ספטמבר השחור

ספטמבר השחור (המכונה גם מלחמת האזרחים הירדנית) הוא כינוי למאבק שהתנהל בין צבא ירדן לבין ארגונים פלסטינים (שהיו מאורגנים באש"ף), מחודש ספטמבר 1970 עד יולי 1971.

ספטמבר השחור
מלחמה: המלחמה הקרה בזירה הערבית
תאריך התחלה:	6 בספטמבר 1970
תאריך סיום:	17 ביולי 1971
משך הסכסוך:	45 שבועות
מקום:	ירדן
תוצאה:	ניצחון צבאי ירדני פלישת סוריה נמנעה. אש"ף גורש ללבנון. הקמת ארגון ספטמבר השחור
הצדדים הלוחמים ° הכוחות המזוינים של ירדן • סיוע צבאי: תמיכה: עיראק הארגון לשחרור פלסטין • • • נתמך על ידי: מוג'אהדין ח'לק ארגוני גרילה איראניים נוספים (עד נובמבר 1970) • צבא השחרור הפלסטיני • צבא סוריה מפקדים חוסיין בן טלאל חאבס אל-מג'אלי זיד בן שאכר וספי א-תל מוחמד זיא אל-חאק יאסר ערפאת אבו ג'יהאד ג'ורג' חבש נאיף חוואתמה סלאח ג'דיד כוחות 65,000-74,000 חיילים 15,000-40,000 חיילים 10,000 חיילים 300 טנקים אבדות 537 הרוגים 3,400 הרוגים פלסטינים 600 הרוגים ונפצעים סורים 120 טנקים ונגמ"שים שאבדו

רקע

קבוצת חמושים של החזית העממית לשחרור פלסטין בירדן, 1969

ממלכת ירדן הייתה בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים בית לארגוני טרור פלסטינים שפעלו בגלוי משטחה במסגרת אש"ף, בראשות יאסר ערפאת. מכיוון שהשושלת ההאשמית, שבראשה עמד באותה עת חוסיין מלך ירדן מייצגת רק כ-20% מאוכלוסיית ירדן, בעוד רבים מן האחרים הם פלסטינים, הפכו הארגונים הפלסטינים לאיום של ממש על יציבות המשטר. אנשי פת"ח חמושים שלטו למעשה בריכוזי הפלסטינים בירדן. הם הסתובבו בערי ירדן, הציבו מחסומי דרכים, גבו מיסים, כוננו בתי דין מהפכניים ששפטו פלסטינים ותקפו את יחידות הצבא והמשטרה.

ירדן סבלה גם מתגובתה הקשה של ישראל על המתקפות הבלתי פוסקות של הארגונים הפלסטינים על ישראל משטחה של ירדן. בשנת 1969 לבדה בוצעו 3,170 פעולות נגד ישראל משטח ירדן, וכתגובה ערך צה"ל פשיטות בעומק ירדן ומטוסי חיל האוויר הישראלי הפציצו מטרות בשטחה (המפורסמת בפעולות היא פעולת כראמה בשנת 1968).

המלך חוסיין ניסה לראשונה לבסס מחדש את שלטונו בנובמבר 1968. הוא הגיע להסכם בן שבעה סעיפים עם הארגונים הפלסטינים, שניסה להגביל את פעילותם של אנשי אש"ף ולהכפיף אותם לחוקי המדינה, אך הסכם זה הופר עד מהרה על ידי הארגונים הפלסטינים, שביקשו לערער את שלטונו ולבצע הפיכה בכוח הזרוע. כוחם הצבאי מנה באותה תקופה כ-15,000 אנשים חמושים, לעומת 55,000 אנשי צבא ירדן.

פרוץ העימות

בחודש ספטמבר 1970 הפך העימות לגלוי. תחילת העימות הגלוי בניסיון התנקשות בחיי חוסיין, שנערך ב-1 בספטמבר כשהיה בדרכו לנמל התעופה בעמאן, והוביל לקרבות שפרצו בעמאן. ב-6 בספטמבר חטפו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין שלושה מטוסי נוסעים והנחיתו שניים מהם בירדן, וכעבור שלושה ימים נחטף מטוס נוסף והונחת בירדן. הנוסעים הוחזקו כבני ערובה, והפלסטינים הצהירו שהחטיפות נעשו על מנת ללמד את ארצות הברית לקח על תמיכתה הבלתי מסויגת בישראל. הצבא הירדני הגיב בהפצצה של בסיסי המחבלים, במיוחד באזור אירביד. ההפצצה הפכה את האירועים למלחמה כוללת, שהתפרסה על פני שטחים רחבים במדינה, בעיקר בצפון ירדן.

