ספטמבר השחור
 | ||||||||||||||||||
| מחבלים מפוצצים את המטוסים החטופים בשדה זרקא, אחד האירועים שהובילו לפרוץ מלחמת האזרחים הירדנית. | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמה הקרה בזירה הערבית | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 6 בספטמבר 1970 – 17 ביולי 1971 (315 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | ירדן | |||||||||||||||||
| תוצאה |
ניצחון צבאי ירדני
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
ספטמבר השחור (בערבית: أيلول الأسود, תעתיק מדויק: אַיְלוּל אַל-אַסְוַד; מכונה גם מלחמת האזרחים הירדנית) הוא עימות צבאי בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטיניים (שהיו מאורגנים באש"ף), מחודש ספטמבר 1970 עד יולי 1971.
במשך מספר שנים שקדמו לעימות התבססו ארגוני טרור פלסטיניים בשטח ירדן, והוציאו משטחה פעולות טרור נגד ישראל. ארגוני הטרור, ארגון הפת"ח בראשם, הציתו את מלחמת ההתשה בבקעת הירדן מיד בתום מלחמת ששת הימים. ישראל ניהלה מערכה נגד המחבלים, ומדי פעם ביצעה פשיטות לתוך שטח ירדן, שהובילו לעימותים ישירים מול הלגיון הערבי, הגדולה שבהן בפעולת כראמה. ישראל ניסתה ליצור לחץ על ירדן שיאלץ אותה לרסן את המחבלים, וכתוצאה מכך נפגעו תשתיות, ומצבה הכלכלי החמיר.
ירדן מצידה העניקה תמיכה, במידה כלשהי, לארגוני הטרור, אך היחסים בינה לבין הארגונים הללו הידרדרו. ארגוני הטרור ישבו במעוז הכוח שלהם, מחנות הפליטים, והתנהלו כמיליציות ששלטו בשטח, ללא ציות לממשלה הירדנית ולחוקיה. מיליציות אלה, אשר היקפן הגיע בשיאו לרבע מצבא ירדן, הפכו ל"מדינה בתוך מדינה", ובשלב מסוים איימו על עצם קיומה של הממלכה הירדנית. ההנהגה הירדנית, בראשה המלך חוסיין, ניסתה להימנע מעימות ישיר מול המחבלים בשל החשש מכוחם ברחוב הירדני־פלסטיני והכלל-ערבי. כאשר החמיר המצב, נחטפו חיילים ירדנים, ארגוני מחבלים קראו להדיח את המלוכה הירדנית ולהקים במקומה מדינה פלסטינית, וניסו להתנקש במלך חוסיין. כאשר כלו כל הקיצין השליט חוסיין משטר צבאי ופתח במערכה למיגור המיליציות החמושות של ארגוני הטרור.
במהלך המלחמה התערבה סוריה מצפון לטובת הפלסטינים ופלשה לצפון ירדן. הפלישה נבלמה בידי צבא ירדן, ובעקבות מעורבות בין-לאומית מצד ארצות הברית וישראל. נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ניסה לתווך בין ירדן לארגוני הטרור הפלסטיניים, אך מותו עצר את מאמצי התיווך.
לאחר מותו של נאצר היה למלך חוסיין חופש פעולה מדיני רחב יותר, הוא מינה את נאמנו, וספי א-תל, לראש ממשלת ירדן, והחל בתהליך בן מספר חודשים של גירוש חברי הארגונים הפלסטיניים וחלק ניכר מן הפליטים הפלסטינים מירדן. בתום מלחמת האזרחים הקצרה שבה למלך חוסיין השליטה בארצו. ארגוני הטרור עברו, ברובם, ללבנון, שם הקימו "מדינה בתוך מדינה" חדשה (פתחלנד), ואיימו בפעולות טרור וירי רקטי על מדינת ישראל. פעילותם בלבנון הייתה בין הגורמים לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, ואיומם על ישראל ממנה הוביל, כעבור שתים עשרה שנה, למלחמת שלום הגליל.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ממלכת ירדן הייתה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים בית לארגוני טרור פלסטיניים שפעלו בגלוי משטחה במסגרת אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. מכיוון שהשושלת ההאשמית, שבראשה עמד באותה עת חוסיין מלך ירדן מייצגת רק כ-20% מאוכלוסיית ירדן, בעוד רבים מן האחרים הם פלסטינים, הפכו הארגונים הפלסטיניים לאיום של ממש על יציבות המשטר. בשלהי שנות הששים התדרדר המצב, ואנשי פת"ח חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים בירדן. הם הסתובבו בערי ירדן, הציבו מחסומי דרכים, גבו מיסים, כוננו בתי דין מהפכניים ששפטו פלסטינים ותקפו את יחידות הצבא והמשטרה.
