובים באופיים לחדר המתוקן (של אגודת ישראל), ופחות הושפעו מגישות חינוכיות חדשות. בשנת 1920 הקימה המזרחי את בית המדרש לרבנים, "תחכמוני", בוורשה (מוסד ששימש יותר כסמינר להכשרת מורים, מאשר רבנים), ששילב לימודי קודש ולימודי חול.
בשנת 1922 החליטה ועידת המזרחי השלישית, כחלק מהמגמה הצנטרליסטית שהתחזקה על רקע החלת חוק חינוך חובה, והצורך בחזית מגובשת במאבק בשלטונות הפולניים, על הקמת "הסתדרות תרבותית מיוחדת" בשם "תחכמוני", שתהיה אחראית על הקמת רשת בתי ספר דתיים-ציוניים ארצית, שתשלב בלימודי הקודש גם לימודי חול, על מנת לזכות בהכרת הממשלה. בוועידת המזרחי הארצית החמישית הוחלט על הקמת ה"הסתדרות לתרבות ולחינוך דתי לאומי יבנה בפולין", על בסיס ההסתדרות "תחכמוני" הנ"ל, וכך נוסדה "יבנה" בשנת 1927.
היעדים
[עריכת קוד מקור | עריכה]שלושה היו יסודותיה האידאולוגיים של "יבנה":
- היסוד הדתי, לפיו נקבעו לימודי הקודש כעיקר, ולפיו התקיימו הלימודים בבית הספר באווירה דתית, תוך קיום והקפדה על המצוות.
- היסוד הלאומי, השונה מהחינוך האורתודוקסי הישן, לפיו יש להבריא את חיי היהודים בגולה, מצד אחד, ולהתכונן לעלייה לארץ ישראל, מצד שני. על בסיס יסוד זה הוכנסו לבתי הספר של "יבנה" לימודי העברית, ספרות ישראל וקורות ישראל.
- היסוד החברתי או הכלל-אנושי, על בסיסו הוכנסו לבתי הספר לימודי החול הכלליים ה"שימושיים", שישמשו את התלמיד בחייו העתידיים.
יחסה של "יבנה" לשפה העברית היה אוהד למדי, ולמרות זאת לא הייתה העברית השפה היחידה בבתי הספר שלה, אלא שולבה עם הפולנית, או עם היידיש. הדגש הושם על התוכן, ולאו דווקא על השפה. בעוד שהיו מספר בתי ספר של הרשת, בעיקר בחבלי הספר המזרחי, שהיו חד-לשוניים, בעברית בלבד, היו רוב בתי-הספר דו-לשוניים, כשהעברית משמשת כשפת ההוראה במקצועות העבריים בלבד.
למזרחי הייתה עמדה אמביוולנטית כלפי הגלות – מצד אחד, שלילית (הגלות כגורם מדכא ומשפיל), ומצד שני – חיובית (קריאה להשגת זכויות במסגרת הגולה). הפתרון שהציעה היה רעיון הגולה כפרוזדור לארץ ישראל. כחלק מהתנועה הציונית, חינכו לעלייה ארצה ולהכשרה חלוצית. את הקירות קישטו תמונות מארץ ישראל ותמונות של ראשי הציונות הדתית. כמו כן, טופח שיתוף הפעולה עם הקרן הקיימת, ואף פותח מפעל החלפת מכתבים בין ילדי "יבנה" לילדי ארץ ישראל. השפעתה של תנועת "תורה ועבודה" הציונית-חלוצית, הלכה וגברה.
תפוצה גאוגרפית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתי הספר של "יבנה" התרכזו בגלילות המרכזיים, וכרבע מהם נמצאו בדרום פולין. מכיוון שהוקמה מאוחר יחסית (בשנת 1927), היו מקומות רבים "תפוסים" כבר על ידי בתי הספר של הזרמים האחרים.
