סעדיה: שורשים במולדת

סעדיה: שורשים במולדת הוא סרט קצר ישראלי עלילתי–תעמולתי באורך 18 דקות שנעשה בשנת 1951 על ידי הבמאי זאב רב-נוף וצולם על ידי הצלם חיים שרייבר. בסרט מתוארת ישראל בשנות ה-50: המעברות, החיילים, הגדנ"ע, העולים החדשים וההוויה הישראלית המתגבשת.^[1]

הסרט צולם בבסיס הגדנ"ע באר-אורה על ידי יחידת ההסרטה של הגדנ"ע. לימים אותר הסרט באוסף הסרטים העצום של ארכיון צה"ל על ידי הקולנוען יעקב גרוס. גרוס ערך ושחזר את הסרט, והקרין אותו מחדש בסינמטק תל אביב בשנת 2011. במקביל, ניסה לאתר את הנער סעדיה ופנה לתוכנית הרדיו של ירון אנוש, בתקווה לאתרו ולהביאו להקרנה בסינמטק וכך לסגור את המעגל. לאחר תחקיר הסתבר שהנער סעדיה הוא שלום זכריה, שנהרג בקרב על ארמון הנציב במלחמת ששת הימים.

בראייה עכשווית מעלה הסרט שאלות רבות ורלוונטיות במדינת ישראל של ימינו בנושאים כמו: יחסי עולים וותיקים בראשית המדינה, יחסים בין אשכנזים למזרחים, ומה משמעות יצירת "היהודי החדש"?

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט נפתח בצילומים של אחת המעברות שקמו בארץ בשנות החמישים, ומלווים במוזיקת מארש ושירת ילדים. מיד לאחר מכן מתחיל הסרט לגולל את קורותיה של רותי (תהילה באומן), חיילת אשר לומדת מהן מטרותיה כמדריכה: "אורבת לנו סכנה של היווצרות שני עמים בארץ, של רמות חיים שניגודם משווע, של גלות מתחדשת המתרפקת על עולמה החרב, ואילו אנו מצווים על התבוללות מהירה. עלינו לערות בארץ את החדשים מקרוב באו בזמן קצר ביותר למען נוכל לעמוד בסכנות הקרובות, כאומה ולא כצירוף של עדות או שבטים".^[2] מטרות אלה מהוות את הלך הרוח בישראל של אותה תקופה. השאיפה ליצירת יהודי חדש, ולהיפטר מהיהודי הגלותי והפרימיטיבי, הייתה בראש מעייניה של התנועה הציונית בארץ, ואחת הדרכים הייתה שליחת ילדי עולים לבסיסי גדנ"ע לחינוך מחדש על ידי מדריכים חיילים. הסרט ממשיך באותו קו, ורותי המדריכה החיילת, מתוארת כ"בת האור", היורדת אל המעברה, אל "בני החושך". בין אותם "בני חושך" הוא הילד סעדיה, גיבור הסרט, שבעזרת רותי משלים תהליך של חינוך מחדש: סעדיה לומד לקרוא, לכתוב, לאכול בסכין ומזלג ולהפסיק לעשן.

תגובות לסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתבה ששודרה בערוץ 2 בשנת 2011, ובה השתתפו בנותיה של תהילה באומן (החיילת רותי), אלי רפיד, שהשתתף בסרט בעצמו כאחד מהילדים בגדנ"ע, ורות רפפורט (זקהיים), שקריינה את הסרט יחד עם בעלה. בכתבה ניתן לראות את התגובות השונות לסרט: בנותיה של באומן, שרואות את הסרט דרך עיניו של הדור הצעיר, מעבירות עליו ועל ההתנהלות הממסדית של המדינה באותה תקופה, ביקורת הדומה לביקורת המובעת בסרט "סאלח, פה זה ארץ ישראל" (2017) – גזענות ואפליה ממסדית שיצקו את היסודות לפערים העדתיים והמעמדיים בישראל של היום. לעומתם, רפיד ורפפורט, בני הדור הישן, פחות מתרגשים. רפיד מסביר: "אתם דור אחר. אתם רואים את זה בעיניים אחרות. חבר'ה, אתם נולדתם לתוך מדינה על מגש של כסף. אנחנו באנו למדינה של כלום". בעיניהם, כמו שמתאר מפַקדה של רותי בתחילת הסרט, זו הייתה הדרך ההגיונית והלגיטימית אז, שאפשרה למדינת ישראל לקום ולהתגבש בזמן מועט כל כך.^[3]