חסידות גור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
בית המדרש הראשון של חסידות גור בגורה קלוואריה
קיר הנצחה בישיבת שפת אמת בירושלים, העתק של קיר החזית בבית המדרש שבגורה קלוואריה
קבריהם של "חידושי הרי"ם" ונכדו, ה"שפת אמת" בבית עלמין בגורה קלוואריה
האדמו"ר אברהם מרדכי אלתר עם חסידיו בחופשה באירופה. לימינו בנו רבי ישראל אלתר מגור, לשמאלו בנו רבי מאיר אלתר.
(במרכז) האדמו"ר הקודם מגור - רבי פנחס מנחם אלתר, "הפני מנחם", מימין הרב זלמן ברוך מלמד; משמאל יעקב כץ (כצל'ה), בעת ברכת האילנות בבית אל, בשנת 1990

חסידות גור היא החצר החסידית הגדולה בישראל. החסידות קרויה על שם העיירה גורה קלוואריה הסמוכה לוורשה שבפולין, שבה ישב בסוף ימיו מייסד השושלת, הרב יצחק מאיר אלתר. מרכז החסידות היה בפולין עד השואה והיא כללה כ־100,000 חסידים בגוונים שונים. חסידות גור נפגעה קשות בשואה ומרכזה עבר לישראל, שבה הצליחה להשתקם.

חסידות גור מתאפיינת בהשפעה פוליטית, תקשורתית וחינוכית רבה (הבאה לידי ביטוי בעיקר במפלגת אגודת ישראל, בכלי תקשורת חרדים ובחינוך העצמאי), ובסדרת תקנות ונוהגים בנושאי אירועי שמחה, דיור, זוגיות, הפרדה מגדרית ומיניות. מאפיינים נוספים של החסידות הם נאמנות ומשמעת ארגונית של החסידים לציווי האדמו"ר בסגנון דמוי-צבאי, פעילות ציבורית רחבה[1], מוסדות קהילתיים רבים, רווחה כלכלית יחסית ובהמשך החסידות על ידי אדמו"ר אחד, ללא פיצולי משנה המאפיינים חסידויות אחרות. בעבר הכילה החסידות גם אנשי פא"י וחסידים בלבוש מודרני, אך עם השנים התמעטו חסידים אלו וכיום החסידים משויכים ברובם המוחלט לאגודת ישראל ולבושים בלבוש האופייני לחסידות גור. הערך המוביל את החסידות הוא ערך ה'קדושה', שמשמעו פרישות מינית.

האדמו"ר הנוכחי הוא רבי יעקב אריה אלתר, ומספר חסידיה בישראל ובעולם מוערך (נכון ל־2015) בין 10 אלף ל-12 אלף בתי אב[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידות גור בפולין[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעל ה"לב שמחה" עם בנו, האדמו"ר הנוכחי

יסודה של חסידות גור בחסידות פשיסחא שהקים רבי יעקב יצחק מפשיסחה ('היהודי הקדוש'), שהיה תלמידו של החוזה מלובלין, ועוד בחיי רבו החל להנהיג קבוצת חסידים שנחשבה אליטיסטית, בשונה מחסידויות אחרות מאותה תקופה שבהן לא הייתה הבחנה בין אנשים פשוטים לבין בעלי מעמד. לאחר פטירתו של רבי יעקב יצחק מונה תלמידו רבי שמחה בונים מפשיסחה למנהיג העדה. בתקופתו התגברה המחלוקת בין תלמידי החוזה מלובלין לחבורת פשיסחה. לאחר פטירת רבי שמחה בונים הכתירו רוב החסידים, בראשות רבי יצחק מאיר אלתר, את רבי מנחם מנדל מקוצק לרבם. הוא הקצין בדרך החסידות, ותבע מחסידיו התנתקות מוחלטת מה"עולם הזה", התרחקות מגינוני כבוד וסלידה משקר.

לאחר פטירתו של הרבי מקוצק בכ"ב בשבט תרי"ט (1859), הכתירו רוב החסידים את רבי יצחק מאיר אלתר לאדמו"רם. הוא הקים את חצרו לעיירה גורא-קלאווריה, הסמוכה למרכז היהודי הגדול באזור וורשה. עם היכנסו לתפקיד אמר: "רבי שמחה בונים הנהיג אתכם באהבה, רבי מנחם מנדל ביראה ואני אנהיג בתורה". לצד זאת חסידות גור המשיכה להיחשב כמי שמדגישה מחשבה עמקנית וניקיון הלב. תחילת כהונתו של רבי יצחק מאיר נחשבת לייסוד חסידות גור.

בניו של רבי יצחק מאיר נפטרו בחייו. ולאחר פטירתו, בשנת תרכ"ו (1866), הוכתר רבי חנוך העניך הכהן מאלכסנדר, מזקני חסידי פשיסחא, כממשיכו. לאחר פטירתו, כעבור ארבע שנים הוכתר נכדו של רבי יצחק מאיר, רבי יהודה אריה לייב אלתר, בגיל 23. כסבו, בלט גם הוא כלמדן. ספרו שפת אמת הוא אחד מספרי החסידות הידועים.

לאחר פטירתו בשנת תרס"ה (1905) הוכתר בנו, רבי אברהם מרדכי. הוא מיתן את דרכה של החסידות וביטל מספר הנהגות מתקופת קוצק, כמו תפילת שחרית בשעה מאוחרת.

