אבו ג'יהאד
 | |
| לידה |
10 באוקטובר 1935 רמלה, פלשתינה (א"י)  |
|---|---|
| נהרג |
16 באפריל 1988 (בגיל 52) תוניס, תוניסיה |
| שם לידה |
خليل إبراهيم محمود الوزير |
| פעילות בולטת | ראש הזרוע הצבאית של אש"ף |
| השכלה |
אוניברסיטת אלכסנדריה |
| תקופת הפעילות |
? – 16 באפריל 1988 |
| מפלגה | פת"ח |
| השקפה דתית |
אסלאם |
| בת זוג | אינתיסאר (אום ג'יהאד) |
| מספר צאצאים |
5 |
| פרסים והוקרה |
מסדר כוכב הכבוד (2013) |
  | |
חַ'לִיל אלְ-וַזִיר (בערבית: خليل الوزير; 10 באוקטובר 1935–16 באפריל 1988), המוכר בכינוי אַבּוּ גִ'הַאד (أبو جهاد), היה ממנהיגי המחבלים וממייסדי תנועת פת"ח. שימש סגנו של יאסר ערפאת וראש הזרוע הצבאית של אש"ף. אחראי לרצח עשרות אזרחים ישראלים. חוסל על ידי סיירת מטכ"ל במבצע הצגת תכלית.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
אל-וזיר נולד ברמלה, ממנה גורשה משפחתו במלחמת העצמאות, וגדל במחנות הפליטים בעזה[1], שם סיים את לימודיו התיכוניים. למד לימודים גבוהים באלכסנדריה שבמצרים והיה מקושר לאחים המוסלמים. כבר בשנות לימודיו נעצר ונשלח לכלא.
פעילותו בפת"ח[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבו ג'יהאד היה בין המצטרפים הראשונים לפת"ח, וארגן קבוצות התנגדות של צעירים פלסטינים עוד בטרם מלאו לו עשרים[1]. השתלט על פעילותו הצבאית, ופיקד על הפיגועים שביצע הארגון. בין השאר, נסע לסין העממית ולווייטנאם כדי ללמוד טקטיקות גרילה. הוא היה האיש השני בחשיבותו בפת"ח, אחרי יאסר ערפאת, ושאף לפתח לארגון הטרור צבא מסודר. לאחר שניסיון זה כשל והצבא קרס, הוא נדרש לתת דין וחשבון לפני הארגון.
ב-1 בינואר 1965 השתתף בפעולה הראשונה של הפת"ח בישראל - הנחת מטען נפץ בקו המוביל הארצי[1], אך המטען לא התפוצץ.
בשנות השבעים והשמונים תכנן בין השאר את הפיגועים הבאים:
- הפיגוע בנהריה בשנת 1974 - חוליית מחבלים חדרה דרך הים מלבנון לנהריה, רצחו ארבעה ופצעו שישה[1].
- הפיגוע במלון סבוי בשנת 1975 – פשיטה מהים של שמונה מחבלים שהשתלטו על מלון סבוי בחוף תל אביב.
- פיגוע מקרר התופת בכיכר ציון ביולי 1975 - 15 בני אדם נהרגו וכששים נפצעו[1].
- אוטובוס הדמים במרץ 1978 – מחבלים חדרו דרך הים לישראל ליד מעגן מיכאל, השתלטו על אוטובוס בכביש החוף, 35 מהנוסעים נרצחו.
- מעורבות בתכנון ניסיון פיגוע עם אוניית התופת אגיוס דמטריוס במפרץ אילת. במגמה לשבש את הסכם העקרונות שנחתם בספטמבר 1978 בקמפ דייוויד.
- הפיגוע בבית הדסה[2] - שישה נרצחו ו-20 נפצעו.
- מבצע דרך נץ בשנת 1985 - ניסיון לפיגוע השתלטות על אוטובוס וחדירה באמצעותו לבסיס הקריה בתל אביב, שסוכל על ידי חיל הים שהטביע את ספינת האם, עם המחבלים שישהו בה, במים בינלאומיים בדרכה לישראל.
לאחר מלחמת לבנון הראשונה הוא גורש מלבנון ועבר לגור בירדן, כעבור 4 שנים הוא גורש גם מירדן והתיישב בתוניס יחד עם שאר מנהיגי הארגון[1], ומשם ניהל את מבצעי ארגונו. על פי אגף המודיעין של צה"ל, אבו ג'יהאד הוביל מאמץ הסתרה והונאה על מנת להקשות על צה"ל להשיג מידע על גורלו של זכריה באומל, אחד מנעדרי קרב סולטן יעקוב במלחמת לבנון[3].
עודד רז, בכיר באמ"ן ובשב"כ לשעבר, אמר עליו ב-2009 (בהתייחס לפרשת הספינה "אטבירוס"; ראו להלן):
אבו ג'יהאד היה יריב חכם, בעל השקפת עולם מורכבת, אבל הוא לא הצליח להערים עלינו. כבר בשלבים הראשונים של ההכנות לפשיטה ידענו שהוא מתכנן משהו גדול... עד היום לא ברור לנו מאין הצליח אבו ג'יהאד לספק ללוחמים ששלח מודיעין כה מדויק על אודות המתרחש בתל אביב ובקריה."