הסלמה ומעורבות בינלאומית

גמאל עבד אל נאצר (במרכז) מתווך להפסקת אש בספטמבר 1970. מימין, המלך חוסיין ומשמאל, יאסר ערפאת

בעקבות הידרדרות היחסים בין הממשל הירדני לארגונים הפלסטינים החליט המלך חוסיין לפזר את ממשלת ירדן ולהקים ממשלה צבאית בראשותו של מוחמד דאוד אל-עבאסי, שאף כי היה פלסטיני במוצאו הוא נודע בנאמנותו הבלתי מסויגת לשלטון הירדני. בכך ביקש חוסיין מצד אחד להפגין את נחישותו לשמור על קיומה וריבונותה של ירדן למול הארגונים הפלסטינים, ומאידך למנוע ניכור מוחלט בין הצדדים ולאפשר את קיומו של משא ומתן עתידי בין הצדדים. כמו כן הכריז המשטר הירדני על "מצב חירום לאומי", והורה ליחידות צבא ירדן לפתוח במתקפה כללית כנגד הכוחות הצבאיים של הארגונים הפלסטינים.

במסגרת המתקפה החזיתית של צבא ירדן כנגד הכוחות החמושים של הארגונים הפלסטינים בלט חוסר האיזון הצבאי בין הצדדים. חרף תמיכתם של רבים מתושבי ירדן בארגונים, ומאמציהם הניכרים בתקופה שקדמה לסכסוך להצטייד בנשק חם, מצאו עצמם הארגונים הפלסטינים בנחיתות רבה למול הצבא הירדני. למול סדר כוחות של כ-35,000 חיילים מצבא ירדן, עלה בידי הארגונים הפלסטינים להעמיד בין 15,000 ל-20,000 איש, אשר אימוניהם של רבים מתוכם היו חלקיים בלבד. כמו כן, למול הנשק הכבד שהופעל בידי צבא ירדן נאלצו אנשי הארגונים להסתפק בעיקר בנשק קל, כאשר מספר כלי הנשק הכבדים שהיו בידי הארגונים היה נמוך במידה ניכרת מזה שעמד לרשות צבא ירדן. יתרונות אלו, אשר גובו בניצחונות מקומיים של צבא ירדן, הובילו לתחושה כי הארגונים הפלסטינים עתידים להפסיד במערכה אם לא יזכו לתמיכה ולגיבוי מגורמי חוץ.

בעקבות מצבם הקשה של הארגונים הפלסטינים חצו כוחות שריון סורים את הגבול הסורי-ירדני בתאריך 18 בספטמבר. יומיים לאחר מכן הכוח הסורי מנה בין 250 ל-300 טנקים שאיימו על השלטון הירדני. המלך חוסיין, שחשש כי הסיוע הסורי עשוי להטות את הכף בלחימה לצד הארגונים הפלסטינים, פנה בבהילות לארצות הברית ולבריטניה בבקשת סיוע או התערבות בינלאומית. ארצות הברית נענתה בחיוב לבקשה, אך כיוון ששינוע כוחות צבא אמריקאים היה עתיד להיות תהליך ממושך אשר עלול להסתיים מאוחר מדי, פנתה ארצות הברית לידידתה באזור, ישראל, וביקשה את התערבותה המהירה, תוך הבטחת ערבויות שארצות הברית תעמוד לימינה אם הסכסוך יסלים וברית המועצות תתערב אף היא בנעשה באזור. גם לישראל עצמה היה אינטרס בסכסוך: הקמת שטח בשליטת פלסטינית (שכונה "פתחלנד") ממזרח לעמק בית שאן נתפסה כסיכון ביטחוני על ישראל.