החל משלהי המאה ה־19 התרחבה חסידות גור לממדים גדולים, והייתה לחסידות הראשונה או השנייה (לצד חסידות אלכסנדר) במספר חסידיה בפולין. אדמו"רי גור עמדו בראש תנועת החסידות בפולין והשפעתם על הציבור היהודי בפולין הייתה רבה. החסידים ייסדו קהילות במקומות יישוב רבים, התאגדו במפלגות לבחירות למוסדות הקהילה, העמידו נציגים למשרות רבנים ושוחטים) ונאבקו כנגד זרמים אחרים, כדוגמת הציונות והמזרחי[3]. ההכוונה לפעולות החסידים הגיעה פעמים רבות מהאדמו"ר או מחצרו. בכמה מקרים שיתפה החסידות פעולה בשדה הפוליטי עם מפלגת המתבוללים[4][5]. גודלה של החסידות סייע לה להגיע להישגים ציבוריים, אולם במקביל היא נקלעה לסכסוכים מקומיים בקהילות[6], כדוגמת סכסוך ארוך עם חסידות אלכסנדר[7]. חלק מן החסידים היו בעלי הון שכספם חיזק את כוחה של החסידות, כמו גם העובדה שמרכזה היה סמוך לוורשה, שבה הייתה אוכלוסייה יהודית ניכרת. אדמו"רי החסידות עמדו גם בהנהלת כולל ורשה, שסייע ליוצאי פולין ביישוב הישן[8]. כאחד ממקורות הכנסותיה, הפעילה החסידות הגרלת לוטו[9]

בשלהי מלחמת העולם הראשונה ייסדה החסידות את העיתון דאס יודישע ווארט וה'אמרי אמת' קרא לחסידים לתמוך בעיתון[10]. בתקופה זו ייסדה החסידות בתי ספר שבהם נלמדו לימודי חול[11]. המוסד התורני העיקרי של החסידות היה 'המתיבתא' בוורשא, ששימשה כישיבה גבוהה, ובה למדו כמה מאות בחורים מככמה ארצות באירופה. המתיבתא הוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה ופעלה עד מלחמת העולם השנייה. חלק משמעותי מהלימוד במתיבתא היה הלכתי. בוגריה קיבלו סמיכה לרבנות[12]. המתיבתא לא כללה פנימייה, ותלמידיה היו צריכים לדאוג לעצמם למקום לינה ולחלק מהארוחות. בנוסף ללימודים התורניים, כללה המתיבתא גם שיעור מצומצם של לימודי חול, בעקבות דרישת השלטון הפולני[13]. בנשיאות המתיבתא עמד הרב שלמה יוסקוביץ', חתנו של האמרי אמת, ובראשה עמדו הרב מנחם זמבא והרב מאיר דן פלוצקי[14].

רבי אברהם מרדכי נמנה עם מקימי אגודת ישראל וכיהן כנשיאה[15]. חתנו, יצחק מאיר לוין, היה מנהיגה הפוליטי. הוא התנגד לציונות אך עודד את חסידיו לעלות לארץ ישראל ולרכוש בה נכסים. חפץ בעצמו להשתקע בה, וביקר בה חמש פעמים. בביקורים אלה חיזק את חסידיו והורה להם שלא לעזוב את הארץ למרות קשיי פרנסה, כל עוד נותר חלק מכספם. עד 1928 התיישבו בתל אביב כמה מאות מקרב חסידי גור[16], ועד 1938 היו בעיר שבעה בתי כנסת של החסידות ובהם כאלף מתפללים, שהנהיג הרב שאול משה זילברמן[17]. בביקורו האחרון החליט הרב אברהם מרדכי להישאר בארץ, אך לבסוף בלחץ חסידיו חזר לפולין. בזמן השואה מילטוהו חסידיו והוא הגיע לארץ ישראל. בשנותיו האחרונות היה חלוש וחולה. נפטר בחג השבועות תש"ח, חודש לאחר קום המדינה. בצוואתו המקורית שנכתבה בפולין מינה את אחיו הרב משה בצלאל אלתר לממשיך דרכו, אך אחיו זה נספה בשואה.

לצד הגרעין המרכזי של חסידי גור שהיה בקשרים הדוקים עם האדמו"ר, היו חברים בחסידות במעגליה החיצוניים גם חסידים בעלי מחויבות פחותה לחסידות וראשיה. כך לדוגמה למרות התנגדות החסידות לציונות, היו מבין חסידי גור שהיו שותפים לציונות ולתנועת המזרחי, ולא כל חסידי גור הלכו בלבוש חסידי.

במהלך שואת יהודי פולין הוכתה החסידות מכה אנושה, ומרבית החסידים שחיו בפולין נספו בה.

חידוש החסידות בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרעין חסידי גור שעלה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי התיישב בערים ירושלים, תל אביב, פתח תקווה, נתניה וחיפה. שתי ישיבות הוקמו, בירושלים ובתל אביב. חסידי גור היו פעילים בהקמת בתי ספר בית יעקב לבנות ותלמודי תורה לבנים בירושלים, תל אביב וחיפה, והקימו ארגון בשם 'איחוד חסידי גור' שמרכזו היה בתל אביב.