ירדן סבלה גם תקיפות צבאיות ישראליות על הממלכה במסגרת מלחמת ההתשה בבקעת הירדן, שהתנהלה בעיקרה בין ישראל למליציות הפלסטיניות. בשנת 1969 לבדה בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, וכתגובה ערך צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה (המפורסמת בפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968).
המלך חוסיין ניסה לראשונה לבסס מחדש את שלטונו בנובמבר 1968. הוא הגיע להסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטיניים, שניסה להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולהכפיף אותם לחוקי המדינה, אך הסכם זה הופר עד מהרה על ידי הארגונים הפלסטיניים, שביקשו לערער את שלטונו ולבצע הפיכה בכוח הזרוע. כוחם הצבאי מנה באותה תקופה כ-15,000 אנשים חמושים, לעומת 55,000 אנשי צבא ירדן.
העימות הצבאי
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרוץ העימות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת שנת 1970 הוקמה בצבא ירדן יחידת צנחנים, שאומנה ללוחמה בארגוני המחבלים הפלסטינים, ובחודש מאי הפכה למבצעית.[1] בחודש מאי אירעו התנגשויות בין הצבא הירדני לבין מחבלים פלסטינים.[2] בתחילת חודש יוני פרסם המלך חוסיין פקודה המתירה לחיילי היחידה ללבוש מדים ולשאת נשק בכל מקום. נוכחותם של כוחות מיוחדים חמושים אלה בערי ירדן יצרה מתיחות בינם לבין המחבלים, שהידרדרה במהרה לחילופי אש בבירה עמאן ובזרקא. הללו התפשטו למספר מקומות בבירה והפכו לקרבות שהופעל בהם נשק כבד.[1] בפקודת המלך, ב-9 ביוני הפגיזו טנקים ותותחים כמה מחנות פליטים פלסטיניים בעמאן, לאחר שאנשי אש"ף ניסו לשחרר מחבל מהכלא. הלחימה נמשכה ארבעה ימים, במהלכם נהרגו 400 איש ונפצעו 750.[2] מספר פעמים הוסכם על הפסקת אש, אך הפסקות האש לא כובדו. במהלך הקרבות הופגז הארמון המלכותי ונורו יריות על שיירת המכוניות בה נסע המלך חוסיין, ואחד משומרי ראשו נהרג. בתגובה על ניסיון ההתנקשות, הפגיזו יחידות צבא בדוויות שני מחנות פליטים בעמאן.[1] פלסטינים רצחו את עוזר הנספח הצבאי האמריקאי בעמאן, ולאחר מכן תפסו מחבלי החזית העממית לשחרור פלסטין 33 אמריקאים, בריטים ומערב-גרמנים בשני בתי המלון הגדולים בעמאן ("פילדלפיה" ו"אינטרקונטיננטל"), שבו אותם כבני ערובה ודרשו את הדחת הרמטכ"ל של הצבא הירדני, שר הפנים הירדני ומפקד החטיבה שהפגיזה את מחנות הפליטים. חוסיין נכנע,[2] והחטופים שוחררו מספר ימים לאחר חטיפתם.[1] ב-10 ביוני הושג הסכם בין חוסיין לערפאת בתיווכם של שרים וקצינים עיראקים, לפיו על הצדדים לכבד את הפסקת האש, להחזיר את כוחותיהם לבסיסיהם, ולקיים סיורים ברחובות של משמרות משותפים, שיוודאו שתנאי ההסכם נשמרים. כמו כן, הוסכם כי שני הצדדים ישחררו אסירים שעצרו במהלך הקרבות וכי תוקם ועדה משותפת לחקירת האירועים.[1] המחבלים התנו את כיבוד ההסכם בהדחת שני קצינים, מפקד הצבא ומפקד הדיוויזיה המשוריינת השלישית. השניים, שהיו קרובי משפחתו של המלך ונאמנים לו, הגישו את התפטרותם.[3] חוסיין הסכים לדרישות נוספות, ובין היתר החליף בסוף יוני את הממשלה בראשות בהג'ת אל-תלהוני בממשלה בראשות עבד אל-מנעים אל-רפאעי, שכללה אישים הידועים כתומכי פעילות המחבלים.[4] הושגה רגיעה זמנית.[2] בעקבות הסכם ה-10 ביוני, שלטו המחבלים בפועל ברוב שטח הבירה. הצבא לא נכנס לתוך העיר, אך כיתר אותה מבחוץ. מצד השלטון, נכחו בעיר רק כוחות משטרה, שלעתים ערכו סיורים משותפים עם המחבלים. אולם מעשי אלימות נמשכו. אנשי צבא חשו מושפלים עקב מדיניות ההבלגה של המלך, והצבא היה על סף התמרדות.[5]
