פאקינג אמאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פַאקִינְג אוֹמוֹל
Fucking Åmål
פאקינג אומול
בימוי לוקאס מודיסון
הפקה לארש ינסון
תסריט לוקאס מודיסון
עריכה מיכל לסצ'ילווסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
שחקנים ראשיים רבקה לילייברג
אלכסנדרה דאהלסטרם
מוזיקה ברודר דניאל
צילום אולף ברנטס עריכת הנתון בוויקינתונים
מפיץ Sonet Film
מדינה שוודיה, דנמרק עריכת הנתון בוויקינתונים
הקרנת בכורה 23 באוקטובר 1998
משך הקרנה 89 דקות
שפת הסרט שוודית
סוגה סרט נעורים, סרט התבגרות, סרט דרמה, סרט להט"בי, סרט קומדיה עריכת הנתון בוויקינתונים
תקציב 9 מיליון קרונות
הכנסות באתר מוג'ו showmelove
פרסים "פרס טדי" בפסטיבל ברלין;
4 פרסי "חיפושית הזהב" של מכון הסרטים השוודי
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

פאקינג אומול (Fucking Åmål; הופץ בישראל תחת השם פאקינג אמאל) הוא סרט קולנוע רומנטי משנת 1998 בהפקה שוודית-דנית, שזכה להצלחה בינלאומית גדולה ביחס לתקציב ולמשאבים מצומצמים יחסית. זהו סרט נעורים מסוגת דרמה המציג נושאים ככמיהה, התלבטות, בדידות ואהבה דרך סיפורן של שתי נערות בעיירה קטנה.

הסרט הוא סרט הביכורים של הבמאי והמשורר לוקאס מודיסון (נ' 1969), ומתאר את הווי החיים בעיירה אומול, אך צולם כולו בעיירה אחרת – מעט דרומה מאומול, טרולהטן - שבאולפניה צולמו בין השאר גם סרטיו של לארס פון טרייר.

פסקול הסרט כולל שירים בשוודית ובאנגלית, והופץ דרך חברת קולומביה רקורדס.

עלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגנס (רבּקה לילייברג) היא נערה מופנמת שעברה לא מזמן עם משפחתה לעיירה הקטנה שבמחוז יטאלנד המערבית. אֵלִין (אלכסנדרה דאהלסטרם) המקומית, היא - לפחות כלפי חוץ - ההיפוך המושלם של אגנס: חברותית, מוחצנת ומשופעת בחברות ובמחזרים. השתיים לומדות יחד באותה כיתה, ובתיכון שלהן לומד גם יוהאן (מתיאס רוסט), שעימו יש לאלין "פלירט"; יסיקה - אחותה (אריקה קרלסון), החבר של יסיקה, מרקוס (סטפן הרברג) ושאר החבורה. אגנס מאוהבת בסתר לבה באלין, אולם רק המחשב שלה יודע זאת.

בתקווה לשפר את מצב רוחה הירוד ולשכך את בדידותה, מחליטים הוריה להכין עבורה מסיבת יום הולדת 16, והיא נדרשת לחלק את ההזמנות לחבריה בבית הספר. חברותיה של אלין לועגות לה, ורק ויקטוריה (יוספינה ניברג), נערה בכיסא גלגלים, שמייצגת את הרגישות, מופיעה לבדה בביתה של אגנס בערב המסיבה. נוכחותה של ויקטוריה מעצימה את בדידותה ותסכולה של אגנס, שמתפרצת לעברה סביב שולחן יום ההולדת ואומרת לה, בין היתר, כי השתיים מיודדות אך ורק בשל העובדה שאיש אינו מדבר עימן. היא מסתגרת בחדרה ובוכה בכי מר, בעוד אביה מנסה להרגיעה, וויקטוריה הולכת משם.

במקום אחר בעיירה, באותו זמן, נערכת מסיבה אחרת, שבה לוקחים חלק אלין וחבריה. אלין, שמודעת לדברים שחבריה אינם מודעים אליהם, משתכרת וחשה ברע; יוהאן נכנס אחריה לשירותים וחושף בפניה את רגשותיו אך היא יוצאת מהבית ואחותה בעקבותיה. השתיים עושות את דרכן אל ביתה של אגנס. יסיקה מדרבנת את אלין לבדוק אם אגנס היא לסבית. השתיים מפתיעות את אגנס, ובשעת-כושר אלין נושקת על שפתיה ונמלטת עם אחותה, שתיהן מצחקקות. אגנס ההמומה והמושפלת מסתגרת ומחליטה להתאבד.

אלין, שחשה ברע, סבה על עקבותיה וחוזרת, הפעם לבדה, לביתה של אגנס, ובכך מצילה אותה. היא מפצירה באגנס שתצא עימה החוצה, ולאחר שאגנס המבולבלת משתכנעת השתיים יוצאות ופוסעות זו לצד זו בחוצות העיירה החשוכה. הן מפתחות שיחה, ובהגיען לגשר שעובר מעל הכביש המהיר אלין מתוודה אודות תסכולה מהחיים במקום הנידח ואומרת: "למה אנחנו צריכים לגור באומול המזורגגת, הבת-זין הזאת?!", כשאגנס מקשיבה לה ושתיהן צופות במכוניות החולפות. השתיים מסכימות שהפתרון הוא לברוח הרחק משם. הן מחליטות לעצור טרמפ לסטוקהולם. לנהג שעוצר לידן את רכבו הן מספרות כי הן אחיות. כשהן יושבות יחד במושב האחורי הן אינן מתאפקות, ומתנשקות, לראשונה, בלהט. הנהג המבועת זורק אותן מהמכונית, והן שבות לעיר.