ארגון
[עריכת קוד מקור | עריכה]"יבנה" הפעילה גנים, בתי ספר עממיים "שלמים" (שמי שלמד בהם היה פטור מהליכה לבית ספר ממלכתי) ותיכוניים לבנים ולבנות (בנפרד), לימודי אחר-הצהרים לבנים ולבנות שלמדו בבקרים בבתי הספר הממלכתיים (גם כן בנפרד), בית מדרש לרבנים ("תחכמוני"), ישיבות, סמינרים למורים, וקורסים ללימודים עבריים למבוגרים. בשלהי התקופה (1938-1939) התחילה "יבנה" אף להוציא לאור עיתון נוער ("האהלה"), וספרי לימוד. במקומות רבים הופעלו בתי ספר עממיים בהם היו ארבע הכיתות הראשונות מעורבות (לבנים ולבנות), בעוד שהכיתות הגבוהות – נפרדות. כמו כן במסגרת יבנה הוקמה ישיבה בעלת אוריינטציה ציונית דתית בשם "בית שמואל" (על שם הרב שמואל מוהליבר). הישיבה הייתה ממוקמת בבית הכנסת תפארת ציון בורשה (ברח' פויה 40), ובראשה עמד הרב שרגא רייף. רבה של ורשה, הרב שלמה דוד כהנא פרש את חסותו עליה והסמיך את תלמידיה להוראה. ליד הישיבה הוקמה גם "הכשרה חקלאית" שהכשירה את תלמידיה בתחום החקלאות לקראת עלייתם ארצה.
עקב קשיים ארגוניים וכלכליים, לא הצליחה "יבנה" להנהיג מדיניות צנטרליסטית יעילה, הכופפת את האגודות ואת הוועדים המקומיים למרוּת המרכז הגלילי או הארצי. הקשר בין בית הספר המקומי למרכז הארצי היה רופף למדי. ניסיונות שונים להקמת ישיבות לא עלו יפה, ורק בית המדרש לרבנים "תחכמוני" הצליח להגיע להצלחה מסוימת. אחת מהסיבות להקמת "תחכמוני" הייתה המחסור במורים בעלי הכשרה והשקפת-עולם מתאימה, חדורי "רוח דתית", ממנו סבלה "יבנה". בעקבות כישלון הצנטרליזציה, הקמת בית הספר "יבנה" המקומי ו"חדר המזרחי" נשארו באחריות אגודת "המזרחי" או "ועד סניף יבנה" המקומיים, מה שהביא עוד יותר להחלשת הקשר עם המרכז, והוריד את סיכוייו של בית הספר לשרוד (מכיוון שהסניף המקומי היה צריך להאבק עליו לבדו). המרכז הארצי, שלא ידע את הפרטים המדויקים על המתרחש ברשת שלו-עצמו ברחבי המדינה, החל להקדיש יתר תשומת-לב להכשרת המורים, להוצאת ספרים ועיתונים לנוער, ולחיזוק הקשר עם תנועת הנוער הדתית ועם בתי הכנסת, במקום למוסדות עצמם.
בעיירות מסוימות, במסגרת התחרות עם רשת "חורב" של אגודת ישראל, נאלצה "יבנה" לקחת תחת חסותה חלק מבתי התלמוד-תורה, ולהתאים עצמה לדרישות ההורים. לעיתים קרה שבית ספר מסוים (או תלמוד-תורה) השתייך גם ל"יבנה" וגם ל"חורב", כשבפועל לא היה קשור לאף אחת מהרשתות. יסודות חינוכיים של "יבנה" חדרו, לעיתים, לתלמודי-התורה של אגודת ישראל, בעוד שבתי ספר מסוימים של "יבנה" היו דומים יותר לתלמוד תורה מודרני. חלק מבתי הספר של אגודת ישראל בפולין הקונגרסאית אף נטלו לעצמם את השם של "יבנה".
לפי נתוני הג'וינט, בשנת 1936 למדו 15,923 תלמידים, ב-229 מוסדות השייכים לרשת "יבנה".[1]
מימון
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמו כל בתי הספר הפרטיים היהודיים, גם "יבנה" לא זכתה לתמיכה כלכלית משלטונות פולין, ונאלצה להתקיים בעיקר משכר הלימוד, אותו שילמו ההורים (שכר הלימוד מימן כ-70% מהתקציב). רבים מההורים לא יכלו לעמוד בתשלומי שכר הלימוד, ונאלצו לשלוח את ילדיהם לחינוך הממלכתי, שניתן חינם. חלק מהמימון הגיע מתרומות של יהודי אמריקה (הג'וינט, שסייע בעיקר לחבלי הספר המזרחי בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה), וכל צמצום בתרומות הוביל לפיטורי מורים, ואף לסגירת בתי ספר. בנוסף, סייעו מפעלים שונים של הוועדים המקומיים במימון בתי הספר. בתחילה זכו בתי הספר גם לתמיכה מסוימת מהעיריות, אך לאחר שינוי תקנות הבחירות, וצמצום הנציגות היהודית בעיריות, הצטמצמה תמיכה זו כמעט לגמרי. הקהילות תמכו בבתי הספר באופן חלקי למדי, וחילקו את תמיכתן בין הזרמים בצורה בלתי-שווה, תוך העדפה של החינוך הדתי (כך ש"יבנה" יכלה ליהנות מכך יותר). המצב הכלכלי של כל בתי הספר הפרטיים היהודיים היה קשה, ומורים רבים נאלצו לוותר על קבלת שכר מלא.