במחצית השנייה של חודש יוני חזר הסדר. השירותים הציבוריים שבו לפעול, החל שיקום ההרס, והוועדות המשותפות החלו לעבוד. הליגה הערבית הקימה ועדה בין-ערבית שהוטל עליה לגשר בין תביעות המחבלים לחופש פעולה לבין דרישת ירדן לשמירה על ריבונותה. בחסות הוועדה נחתם ב-10 ביולי הסכם נוסף, בין ראש הממשלה רפאעי לבין יאסר ערפאת, לפיו כל הארגונים הפלסטיניים יהיו כפופים למרותה של "הוועדה המרכזית" של אש"ף, וכל מגע בין הממשלה לבין הארגונים ייעשה באמצעות "הוועדה המרכזית". הממשלה התחייבה להעניק לארגוני המחבלים הגנה וחופש פעולה בתנאי שפעולתם לא תפגע בריבונות המדינה. הצבא והארגונים ישתפו פעולה במאבק נגד ישראל והממשלה תבטל את הצעדים שנקטה במהלך המשבר, תתמוך במאבק הפלסטיני המזוין ותגייס את משאביה למענו. "הוועדה המרכזית" התחייבה למנוע הפגנות בעלות אופי צבאי ולמנוע נוכחות של מחבלים חמושים במקומות ציבוריים. הוסכם שכלי הרכב של המחבלים ישאו לוחיות זיהוי מיוחדות אך יעצרו לביקורת במחסומים רשמיים. הוסכם שלא יוקמו בסיסי מחבלים בערים, למעט כוחות מיליציה, וכלי נשק, תחמושת וחומרי חבלה לא יאוכסנו במקומות מאוכלסים.[6] הסכם ה-10 ביולי העניק לאש"ף שליטה במחנות הפליטים, ואילו אש"ף התחייב למנוע כניסת חמושים למרכז עמאן. אלא שתנאי זה לא קוים, וב-30 באוגוסט החל הצבא הירדני להפגיז את עמדות פת"ח סביב עמאן.[2] ב-1 בספטמבר נערך ניסיון התנקשות נוסף בחיי המלך חוסיין, כאשר אנשי אש"ף ירו שוב על שיירת המכוניות של המלך חוסיין,[2] כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן. ניסיון ההתנקשות הוביל לקרבות שפרצו בעמאן. ב-5 בספטמבר הסתיימו ההתעמתויות, כאשר הוסדרה הפסקת אש והצבא עבר לטפל בעיבורי עמאן.[2]
ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים מערביים (חטיפת המטוסים לשדה דוסון) והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. החוטפים החזיקו במאות בני ערובה בריטים, אמריקאים וגרמנים,[2] והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. ב-12 בספטמבר פוצצו אנשי "החזית העממית" את שלושת המטוסים שהונחתו בירדן ושחררו את רוב בני הערובה, אך השאירו בידיהם 54 בני ערובה ופיזרו אותם במחנות הפליטים.[2] המחבלים השתלטו על כמה גזרות בצפון ירדן, כולל העיר אירביד. ב-15 בספטמבר הכריז מפקד פת"ח מקומי על אזור אירביד כעל "הסובייט הערבי הראשון". המחבלים הציבו מחסומים סביב אירביד ועל הכביש ממנה לג'רש, ובכך סימנו את גבולות האזור כשטח פלסטיני ריבוני. בדרום ירדן דיכא הצבא בעזרת בדואים מקומיים התקוממות של מחבלי פת"ח.[7]
הסלמה ומעורבות בינלאומית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
עתה החליף המלך חוסיין את ממשלתו האזרחית בממשלה צבאית בת תריסר קצינים,[7] בראשותו של מוחמד דאוד אל-עבאסי, שאף כי היה פלסטיני במוצאו נודע בנאמנותו הבלתי מסויגת לשלטון הירדני. בכך ביקש חוסיין מצד אחד להפגין את נחישותו לשמור על קיומה וריבונותה של ירדן למול הארגונים הפלסטיניים, ומאידך למנוע ניכור מוחלט בין הצדדים ולאפשר את קיומו של משא ומתן עתידי בין הצדדים. כמו כן הכריז המשטר הירדני על "מצב חירום לאומי", והורה ליחידות צבא ירדן לפתוח במתקפה כללית כנגד הכוחות הצבאיים של הארגונים הפלסטיניים.