— רונן ברגמן, מאבטחים את עצמנו לדעת, מוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", 13.2.2009
הריגתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מבצע הצגת תכלית
בשנת 1985, לאחר שסוכל ניסיון לבצע פיגוע גדול במחנה הקריה[4] בתל אביב באמצעות הספינה "אטבירוס"[5], שאותו יזם אבו ג'יהאד, "סומן" האיש כיעד לחיסול. שלושה ניסיונות להריגתו נכשלו[6]. בשנת 1988 שימש אבו ג'יהאד בתפקיד מפתח בהתססת השטח בימי האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בשלהי 1987. ביום 16 באפריל 1988 הוא נורה ונהרג בביתו אשר בפרברי תוניס על ידי כוח של סיירת מטכ"ל בפיקוד משה יעלון[7]. בשנת 2012 הותר לפרסום כי סיירת מטכ"ל ביצעה את החיסול[8].
משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]
אבו ג'יהאד נישא ב-1962 לבת-דודו, אינתיסאר אל-וזיר (אום ג'יהאד). לזוג נולדו שלושה בנים ובת[1]. לאחר הסכם אוסלו עברה אלמנתו אינתיסאר להתגורר בעזה, שם כיהנה בשנים 1995–2005 כשרה לעניינים חברתיים בממשלה הפלסטינית. בנו, ג'יהאד, מונה בתחילת 2008 ליו"ר הרשות המוניטרית הפלסטינית, תפקיד המקביל בקירוב לזה של נגיד בנק מרכזי.
הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1990 הוקם מוזיאון האסיר הפלסטיני, על שמו של אבו ג'יהאד ברמאללה, ובשנת 2007 הועבר ונפתח לציבור, בקמפוס אוניברסיטת אל-קודס באבו דיס, הבניין מאכלס שלוש קומות של היסטורית האסירים הפלסטינים מאז פרסומה של הצהרת בלפור בשנת 1917. מלבד ספרייה גדולה קיימים במקום עשרות אלפי מסמכים, שירים, מכתבים, ציורים ותיעודים של מאות אלפי הפלסטינים שאכלסו את בתי הכלא בארץ ישראל[9].
בשנת 2014 קראה הרשות הפלסטינית יער על שמו של אבו ג'יהאד[10].
כמו כן נבנו בתי חולים על שמו. בשנת 2010 נסלל ברמאללה רחוב על שמו. בתי ספר בעראבה ובא-סמוע ומרכז מחקר בעיר ביתוניא, קריית נוער לספורט בקבטיה נקראו על שמו[11].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל בר-זוהר וניסים משעל, צה"ל המבצעים הגדולים, ידיעות אחרונות, 2013, עמ' 212–219
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'לאל בנא, ילד המהפכה, באתר הארץ, 18 באפריל 2001
- רונן ברגמן, 52 קליעים בלב טוניס, באתר ynet, 23 במרץ 2012
- חדשות 2, לוחם סיירת מטכ"ל הודה: "אני יריתי באבו ג'יהאד", באתר מאקו, 1 בנובמבר 2012
- עמיר רפפורט, אבו ג'יהאד, הסיפור שלא סופר, באתר הגבורה, "ישראל דיפנס", 01.11.2012, כפי שהועלה ב"אתר הגבורה"
- עמיר רפפורט ומוריה בן יוסף, 25 שנה לחיסול בכיר אש"ף: הסיפור המלא, באתר nrg, 6 באפריל 2013
- אבו ג'יהאד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 מיכאל בר-זוהר - וניסים משעל, צה"ל המבצעים הגדולים, ידיעות אחרונות, 2013, עמ' 214
- ^ יונה שמשי, רוצחי מתפללי הדסה והזוג ברק נלכדו בדרכם לירדן, דבר, 17 בספטמבר 1980
- ^
מערכת אתר צה"ל, הסיפור המלא מאחורי המבצע להשבת גופתו של רס"ל זכריה באומל ז"ל, באתר צה"ל, 4 באפריל 2019
- ^ מיכל יעקב יצחקי, כך סיכל חיל הים פיגוע גדול בלב הקריה, באתר ישראל היום, 12 באפריל 2013.
- ^ חיל הים הישראלי הטביע את הספינה מצפון לפורט סעיד ב-20 באפריל 1985, 20 מחבלים נהרגו ו-8 נשבו.
- ^ עמיר רפפורט, 'ארבע הנשמות של אבו ג'יהאד', "מעריב", מוסף סופשבוע, 4 באפריל 2008.
- ^ יואב לימור ואלון בן–דוד, מקום ראשון: סיירת מטכ"ל, באתר ynet, 18 בפברואר 2008
- ^ חדשות 2, לוחם סיירת מטכ"ל הודה: "אני יריתי באבו ג'יהאד", באתר מאקו, 1 בנובמבר 2012
- ^ יוני מנדל, אבו דיס, ברוכים הבאים למוזיאון אבו-ג'יהאד, באתר וואלה!, 17 באוגוסט 2007
- ^ Itamar Marcus and Nan Jacques Zilberdik, PA names forest after arch-terrorist Abu Jihad, PMW, April 13, 2014.
- ^ ממחבלים לדמויות נערצות, מיסוד ההסתה ברשות הפלסטינית. איתמר מרכוס, נאן ז'אק זילברדיק, ברברה קרוק, וצוות "מבט לתקשורת פלסטינית".