כוחות הצבא של ארצות הברית הוכנסו לכוננות גבוהה והצי השישי החל להזיז שלוש נושאות מטוסים לאזור שבין כרתים לישראל. ישראל החלה להיערך לסכסוך אפשרי, ויחידה 848 (לימים 8200) ביצעה גיוס מילואים ופרסה שני בסיסים זמניים האחד בגלבוע (בשם "אורית") והשני ברמת יששכר שהרחיבו את הכיסוי המודיעיני שנתן לדרג הצבאי והמדיני את תמונת המצב על תנועת הכוחות הסוריים והערכותם בגבול ירדן-סוריה. בנוסף, ישראל ריכזה כוחות שריון באזור הגולן, ואף ביצעה יעפי דמה מעל טורי השריון הסורי על מנת להעביר מסר של איום. בד בבד, הזהירה ארצות הברית את ברית המועצות כי אם סוריה, בת חסותה, לא תסיג את כוחותיה מירדן, יתערב צה"ל בעימות. כלל המהלכים המדיניים והצבאיים של ישראל ושל ארצות הברית הביאו לכך שב-22 בספטמבר החלה תנועת טנקים סורים חזרה לסוריה. כוחות שריון וארטילריה ירדניים הסבו נזקים קשים לכוחות הסורים תוך כדי נסיגתם.

בסופו של דבר, התערבותה של סוריה לטובת הפלסטינים לא הביאה לשיפור במצבם. הכוחות הסורים שפלשו לאזור אירביד נהדפו בחזרה, והארגונים הפלסטינים הוכו מכה ניצחת על ידי צבא ירדן. שיתוף הפעולה בין ישראל לארצות הברית הביא למפנה ביחסים ובשיתוף הפעולה ההדדי בין הצדדים. רבים מן הפלסטינים העדיפו להסגיר עצמם לישראל ולהסתכן במאסר, על פני היחס הצפוי להם מצבא ירדן. בסיומו של החודש הקרבות דעכו, בין היתר בעקבות מותו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ביום 28 בספטמבר, אשר נחשב בידי רבים מאנשי הארגונים לתומך מובהק שלהם כנגד השלטון הירדני, אולם רק באמצע יולי 1971 הקרבות הסתיימו סופית לאחר הקרב על עג'לון, מעוזם האחרון של הארגונים הפלסטינים, שהסתיים בתבוסתם המוחצת של הארגונים, ובמאסר רבים מבכיריהם.

אחרית דבר

מספר ההרוגים הפלסטינים בקרבות של ספטמבר 1970 נאמד לפי הירדנים ב-2,500, ואילו יאסר ערפאת עצמו העריך אותם ב-3,400 הרוגים ו-10,800 פצועים. ישראל העריכה אותם במספר גבוה הרבה יותר: כ-20,000. השושלת ההאשמית הבטיחה את שלטונה בירדן, ואילו המחבלים הפלסטינים מצאו מקום חדש לפעילותם - לבנון. הכוחות הירדנים דיווחו על אובדן של 537 מאנשיהם.

סיום אירועים אלו לא היה סוף לפעולות האיבה בין הפלסטינים וירדן. כתוצאה מהאירועים הקימו הפלסטינים את ארגון ספטמבר השחור שאחת ממטרותיו הייתה ללחום בירדן. ב-28 בנובמבר 1971 הצליחו ארבעה מאנשי "ספטמבר השחור" להתנקש בחייו של וצפי אל-תל, ראש ממשלת ירדן בעת פעולות האיבה. הרצח היה ראוותני ובוטה, כשבמהלכו אחד המחבלים הפלסטינים כרע על ברכיו, ליקק מהרצפה ושתה את דמו של אל-תל בעודו גוסס. כמו כן, הכריזו הפלסטינים ב-28 בפברואר 1971 על ירדן כחלק מפלסטין.

ראו גם

• חטיפת המטוסים לשדה דוסון
• ספטמבר השחור (ארגון טרור)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ספטמבר השחור בוויקישיתוף

• אוריה שביט, תקדים ספטמבר השחור, באתר הארץ, 10.4.2002
• אמיר אורן, פרוטוקולים שנחשפים משרטטים את התיאום המבצעי הראשון בין ואשינגטון לירושלים ב-1970, באתר הארץ, 18.9.2009
• פרוטוקול שיחת טלפון מיום 17.9.1970 בין מזכיר המדינה קיסינג'ר לנשיא ניקסון על המשבר בירדן
• יוגב אלבז, 'סיכון מחושב: מעורבות ישראל במלחמת האזרחים בירדן, ספטמבר 1970', עיונים (יוני 2019), עמ' 152–181.
• טור מורשת - חלקה של היחידה באירועי "ספטמבר השחור" בירדן, באתר עמותת בוגרי 8200