ב-17 בספטמבר פתח הצבא הירדני בהתקפה רחבה על מחנות אש"ף בעמאן, שכונתה לימים "ספטמבר השחור".[7] במסגרת המתקפה כנגד הכוחות החמושים של הארגונים הפלסטיניים בלט חוסר האיזון הצבאי בין הצדדים. חרף תמיכתם של רבים מתושבי ירדן בארגונים, ומאמציהם הניכרים בתקופה שקדמה לסכסוך להצטייד בנשק חם, מצאו עצמם הארגונים הפלסטיניים בנחיתות רבה למול הצבא הירדני. למול סדר כוחות של כ-35,000 חיילים מצבא ירדן, עלה בידי הארגונים הפלסטיניים להעמיד בין 15,000 ל-20,000 איש, אשר אימון רבים מתוכם היה חלקי בלבד. כמו כן, למול הנשק הכבד שהופעל בידי צבא ירדן נאלצו אנשי הארגונים להסתפק בעיקר בנשק קל, כאשר מספר כלי הנשק הכבדים שהיו בידי הטרוריסטים היה נמוך במידה ניכרת מזה שעמד לרשות צבא ירדן. יתרונות אלו, אשר גובו בניצחונות מקומיים של צבא ירדן, הובילו לתחושה כי הארגונים הפלסטיניים עתידים להפסיד במערכה אם לא יזכו לתמיכה ולגיבוי מגורמי חוץ.[8] במקביל לקרבות שהתנהלו בעמאן, פרצו עימותים בין הצבא ולוחמים פלסטינים גם בזרקא, אירביד, כרכ וא-סלט.[7]
ההתערבות הסורית
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעקבות מצבם הקשה של הארגונים הפלסטיניים, ב-18 בספטמבר פלשו כוחות שריון סוריים לירדן.[7] הכוח הפולש מנה שני גדודים של צבא השחרור הפלסטיני מתוגבר בטנקים מחטיבת השריון 88 שנעו לכיוון אירביד, וב-19 הצטרפה אליהם חטיבת שריון 91 וחטיבה ממוכנת 67. הכוח הסורי מנה כ-300 טנקים. הכוחות כבשו את אירביד והתקדמו דרומה על הציר הראשי לעמאן.
ב-20 לחודש נכנסה חטיבה 60 הירדנית (שריון) לקרב מול הכוחות הסורים. בקרב שהתנהל במשך 6 שעות השיג השריון הירדני עליונות על הסורים ואילץ אותם להסיג את כוחותיהם. ב-21 לחודש תגברו הסורים את כוחותיהם באגד שריון 12 מדיוויזיה 5 ויצאו להתקפת נגד. לטענת הסורים כתוצאה מההתקפה נסוג הכוח הירדני. כוחות סוריה וירדן ביססו קוי הגנה, אך הירדנים הנחיתו הפגזה ארטילרית כבדה על הסורים, ובנוסף הותקפו הסורים על ידי חיל האוויר הירדני שפעל ללא הפרעה, בשל חשש הסורים להתערבות אווירית ישראלית. ב-22 לחודש החלו הטנקים הסוריים לסגת משטח ירדן,[7] וב-23 הושלמה נסיגתם. כוחות השריון והארטילריה הירדניים הסבו נזקים קשים לכוחות הסורים תוך כדי נסיגתם.