בימים הבאים אלין, שכמו נתקפה חרטה, מתעלמת מאגנס, שאינה מבינה את פשר התנהגות זו. לחברותיה של אלין אין מושג על ההתפתחות שחלה בחייה. כדי לחפות על עצמה, היא מוסרת עצמה בזרועותיו של יוהאן, ומנצלת אותו. בדיעבד, כשהיא מבינה את שעליה לעשות, היא מובילה את סצנת השיא של הסרט - כשהיא חוטפת את אגנס במסדרון בית הספר ומכניסה אותה לתא שירותים, ושם השתיים נכלאות יחד לפרק זמן ממושך, שבמהלכו מתקהלים עוד ועוד נערים ונערות מחוץ לדלת חדר השירותים, ביודעם רק כי אלין נמצאת בפנים אולם אינם יודעים מי נמצא עימה. כשהלחץ גובר השתיים יוצאות יחד, מול עיניהם המשתאות של חבריהן.

סצנת הסיום מראה את אגנס ואלין בחדר, לוגמות שוקו, ומדברות שוב על נושאים של ילדות.

שם הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

"פאקינג אומול" הוא, בתרגום חופשי לעברית, "אומול המזורגגת". שם זה עורר קשיים מחוץ לסקנדינביה. בפסטיבל הקולנוע בקאן הוא הוקרן בשמו המקורי, אולם עם הגשת המועמדות לפרס האוסקר החלו הבעיות, לדברי מודיסון[1]. העיתון ההוליוודי הנחשב "וראייטי" סירב לפרסם את הסרט, וחברת ההפצה פנתה להפקה בבקשה שתבחר שם חלופי עבור הקהל האמריקני. מודיסון החליט לשאול את השם החדש מהשיר הנועל של הסרט, "Show Me Love", שמבוצע על ידי הזמרת השוודית רובין. כך, בשם "הראי לי אהבה", הגיע הסרט גם אל יתר הארצות דוברות-האנגלית, בעקבות ארצות הברית. שווקים מקומיים אחרים עיבדו את השם בכיוונים אחרים - בצ'כיה הוא הפך ל"אהבה היא אהבה"; בגרמניה - "יוצאים מאומול"; במדינות אמריקה הספרדית - "לגלות את האהבה" ובברזיל "חֲבֵרוֹת לכיתה". במרבית ארצות אירופה המערבית נשמר השם המקורי.

בישראל התכוון המפיץ לשמור על שמו המקורי של הסרט, אולם עשה זאת בשגיאת תעתיק - "פאקינג אמאל" - בשל חוסר ידיעה שאת האות å יש לקרוא כ"אוֹ".

מסרט-סטודנטים להצלחה עולמית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך הצילומים עלתה התנגדות כלפי הסרט בקרב פרנסי העיירה אומול, שאף שהצילומים לא נערכו ביישוב, שמו קוֹשר לכאורה את שם המקום הקטן עם דימוי שלילי; וגם הייתה אי-נחת סביב תוכן העלילה. מצב זה התהפך כשהסרט הפך לפופולרי.

הסרט דל-התקציב, שהעסיק שחקנים לא-מוכרים יחסית, לא נועד בראשיתו לשוק העולמי. בכתיבת התסריט גם לא הייתה כוונה ליצור סיפור אהבה, אלא סרט על הנעורים ועל הכמיהה הרחק מהבית. ב-1999 זכה הסרט בארבעה פרסי מכון הסרטים השוודי ובהמשך אותה שנה זכה בפרס טדי החשוב עבור הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין, וכן בפרסי הוקרה בינלאומיים נוספים, בהם מטעם מכון הסרטים הבריטי. בהמשך הוקרן במספר רב של פסטיבלי קולנוע הומו-לסבי ברחבי ארצות הברית.

בגרמניה עובד התסריט למחזות בתיאטרון.

הסרט נחשב בשוודיה כאחד מהסרטים הטובים ביותר שיצאו מארץ זו וב-2005 הופיע ברשימת עשרת הסרטים השוודיים הנצפים ביותר בקולנוע בכל הזמנים[2].

העדנה המסוימת שנחלה העיירה הקטנה אומול בסופו של דבר באה גם היא לידי ביטוי: בראשית שנות ה-2000 נוסד בה פסטיבל הפופ "פאקינג אומול".

לישראל הגיע "פאקינג אמאל" ב-19 באוגוסט 1999.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אף כי בסופו של עניין הסרט לא היה מועמד.
  2. ^ ידיעה על מותו של סטפן הרברג, אפטונבלאדט, 15 בדצמבר 2010.