בהכוונת האדמו"ר, לא השתתפו החסידים בבחירות לאסיפת הנבחרים ב־1944 ואף ניהלו תעמולה נגד הבחירות[18]. עוד קודם לכן התנגד האדמו"ר לחברות בכנסת ישראל, הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי[19]. עם זאת, בין חסידי גור בארץ ישראל היו חברים במזרחי, הפועל המזרחי ופועלי אגודת ישראל.

את מקומו של רבי אברהם מרדכי שנפטר סמוך להקמת המדינה מילא בנו, רבי ישראל, על פי צוואתו המתוקנת. הוא שיקם את החסידות לאחר השואה, קירב את חסידי גור שהתרחקו מהחסידות לאחר המלחמה ובמיוחד את הנוער. עם זאת, הנהגתו הייתה תקיפה, בסגנון חסידות קוצק. היה האדמו"ר הבולט במועצת גדולי התורה. תיקן לחסידיו תקנות מחמירות בתחום יחסי אישות והרחקה בין בני הזוג.

ה'בית ישראל' נפטר בשנת תשל"ז (1977) בלא צאצאים. את מקומו ירש אחיו, רבי שמחה בונים. הוא נהג בדרך רכה יותר והתמקד בארגון מוסדות החסידות ובתקנות כלכליות לרווחת החסידים, כגון הגבלת ההוצאות עבור חתונות ודיור. היה נשיא מועצת גדולי התורה. לאחר 8 שנים חלה והפסיק לתפקד, ואת החסידות הנהיגו בפועל בנו רבי יעקב אריה ואחיו רבי פנחס מנחם.

לאחר פטירתו בשנת תשנ"ב (1992) הוכתר אחיו, רבי פנחס מנחם, שכיהן במשך כארבע שנים. לפני מינויו לאדמו"ר היה ראש ישיבת שפת אמת, חבר מועצת גדולי התורה ויושב ראש אגודת ישראל בישראל. כאדמו"ר פעל למען אחדות בין אגודת ישראל החסידית לדגל התורה הליטאית, לאחר שהתפצלו בשנת תשמ"ט (1989).

לאחר פטירתו בשנת תשנ"ו (1996) הוכתר בנו של רבי שמחה בונים, רבי יעקב אריה, האדמו"ר הנוכחי. בתקופת כהונתו הונהגה רפורמה מקיפה בנושא לימוד התורה בישיבות החסידות, כדוגמת מעבר הישיבות של גור מלימוד בעיון (לימוד גמרא בקצב איטי תוך עיסוק נרחב בראשונים ואחרונים) ללימוד בקיאות (המסתפק בלימוד גמרא, רש"י ותוספות, תוך דגש על הספק כמותי), לימוד משנה ברורה יומי בן שעה בישיבות ורפורמות רבות במתכונת הישיבות.

קהילות ומוסדות גור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרכז החסידות הוא בירושלים ובה כ-1,800 משפחות של חסידי גור. בתקופת המנדט הבריטי ולאחריה היה בית המדרש של החסידות בישיבת שפת אמת, סמוך למחנה יהודה. בהמשך עבר בית הכנסת לרחוב רלב"ח בשכונת גאולה ובתחילת המאה ה־21 נחנך בית מדרש גור הגדול בסמוך למתחם שנלר. החל מעליית ה'אמרי אמת' התגוררו אדמו"רי גור בירושלים, למעט האדמו"ר הנוכחי שעבר לירושלים רק בשנת תשע"ב (2012). לחסידות "שטיבלאך" ברוב שכונות העיר החרדיות. כעוד חצרות, החסידות התרחבה בירושלים גם בעקבות עליית זוגות צעירים מאירופה ומארצות הברית. רב החסידות בעיר הוא הרב מאיר זילברשטיין.

בתחילת עליית חסידי גור לארץ ישראל, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, התיישבו חסידים רבים בתל אביב. בעיר הוקם סניף לישיבת שפת אמת, ובהמשך תלמוד תורה ("סיני") ובית ספר ("שרנסקי"). הקהילה התרכזה במרכז תל אביב, וב־1949 הפעילה 7 בתי כנסת בעיר[20]. בסוף שנות ה-70 נפתחה קריית הרי"ם לוין בצפון תל אביב, סביב הישיבה שנחנכה עוד ב-1969[21]. בין ה"שטיבלאך" הבולטים בעיר היו "שטיבל אחד העם" ו"שטיבל הקישון 33". רב הקהילה היה הרב שאול משה זילברמן. עם השנים ועזיבת מרבית החסידים לבני ברק התמעטה הקהילה, והיא מונה מאות בודדות המחולקים בין מרכז העיר לצפונה. רבני הקהילות הם הרב משה פנחס זנדר והרב נפתלי פייגנבוים.

בבני ברק ריכוז גדול של החסידות, ובה כ-2,000 משפחות. ל"אמרי אמת" ולבנו ה"לב שמחה" היו מניות בחברת בית ונחלה של יצחק גרשטנקורן וחסידי גור רבים היו ממייסדי העיר. הקהילה התרחבה לאחר שחסידי גור תושבי תל אביב נטשו אותה ועברו בעיקר לבני ברק. בין ה"שטיבלאך" הבולטים של החסידות בעיר, "שטיבל דסלר" של הרב שלמה זילברשטיין ("זעליגיסטן"), "שטיבל רש"י - מלצר" של האדמו"ר הנוכחי ("ברוינריסטן") ו"שטיבל משה יוסף" ("זעליגיסטן"). רבני החסידות בעיר היו הרב יחיאל מאיר וינגורט ואחריו הרב שלמה זילברשטיין. כיום משמש בתפקיד בנו של האחרון, הרב אריה.