ב-23 בספטמבר כבר שלט הצבא הירדני בלב עיר הבירה עמאן וברוב הפסגות השולטות עליה.[7]
מהלכים מדיניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-20 בספטמבר גינה מזכיר המדינה של ארצות הברית, רוג'רס, את הפלישה הסורית לירדן.[7] המלך חוסיין, שחשש כי הסיוע הסורי עשוי להטות את הכף בלחימה לצד הארגונים הפלסטיניים, פנה לארצות הברית ולבריטניה בבקשת סיוע או התערבות בינלאומית. ארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה, אך כיוון ששינוע כוחות צבא אמריקאיים היה עלול לארוך זמן רב מדי, פנתה ארצות הברית לידידתה באזור, ישראל, וביקשה את התערבותה המהירה, תוך הבטחת ערבויות שארצות הברית תעמוד לימינה אם הסכסוך יסלים וברית המועצות תתערב אף היא בנעשה באזור. גם לישראל עצמה היה אינטרס בסכסוך: הקמת שטח בשליטת פלסטינית ממזרח לעמק בית שאן נתפסה כסיכון ביטחוני על ישראל. נשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, והיועץ לביטחון לאומי שלו, הנרי קיסינג'ר, אישרו התקפה של חיל האוויר של ישראל על הכוחות הסוריים במידה ויכבשו אזור אירביד.[7]
כוחות הצבא של ארצות הברית הוכנסו לכוננות גבוהה והצי השישי החל להזיז שלוש נושאות מטוסים לאזור שבין כרתים לישראל. ישראל החלה להיערך לסכסוך אפשרי, ויחידה 848 (לימים 8200) ביצעה גיוס מילואים ופרסה שני בסיסים זמניים האחד בגלבוע (בשם "אורית") והשני ברמת יששכר שהרחיבו את הכיסוי המודיעיני שנתן לדרג הצבאי והמדיני את תמונת המצב על תנועת הכוחות הסוריים והערכותם בגבול ירדן-סוריה.[9] בנוסף, ישראל ריכזה כוחות שריון באזור הגולן, ואף ביצעה יעפי דמה מעל טורי השריון הסורי על מנת להעביר מסר של איום.[10] בד בבד, הזהירה ארצות הברית את ברית המועצות כי אם סוריה, בת חסותה, לא תסיג את כוחותיה מירדן, יתערב צה"ל בעימות. כלל המהלכים המדיניים והצבאיים של ישראל ושל ארצות הברית שיצרו עבור חוסיין רשת ביטחון שעל בסיסה החליט להורות לחיל השריון הירדני להדוף את הכוחות הסוריים.[7]
חוסיין והגנרלים שלצדו ביקשו להשלים את חיסול המחבלים בירדן, אך עקב לחצים מצד בעלות בריתם, ב-27 בספטמבר נחתם "הסכם קהיר" בן 14 סעיפים, ששם קץ למלחמת האזרחים בירדן.[7]
תוצאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מספר ההרוגים במלחמת האזרחים של ספטמבר 1970 עומד ככל הנראה על כ-5,000, רובם פלסטינים – מחבלים ואזרחים תושבי מחנות הפליטים, והשאר חיילים ואזרחים ירדנים. הפלסטינים טענו כי המספר עומד על בין 25 ל-30 אלף, ואילו הירדנים דיווחו על 2,000 עד 2,500 הרוגים.[11] אש"ף דיווח על 3,500 אזרחים ו-900 לוחמי גרילה הרוגים.[7] יאסר ערפאת עצמו העריך את מספר הנפגעים הפלסטינים ב-3,400 הרוגים ו-10,800 פצועים.[דרוש מקור] ישראל העריכה אותם בכ-20,000.[דרוש מקור] הכוחות הירדנים דיווחו על אובדן של 537 מאנשיהם.[12]
בסופו של דבר, התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטיניים הוכו על ידי צבא ירדן. שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית הביא למפנה ביחסים ובשיתוף הפעולה ההדדי בין הצדדים. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני היחס הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש דעכו הקרבות, בין היתר בעקבות מותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ביום 28 בספטמבר, אשר נחשב בידי רבים מאנשי הארגונים לתומך המובהק שלהם כנגד השלטון הירדני.