תוכנית הלימודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המגמה הדה-צנטרליסטית, שתוארה קודם, באה לידי ביטוי גם בתוכניות הלימודים, שהיו שונות ממקום למקום, כך שלא הייתה תוכנית אחת אחידה לכל בתי הספר של הרשת. בשנת 1928 הוכרה תוכנית הלימודים של "יבנה" על ידי השלטונות בפלכי ורשה, קילצה, ביאליסטוק, לובלין ופולישיה, כך שתלמידיה שוחררו מחובת הלימוד בבית הספר הממלכתי הפולני.
מסיבות שונות, ביניהן דרישות הורי התלמידים (מהן לא יכלו להתעלם, בייחוד לאור העובדה שבית הספר נתמך ברובו על ידי שכר הלימוד ששילמו), הועברו המקצועות העבריים בשיטה הישנה של החדרים, על-אף שהמורים עצמם, חניכי בית המדרש "תחכמוני", צידדו בשיטות חדשניות יותר. שבוע הלימודים כלל שעות לימוד רבות (עד שישים שעות בשבוע), בניגוד לגישות הפדגוגיות החדשות המפנות יותר תשומת-לב לצורכי הילד.
הביקורת מצד זרמי החינוך האחרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרבתה הרעיונית של "יבנה" הן לחרדים והן לציונים-החילונים, הייתה לה לרועץ: היא נאלצה להילחם על קהלי יעד דומים (חרדים מזה וציונים מזה), מה שהיה קשה עוד יותר לאור עובדת הקמתה המאוחרת (כאמור, "יבנה" הוגדרה סופית רק בשנת 1927). בנוסף, היא סבלה מנחיתות דמוגרפית, שהשפיעה גם על כמות המשאבים שעמדו לרשותה: רוב החרדים מצד אחד, ורוב הציונים מצד שני, לא נטו לדעותיה של "יבנה". מכיוון שהייתה קרובה רעיונית לשני הצדדים, היא התקשתה להילחם בהם מחד גיסא, ולא הצליחה לגייס את תמיכתם במאבק בשלטונות, מאידך גיסא. רק נגד הגוש היידי היא יכלה לצאת למאבק אמיתי.
הזרם החרדי, בראשות אגודת ישראל, פסל את המזרחי, בשל גישתה הציונית-ליברלית, ודחה על הסף ניסיון שיתוף פעולה בין "יבנה" לבין רשתות החינוך של אגודת ישראל. גם בתי הספר הציוניים החילוניים לא צידדו בגישת "המזרחי".
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- תרבות
- ציש"א
- שול קולט
- בית יעקב
- בתי הספר הפולניים-העבריים
- שאבאסובקי
- פוליטיקה וחינוך ביהדות פולין בין שתי מלחמות העולם
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דב אברון, "אמונות ודעות בחינוך היהודי הדתי-לאומי בפולין בין שתי המלחמות", בתוך משה אישון (עורך): עיטורים, ירושלים, תשמ"ו.
- דב אברון, "החינוך היהודי הדתי-לאומי בפולין בין שתי מלחמות העולם במאבקו הציבורי", בתוך מרדכי אליאב (עורך): בשבילי התחייה, כרך ב', ירושלים, תשמ"ז.
- "מוסדות חינוך דתיים-לאומיים בפולין", שרגאי, ג', תשמ"ט.
- ש' ז' כהנא, "מפעלה החינוכי של היהדות הדתית בפולין", בתוך צבי שרפשטיין (עורך): החנוך והתרבות העברית באירופה בין שתי מלחמות העולם, ניו-יורק, תשי"ז.
- עזרא מנדלסון, התנועה הציונית בפולין: שנות ההתהוות 1915-1926, (תרגום: גד לוי), ירושלים, תשמ"ו.
- שמעון פרוסט, "חינוך לערכים במוסדות החינוך בפולין (1918 – 1939)", עיונים בחינוך, 57/58, תשנ"ב.
- צבי שרפשטיין, תולדות החינוך בישראל, כרך ב', ירושלים, תש"ך.
- יוסף גורקה, "ההוה בצל העבר" עמ' 70–80, ירושלים, תשמ"ב.