גם באשדוד ריכוז גדול של החסידות עם כ-2,200 משפחות. הקהילה נפתחה בשנת תשל"ז (1977), בעקבות החלטת ה"לב שמחה" ומצוקת הדיור במרכזים הקודמים של החסידות. הקהילה נפתחה ברובע ג' ולאחר שנתיים עברה לעיר ישיבת בית ישראל. כעבור 10 שנים נפתחה קהילה גם ברובע ח'. רב החסידות בעיר הוא הרב שמואל דוד גרוס.

בנוסף, לחסידות קהילות קטנות יותר בבית שמש, חיפה, ערד, חצור הגלילית[22] וקריית גת. קהילות קטנות קיימות בעמנואל, פתח תקווה רחובות וקריית אתא. מחוץ לישראל יש ריכוזים בבורו פארק, פלטבוש, מונסי, לייקווד, טורונטו, סטמפורד היל וגולדרס גרין בלונדון, מנצ'סטר, אנטוורפן, ציריך ומלבורן.

לחסידות מוסדות רבים בארץ ובחו"ל, הכוללים ישיבות קטנות, ישיבות גדולות, תלמודי תורה ובתי ספר לבנות. ישיבת הדגל של החסידות, ישיבת שפת אמת, נוסדה בשנת תרפ"ה (1925) ונסגרה בשנת 2016. כמאה ועשרים מוסדות החינוך של חסידות גור מאוגדים במסגרת "איחוד מוסדות גור", תחת ניהולם של יונתן בורנשטיין ונחמן וידיסלבסקי,

לחסידות ארגון חסד בשם "רפואה וישועה", המשאיל ציוד רפואי. הארגון מפעיל את פרויקט "הילד המיוחד" המסייע למשפחות שבהן ילדים חריגים במועדוניות בימים שישי ושבת, וכן מחנות בחול המועד ובחופש הגדול. לחסידות קופות צדקה פנימיות בשם "מתן בסתר" ו"משמחי השבת".

החסידות מפעילה את ארגון "קרן הצלת דורות" המסייעת בטיפולי פוריות ובעיות נפש, וקרן הלוואות לנישואין "בית ישראל".

ישיבות גור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקבלה לישיבות של גור נעשית על ידי ועדה מטעם "איחוד מוסדות גור", בהתייעצות עם צוות הישיבה הקטנה או תלמוד התורה של התלמיד ובהתחשבות בהעדפותיו. ההבדלים בין הישיבות ברמתן הלימודית והחינוכית אינם גדולים.

בתחילת שנות התש"ע (2010) נערכה רביזיה במתכונת הישיבות. תלמידי התלמודי תורה המשיכו ללמוד במסגרת שנקראת "מתיבתא" מגיל 12 עד גיל 14. לישיבה קטנה נכנסו התלמידים בגיל 14 עד גיל 18 (4 כיתות) ולאחר מכן, בגיל ה"שידוכים", עברו לישיבה גדולה. בשנת תשע"ו (2016) נוספה כיתה נוספת בישיבות הקטנות, כך שהישיבות הגדולות הפכו ל"קיבוץ" לבני 19 ומעלה. בשל גיל הנישואין הצעיר הנהוג בחסידות, מרבית הבחורים אינם מגיעים כלל לישיבה גדולה או נמצאים בה תקופת זמן קצרה.. הישיבות הגדולות הן:

  • שפת אמת בירושלים. זוהי הישיבה הראשונה של חסידות גור בארץ ישראל ואחת מהישיבות החסידיות הראשונות בארץ ישראל. הישיבה נוסדה בשנת תרפ"ה על ידי רבי מנחם מנדל כשר בשליחות ה"אמרי אמת", ונסגרה ב־(2016).
  • חידושי הרי"ם בשכונת רמת החייל בתל אביב. הישיבה השנייה של החסידות בארץ ישראל, נוסדה בתרצ"ו.
  • מאור ישראל בבני ברק. הוקמה על ידי רבי יעקב אריה אלתר, האדמו"ר הנוכחי. ראש הישיבה הוא הרב אביגדור רובינשטיין.
  • נזר ישראל בראשון לציון. שכנה לפני כן בתל אביב.
  • בית ישראל באשדוד. בהתחלה שכנה בשכונת זיכרון משה בירושלים ובשנת תשל"ט, עם תחילת התיישבות חסידי גור באשדוד, עברה לשם. ראש הישיבה הוא הרב אברהם מרדכי איזבי.
  • לב שמחה בערד. הישיבה נפתחה בשנת תשמ"א על ידי קבוצת בחורים מישיבת חידושי הרי"ם, לקראת תחילת התיישבות חסידי גור בעיר.
  • תפארת משה בצלאל בשכונת רמות בירושלים. בראשיתה הייתה בעמנואל ובהמשך בבני ברק.
  • שפתי צדיק בחצור הגלילית, בראשות הרב אשר נייהוז. הישיבה קרויה על שמו של האדמו"ר מפילץ, רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן, נכדו של החידושי הרי"מ.