אש"ף המשיך להיות נוכח בירדן ושמר על זכותו לפעול נגד ישראל.[7] ב-7 בנובמבר הסתיימה יציאת הלוחמים של אש"ף מעמאן. רובם עברו צפונה לאזור המשולש אירביד־ג'רש־עג'לון.[13] בחודשים הבאים אירעו התנגשויות בין המחבלים והצבא הירדני שרדף אותם. הם ישבו במחנות אוהלים בהרים, במערות וביערות שמדרום לאירביד ועדיין היוו מדינה בתוך מדינה. הם גם עדיין היוו איום על ישראל, אולם גיחותיהם אל מעבר לירדן לתוך ישראל פסקו אחרי ספטמבר 1970. כוחם של ארגוני הטרור הופנה עתה ליעדים ירדניים, ישראליים ומערביים בחו"ל.[14] לאחר סדרת עימותים, ב-13 ביולי 1971, פקד חוסיין על הצבא הירדני לחסל את נוכחות המחבלים בממלכה. באזור עג'לון נערכה פעולה שנמשכה 6 ימים. ערפאת הפציר בסוריה לשוב ולהתערב, אך סוריה לא נענתה וגם עיראק סירבה להגיש סיוע. ערפאת הכריז מלחמה על ירדן, וזו הודיעה בתגובה ש"הסכם קהיר בטל ומבוטל".[14] הקרבות הסתיימו לאחר הקרב על עג'לון, מעוזם האחרון של הארגונים הפלסטיניים, שהסתיים בתבוסתם המוחצת של הארגונים, ובמאסר רבים מבכיריהם.[15] ב-19 ביולי דיווחה ירדן כי 2,300 חברי ארגונים פלסטיניים נעצרו. רוב האחרים, כ-5,000, ברחו לסוריה ובמהלך החודשים הבאים עברו משם ללבנון, ועד נובמבר 1971 כ-4,000 מהם כבר התמקמו ב"פתחלנד". מעתה היתה לבנון הריכוז העיקרי של אש"ף והזירה העיקרית של פעילות המחבלים הפלסטינים, עד מלחמת לבנון הראשונה ב-1982.[14]
השושלת ההאשמית הבטיחה את שלטונה בירדן. אולם סיום אירועים אלו לא היה סוף לפעולות האיבה בין הפלסטינים וירדן. כתוצאה מהאירועים הקימו הפלסטינים את ארגון ספטמבר השחור שאחת ממטרותיו הייתה ללחום בירדן. ב-28 בנובמבר 1971 הצליחו ארבעה מאנשי "ספטמבר השחור" להתנקש בחייו של וצפי אל-תל, ראש ממשלת ירדן בעת פעולות האיבה. הרצח היה ראוותני ובוטה, כשבמהלכו אחד המחבלים הפלסטינים כרע על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של אל-תל בעודו גוסס. כמו כן, הכריזו הפלסטינים ב-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין.
כווית ולוב שללו מירדן את הסיוע הכספי שהעניקו לה עד לספטמבר 1970, מהלך שמנע מירדן לפתח את צבאה והיה אחד השיקולים של המלך חוסיין שלא להצטרף לסוריה ומצרים במלחמת יום הכיפורים.[16]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
|
ההיסטוריה | ||
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אוריה שביט, תקדים ספטמבר השחור, באתר הארץ, 10 באפריל 2002
- אמיר אורן, פרוטוקולים שנחשפים משרטטים את התיאום המבצעי הראשון בין ואשינגטון לירושלים ב-1970, באתר הארץ, 18 בספטמבר 2009
- פרוטוקול שיחת טלפון מיום 17.9.1970 בין מזכיר המדינה קיסינג'ר לנשיא ניקסון על המשבר בירדן
- יוגב אלבז, "סיכון מחושב: מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בירדן, ספטמבר 1970", עיונים, כרך 31 (יוני 2019), עמ' 152–181.
- טור מורשת - חלקה של היחידה באירועי "ספטמבר השחור" בירדן, באתר עמותת בוגרי 8200
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות (ספר 3 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 164.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 בני מוריס, קורבנות, עמ' 352.
- ^ יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות, עמ' 164–165.
- ^ יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות, עמ' 165.
- ^ יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות, עמ' 165–166.
- ^ יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות, עמ' 166.
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 בני מוריס, קורבנות, עמ' 353.
- ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 236–237.
- ^ עמוס גלבוע, מר מודיעין, ידיעות אחרונות, 2013, עמ' 540.
- ^ אירועי ספטמבר, באתר "יד לשריון"
- ^ יוסף נבו, ירדן – החיפוש אחר זהות, עמ' 173.
- ^ "קדושים מעונים"
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 353–354.
- ^ 1 2 3 בני מוריס, קורבנות, עמ' 354.
- ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 239.
- ^ פסח מלובני, "מלחמת השחרור" של אוקטובר 1973 בחזית הסורית, 2021, עמ' 89.