הישיבות הקטנות הן: טירת חן ותפארת משה בצלאל בירושלים, שפתי צדיק בחצור הגלילית, עמק הלכה בחיפה, חידושי הרי"ם בתל אביב, אמרי אמת, מאור ישראל ובית אהרן ומשה בבני ברק, נזר ישראל בראשון לציון, לב שמחה בערד, פני מנחם בבית שמש ושתי ישיבות באשדוד. בחו"ל: ישיבת "לב שמחה" בלונדון וישיבות "בית ישראל" ו"יגדיל תורה" בבורו פארק.

ישיבות שנסגרו:

  • ישיבת "שגב" ביישוב עצמון-שגב. ראש הישיבה היה הרב שמואל אהרן פלדמן, אב"ד בתל אביב. הישיבה לא האריכה ימים ונסגרה בסוף שנות ה-60.
  • ישיבת "מאור יעקב". הוקמה באלול תשנ"ד. הוקמה בעמנואל, משם היא המשיכה לאשדוד, לירושלים ולבני ברק.
  • ישיבת "ארזים". הוקמה באלול תשנ"ה בבני ברק ונסגרה כעבור שנה. ראש הישיבה היה משה פשנדזה.
  • ישיבת אור שמחה בחיפה. הוקמה באלול תשמ"ב ונסגרה לאחר ביטול לימוד העיון, בשנת תשס"ב.
  • ישיבת קריית הרצוג בבני ברק. ראש הישיבה היה הרב נחום רוטשטיין. אחד מאנשי הצוות היה הרב אברהם שמואל רנד, חתנו של האדמו"ר הנוכחי. ישיבה זו נסגרה בשנת 2011.
  • ישיבת נר ישראל בירושלים ("ישיבה לצעירים"), נוסדה על ידי רבי שמחה בונם שפרנוביץ כישיבה קטנה בשנת הלימודים תשכ"ח. אחר-כך נוספה גם ישיבה גבוהה. הישיבה נסגרה בשנת 2010.
  • הישיבה הגבוהה "לב שמחה" בבורו פארק שבניו יורק. הוקמה בשלהי שנות התשעים. בראשותה עמד הרב יעקב חיים ברוך אברמוביץ.

סמינרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחסידות סמינרים לבנות. בירושלים ובאשדוד מיועדים הסמינרים בעיקר לבנות מהחסידות. בבני ברק, בחצור, קריית גת וערד מתפקדים הסמינרים של גור כמוסדות כלליים, מלבד בנות החסידות הם מבוקשים בשל רמת לימוד גבוהה והכשרות מקצועיות.

מאפיינים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחסידות גור התפילות מהירות ונעימת התפילה מונוטונית. עובדות אלו נובעות משיטת החסידות, שיסודה בחסידות קוצק, שהדגישה את מידת האמת והתרחקות ממעשים חיצוניים. בשל כך, נחשבת לעתים חסידות זו כ"קרה".

החסידות מאופיינת בהערצה לאדמו"ר ובאמונה שעל החסידים לקיים את רצונו בדקדקנות וללא עכבות[23]. הדבר בא לידי ביטוי בהפצת דברי האדמו"ר בציבור[18] וכמה במקרים גם באירועי אלימות, בעקבות תחושת החסידים כי כבודו של האדמו"ר נפגע. בשנת 1935 בוורשה תקפו חסידי גור פעילי אגודת ישראל רבנים שחתמו על כרוז למען קק"ל, כאשר אחד המניעים לפעולה הוסבר בצער שנגרם לאדמו"ר מכך[24]. בשנת 1944 תקפו באלימות חסידי גור בתל אביב את הרב יעקב גוטובסקי ורעייתו[25], לאחר שהרב נחשד על ידם בכתיבת חוברת בשם 'יקוב הדין את ההר[26]' (חוברת שנכתבה למעשה על ידי אברהם גרין, אחיו של דוד בן-גוריון), שבה הובעה ביקורת גלויה כנגד האדמו"ר מגור. ב־1984 הכו חסידי גור ופצעו את חבר הכנסת מנחם פרוש, לאחר שדבריו פורשו כהטלת ספק בכשירותו המנטלית של אדמו"ר החסידות[27].

החסידות מאופיינת גם ב"גאוות יחידה", בדאגה הדדית בתוך הקהילה ובארגון קהילתי מסודר.

החסידות וראשיה התנגדו לציונות ולמזרחי והיו מזוהים עם אגודת ישראל, אך מנגד תמכו ביישוב ארץ ישראל וברכישת מקרקעין בה. בעקבות תמיכה זו עלו לארץ ישראל קודם למלחמת העולם השנייה מאות משפחות של חסידי גור, שהקימו בה מוסדות קהילתיים של החסידות וסייעו להשתקמות החסידות לאחר השואה. מקצת מחסידי גור הצטרפו לציונות[28] ולתנועת המזרחי והפועל המזרחי, ואף ייסדו להם שטיבלים נפרדים[29]

החל מתקופת האדמו"רות של ה"בית ישראל" מדגישה חסידות גור מאוד את נושא ה"יידישקייט" דהיינו הקפדה מקסימלית על "שמירת הברית" וריחוק מקסימלי מנשים (ראו עוד להלן).

רוב החסידים חברים בשטיבל המונה עשרות חסידים בני גילם[30]. השטיבל משמש מלבד לתפילה, גם למקום לימוד משותף בשעות הערב לאחר העבודה. נהוג שפעמיים בשנה, בשמחת תורה ובשבת זכור, אוכלים חברי השטיבל יחד את סעודת היום, שנמשכת שעות ארוכות. הבחורים והאברכים מאורגנים ב"חברה" המתקבצת פעם בשבוע לשיחת בענייני חסידות ובזמנים מיוחדים ל"טרינק", מסיבה שבה עוסקים בענייני חסידות. אצל הבחורים בדרך כלל מנהיג את האסיפה ה"קומנדאנט" (אחראי). נוהג זה החל כבר בפולין. חלק מה"חברה'ס" התפרסמו, כמו חבורתו של מתתיהו גלמן בפולין או החברה'ס הראשונות בישיבת שפת אמת בירושלים ("זעליגיסטן" ו"ברוינעריסטן"). נוהג זה הלך ונחלש.

בעבר החסידות הייתה מזוהה עם למדנות. חלק מהאדמו"רים וחסידים רבים התפרסמו בכך. תחת מנהיגותו של האדמו"ר הנוכחי פסק הלימוד העיוני-למדני בישיבות של החסידות, ובמקומו מודגשים ההספק הכמותי וזיכרון הלימוד. אדמו"רי גור פועלים בדרך כלל בזריזות במעשיהם (כמו למשל בהליכה ובדיבור). לחסידות מיוחסת פתיחת הישיבה הראשונה בפולין, שלאחריה נפתחו ישיבות נוספות על ידי חסידויות אחרות[31]

בכמה מובנים נחשבת החסידות לפתוחה יחסית. בהוראת ה"אמרי אמת" שפת הדיבור במוסדות היא עברית. רוב החסידים בישראל מדברים ביניהם בעברית וחלקם אינו מבין יידיש. עד לשנת תשמ"ט למדו בנות החסידות בבתי ספר וסמינרים כלליים[32]. לאחר הפילוג בין אגודת ישראל לדגל התורה הקימה חסידות גור בתי ספר וסמינרים עצמאיים. לבוש הנשים מודרני יחסית לחצרות חסידיות אחרות. מקובלת עבודה במקצועות כמו נדל"ן, מסחר בבורסה והיי טק. עם זאת, תחת מנהיגותו של האדמו"ר הנוכחי, ישנה הקפדה ובקרה על שימוש במחשבים ובאינטרנט.

נכון לראשית המאה ה־21, לצד האדמו"ר פועלת קבוצת פעילי ציבור העוסקים בניהול ענייניה של החסידות במגוון נושאים, כגון: חינוך, צדקה, רפואה, פוליטיקה ועוד. המודל הכלכלי של החסידות מבוסס על 'דמי כוללות', סכום כסף חודשי שמשלם כל חסיד לטובת אחזקת בית האדמו"ר, המועבר באופן קבוצתי באמצעות השטיבל שאליו הוא משתייך [33], מוסד הקיים לפחות מתקופת ה'אמרי אמת'[34]. בנוסף נהוג 'רעבישע געלט', סכום כסף שמשלמים החסידים לבית הרבי בעת אירועי שמחה במשפחתם.

תקנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

החמרה בנושאי אישות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידות גור ידועה בהקפדתה על הפרדה בין המינים ובמגבלות על היחסים בין בני הזוג[35]. ההפרדה באוטובוסים החלה במידה רבה בהשפעת חסידי גור[35].

האדמו"ר החמישי, רבי ישראל אלתר, קבע תקנות מחמירות בנושא היחסים בין הבעל ואשתו (המכונות "תקנות ל"ט", ראשי תיבות: ליל טבילה). התקנות מכונות בחסידות גור "יידישקייט" (תרגום מילולי: יהודיות). בין התקנות: חסיד לא ילך או יעמוד לצד אשתו ברחוב העיר ולא ישיח עמה בפומבי; לא יקראו אחד לשני בשמם; יש לקצר ככל הניתן ביחסי המין; אין לקיימם אלא פעמיים בחודש, אחת מהן בליל הטבילה והשנייה בליל שבת; הימנעות מקיום יחסי מין מספר חודשים לאחר הלידה; איסור על בני הזוג לגעת זה בזה או ליצור קרבה גופנית שלא לצורך קיום יחסים ואיסור על העברת חפצים מיד ליד בין בני הזוג.

תקנות אלו עוררו התנגדות גם בקרב רבנים, כמו הרב יעקב ישראל קנייבסקי (הסטייפלר). הוא כתב מכתב בנושא באמצע שנות ה-60, בעקבות מקרה של בנו של אחד מהאידאולוגים של צעירי אגודת ישראל שהפך לחסיד גור ובעקבות זאת נוצרו בעיות בינו לבין אשתו שלא הסכימה לנהוג לפי תקנות ל"ט. בעקבות התקנות המחמירות בתחום האישות נמנעו בנות מסמינרים בבני ברק להינשא לבחורים מחסידות גור, ובעיה זו הייתה אחד הגורמים להקמת סמינר מיוחד לבנות החסידות בעיר. קיום התקנות נמצא בנסיגה, וחסידים בגור אומרים שהתקנות נועדו בעיקר ליחידים שיכולים לעמוד בהן ולא לכלל החסידות[36].

אירועי שמחות מצומצמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמו"ר רבי שמחה בונים תיקן תקנה שלפיה אין לערוך אירועים משפחתיים בהיקף נרחב. לסעודת המצווה מוזמנים בני המשפחה הקרובים בלבד, וכל השאר מוזמנים שלא בזמן הסעודה. התקנה מחייבת את כל משפחות החסידות, גם בעלות יכולת כלכלית.

מגורים בפריפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמו"ר רבי שמחה בונים אלתר יזם הקמת קריות חסידיות של חסידי גור בפריפריה - בחצור הגלילית, בערד ובאשדוד. הוא הכריז על תקנה שלפיה זוגות צעירים בשנים הראשונות לנישואיהם מחויבים לגור בקהילות אלה. אחיו, האדמו"ר רבי פנחס מנחם, יזם את הקמת הקריה החסידית בקריית גת.

חזות חיצונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדמו"ר מגור וקבוצה מחסידיו לובשים הויזען אין די זאקען

חסידי גור ניכרים בכובע הפרווה הגבוה שלהם - ספודיק - אשר נחבש בשבתות בחגים ובשמחות, כמנהג רוב החסידויות יוצאות מרכז פולין, ולא כחסידויות האחרות שאנשיהן חובשים שטריימל - כובע פרווה נמוך ורחב יותר. הם ניכרים גם ב"הויזען אין די זאקען" (בתרגום מיידיש לעברית: מכנסיים בגרביים), גרביים שחורים שהמכנסיים מוכנסים בתוכם בין הקרסול לברך, זאת בניגוד לחצרות אחרות, שחסידיהן הולכים עם מכנסיים רגילים או לובשים מכנסי שלושה-רבעים וגרביים גבוהים. יש המייחסים את המנהג לכך שבאירופה מנעה צורת לבוש זו את לכלוך המכנסיים בעת צעידה ברחובות ה"שטעטל" שלא היו סלולים, ובימות החורף היו משופעים בבוץ.

כמנהג החסידים במרכז פולין, מכניסים חסידי גור את פאותיהם תחת הכיפה, למעט בעיר ירושלים, שבה מרבית חסידי גור מתהלכים כשפאותיהם גלויות. לחסידות גור גם כיפות ייחודיות, גבוהות מהמקובל במגזר. בימות החול (ובחורים גם בשבתות) חובשים החסידים כיפות כותנה (ולא כיפות קטיפה כמו רוב הציבור החרדי).

ניגוני גור[עריכת קוד מקור | עריכה]

לחסידות אוצר של אלפי ניגונים. לחני הניגונים הושפעו גם מסגנון המוזיקה הקלאסית של שופן, מוצרט, פליקס מנדלסון ועוד. שירים רבים של החסידות הם בקצב מרש וואלס. באופן כללי, ניגוני גור מאופקים לעומת ניגוני שאר החצרות, וזאת בהתאם לשיטתה הדוגלת באי התלהבות חיצונית.

הניגונים מולחנים לרוב לקראת חג השבועות וראש השנה. הם מיועדים למקומות מסוימים בתפילה (כמו לכה דודי, היה עם פיפיות, קדיש ואקדמות), אך מושרים ללא אמירת המילים.

המלחינים המפורסמים בחסידות הם יעקב תלמוד, מנחם אירנשטיין, לייבל גולדקנופף ובנו צבי גולדקנופף.

מכון ח.מ.י. (חקר מוזיקה יהודית) של החסידות הוציא אוסף בשם "היכל נגינה" של 1100 הניגונים שהושרו בחגים בין השנים תשט"ו - תשס"ח, בהפקת צבי גולדקנופף.

השתייכות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבחינה פוליטית חסידות גור היא חלק מאגודת ישראל, תחת השם "הסיעה המרכזית". לחסידות נציגות בכנסת מטעם יהדות התורה - יעקב ליצמן. בעבר כיהנו נציגי חסידות גור כח"כים מטעם אגודת ישראל: יצחק מאיר לוין, זלמן בן-יעקב (ינקלביץ'), יהודה מאיר אברמוביץ, אברהם יוסף שפירא[37], משה זאב פלדמן, מאיר פרוש[38], אברהם לייזרזון ויעקב כהן.

לחסידות ייצוג מגזרי ברוב הרשויות המקומיות בישראל שבהן מתגוררים חסידי גור.

אדמו"רי גור[עריכת קוד מקור | עריכה]

חסידים מפורסמים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • נאוה וסרמן, מימי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור, בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, שדה בוקר תשע"ו. מבוסס על עבודת דוקטור באוניברסיטת בר-אילן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ק. נפתלי, עסקנות נוסח גור, מעריב, 26 בנובמבר 1965
  2. ^ [1]. בפנקס הקהילה (תשע"ה) מופיעים כ-10,000 שמות בישראל.
  3. ^ יצחק ניסנבויםסדרי התעמולה שבעל פה, הצפירה, 15 באוגוסט 1918
    הפגנה של חסידי גור בורשה, דבר, 14 במאי 1935
    פורעי "אגודת ישראל", דבר, 22 במאי 1935
    ברכה חבסאחד ודורו (פרק ראשון, חלק שלישי), דבר, 20 בינואר 1950
  4. ^ בתפוצות ישראל, החרות ירושלים, 1 באפריל 1914
  5. ^ בר דרוראמלחמת הבחירות ביהדות הפולנית, דואר היום, 12 במאי 1931
  6. ^ בקהילת ורשא, דבר, 6 בדצמבר 1934
  7. ^ לדוגמה, סכסוך ארוך בעיר מלאווה בשאלת מינוי בנו של הרב ישראל יהושע מקוטנא (שהיה חסיד אלכסנדר) כרב בעיר. הסכסוך נמשך כשלוש שנים, ובעקבותיו סוכל המינוי, הרב יהודה אבידע, הרבי מצ'יחנוב ובני דורו - ר' יהושע'לי מקוטנא, הצופה, 15 ביוני 1956; חסידי אלכסנדר, מכתב אל המערכת, המזרחי, 6 במרץ 1924; כיבוש הרבנות ע"י הפמליא של גור, המזרחי, 7 בספטמבר 1922
  8. ^ ירושלים, החרות ירושלים, 23 ביוני 1911
  9. ^ משה כהןשלושה מכתבי הרצל שאבדו, דבר, 15 ביולי 1941
    מכתב מפתח תקוה, הפועל הצעיר, 8 בנובמבר 1912
    אהרון זאב אשכולי (איו"ב), מהיכי תיתי, דבר, 21 באוגוסט 1940
  10. ^ על הפרק, הצפירה, 5 באפריל 1917
  11. ^ על הפרק, הצפירה, 21 במרץ 1918
  12. ^ חגיגת הוראה גדולה במתיבתא בוורשה, הצפירה, 29 במרץ 1928
  13. ^ משה אביגדור שולוואס, התורה ולימודה בפולין וליטא, בתוך בית ישראל בפולין: מימים ראשונים ועד לימות החורבן, ערך: ישראל היילפרין, ירושלים, תש"ח, אתר 'דעת'
    עדות זרח ורהפטיג, הישיבות בוורשה, בתוך אתר 'זכור' של מכללת ירושלים
    אלבר לונדר, על המתיבתא בורשא ('בית חרושת לרבנים'), מובא בתרגום בפורום 'אוצר החוכמה'
  14. ^ ה"מתיבתא" על אדמת האבות, הצופה, 12 בספטמבר 1940
  15. ^ בר דרוראהערות קטנות על עניינים גדולים, דואר היום, 25 באוקטובר 1923
  16. ^ יפו ותל אביב, דואר היום, 18 בנובמבר 1928
  17. ^ ארגון בתי הכנסת של חסידי גור בתל-אביב, הצופה, 31 בינואר 1938
  18. ^ 18.0 18.1 חסידי גור מנהלים תעמולה נגד הבחירות לאסיפת הנבחרים, המשקיף, 23 ביוני 1944
  19. ^ ניטשה המלחמה נגד "כנסת ישראל", הצפירה, 29 בינואר 1928
  20. ^ רשימה של 7 בתי כנסת של החסידות בתל אביב - החזית הדתית המאוחדת, הצופה, 21 בינואר 1949
  21. ^ ישיבה מודרנית לחסידי גור, מעריב, 20 במאי 1969
  22. ^ בר לב ביקר בחצור הגלילית, דבר, 29 בדצמבר 1972
    חסידי גור מקימים קריה בחצור הגלילית, דבר, 30 באוגוסט 1974
    יוסי בייליןשידוך בין חסידי גור ויוצאי צפון אפריקה, דבר, 5 בספטמבר 1975
    קריית חסידי גור נחנכה במבואות חצור הגלילית, מעריב, 12 באוגוסט 1976
  23. ^ שלום דובער שניאורסון, ‏אגרות קודש - כרך ג', באתר HebrewBooks, אגרת תשנז, עמ' רצז - ש
  24. ^ פורעי "אגודת ישראל", דבר, 22 במאי 1935
  25. ^ התנפלות על רב שנחשד בהוצאת חוברת נגד הרבי מגור, המשקיף, 26 בינואר 1944
  26. ^ להורדה, קובץ PDF
  27. ^ תיאור האירועים מתוך ספרו של אמנון לוי 'החרדים', מובא בבלוג של אורי קציר
  28. ^ מערי פולין, המליץ, 29 באוגוסט 1901
  29. ^ רשכבה"ג בפולין רבי יהודא ליב מגור זצ"ל, השקפה, 27 בינואר 1905
  30. ^ בבני ברק, למשל, יש כ-25 "שטיבלעך" של החסידות.
  31. ^ יהודא ליב זלאטניק, לא זו הדרך!, הצפירה, 19 בינואר 1912
  32. ^ בשונה מהחצרות ההונגריות-רומניות, כמו חסידות בעלז וחסידות ויז'ניץ, או החצרות הירושלמיות כמו חסידות קרלין וחסידות בויאן שלמדו בעיקר בבתי ספר חסידיים
  33. ^ דברי הסבר לקבלה בחתימת ה'אמרי אמת', אתר בית המכירות הפומביות 'קדם'
  34. ^ י. מ. נימן, בחצרות הרביים בפולין, דבר, 4 ביולי 1935
  35. ^ 35.0 35.1 תמר רותם, אבירי השולחן הכפול, באתר הארץ, 11 ביוני 2011
  36. ^ אמנון לוי, החרדים, עמודים 127-126
  37. ^ שפירא נבחר על ידי האדמו"ר מגור כנציג "הסיעה המרכזית" אף שבעצמו לא היה חסיד גור.
  38. ^ פרוש אף הוא אינו חסיד גור. ייצג את "הסיעה המרכזית" בבחירות 1996. בבחירות הבאות ייצג את סיעת שלומי אמונים.