פורת סלומון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אין תמונה חופשית

פורת סלומון (נולד בחיפה ב-1980) הוא אמן ואוצר ישראלי. מייסד ומנהל פרדס – בית הספר הגבוה לאמנות בגבעת וושינגטון. יוצר בעיקר בציור, צילום ווידאו ארט. עבודותיו מוצגות בתערוכות בישראל ומחוצה לה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1981 עברו הוריו למעלות-תרשיחא, שם גדל. סלומון הוא השני מבין תשעה ילדים, אביו עבד כמהנדס בכיר ברפאל - מערכות לחימה מתקדמות ואימו הייתה עקרת בית.[1] אחרי לימודים בישיבה התיכונית בחיספין הגיע סלומון לישיבת ההסדר עתניאל, שם הכיר את הרב מנחם פרומן, הפך לתלמידו הקרוב ואף עבר בעקבותיו לישיבת תקוע. סלומון שהחל לצייר בילדותו, ואף רצה להפוך למקצוען בתחום, בחר ללמוד בבצלאל את התואר הראשון שלו (20042007). לאחר מכן בין 2008 ל-2009 למד ב'עלמא בית לתרבות עברית. ב-2012 חזר לבצלאל ללמוד תואר שני בתוכנית הבוגרים של בצלאל.[2] מצייר בעיקר בסגנון ריאליסטי, ומשלב מדיות שונות בעבודותיו. נוגע בשאלות של החיים הדתיים העכשוויים. בעל תעודת הוראה מטעם האוניברסיטה העברית. בשנת 2013 הקים את בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס" ומאז הוא מנהל את המוסד ומרצה בו.[3]

אמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלומון הציג בתערוכות רבות בישראל ומחוצה לה, ביניהן במוזיאון חיפה לאמנות, מוזיאון על התפר בירושלים, מוזיאון בת ים, גלריית נגא בת"א (LABA) ריגה – לטביה (zuzeum) וכן במיאמי ובניו יורק. זוכה פרס פרסר להצטיינות בציור לשנת 2007 ופרס שרת התרבות לאמן צעיר לשנת 2016. משמש כאוצר הפרויקט הרב-תחומי של "בין שמים לארץ" – אירוע אמנות שנתי שמחבר את השיח התרבותי וסצנת האמנות העכשווית עם עולם התוכן היהודי.

בקטלוג התערוכה 'אנו מכריזים בזאת' פרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב לשנת 2016 נכתב עליו: "סלומון מאתגר את שדה האמנות הישראלית ממעמקי המקום האמוני והמתנחלי, ועושה זאת בכישרון ובעוצמה. עבודות הרישום והציור שלו מפגינות ידע, מיומנות ורגישות של צייר- רשם אמיתי. הפעולות שהוא יוזם והאובייקטים הפיסוליים מתכתבים עם המקרא ועם עולם האמונה, אך בו בזמן גם עם ההיסטוריה של האמנות, עם ראש מדוזה היווני, עם אמנות פרפורמטיבית ועם הקפיצה אל הריק של איב קליין".[3] בעבודותיו של סלומון מתבטא הקשר למקורות ולמקום ממנו הוא מגיע, לדברי האוצרת שרית שפירא "הוא מנסח באופן ייחודי הרבה מאוד עניינים שהם בלב השיח של האמנות העכשווית, כמו אקסטזה ומעוף והתקדשות, בדידות, כמו השימוש ברדי־מייד, בנוסטלגיה, בתנועה. פורת נתן לזה את הטוויסט שלו. הקול הייחודי הזה קשור למה שהוא, לאדם שחי איפה שהוא חי ומאמין במה שמאמין ושייך לקבוצת התייחסות דמוגרפית שונה מאשר רוב הדור שלו באמנות. הוא אמן מצוין".[4]

פורת תופש את האמנות כמרחב להצבת שאלות ודיונים. בריאיון למקור ראשון הוא אומר: "כמו ש'מי שפגע בו יצר הרע ימשוך אותו לבית המדרש', כך מי שיש לו שאלה, שייקח אותה לשדה האמנות. האמנות מכריחה את האמן להיות מאוד רציני ועקבי ביכולת שלו לשאול שאלות, ולכן מביאה איתה התמודדות בוגרת ועמוקה. המצב הגרוע הוא כששואלים שאלות שטחיות או פרובוקטיביות".[5]

יצירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

באמנותו הוא נמשך לשוליה הרפויים של הדת, בין המציאות הרוחנית והמוחשית, היכן שהאקסטזה של השמחה ותהום הייאוש נובעים מתוך אותה נקודה מדויקת.[6] האוצרת סמדר שפי אמרה עליו: "בעבודותיו יש תחושה של רוחב, שפע ובארוק". באחת מעבודותיו מוצגת טונדו (תבנית עגולה) של חסידי ברסלב מרקדים על מכוניות, סלומון אימץ את הטונדו ששימשה בדרך כלל לתיאור סצינות שמימיות בכנסיות לציור נושא יהודי עכשווי מובהק. בעבודה מעניינת נוספת (ורוניקה), גילח סלומון את השיער שעל בטנו ויצר תווי פנים אנושיים, כמין מטפחת ורוניקה, נושא נוצרי מובהק של התגלות פניו של ישו על מטפחת שהושיטה לו אשה לניגוב זיעתו בהולכו בוויה דולורוזה.[7]

"יהי רקיע"[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיצב וידאו שהוצג בתערוכה "פוסט-פוסטמודרניזם ≠ אוטופיה" ב-2013 במוזיאון חיפה לאמנות (אוצרת: סבטלנה ריינגולד). המיצב הוצג בהקרנת תקרה מחזורית. מיצב הווידאו המהפנט "יהי רקיע", המוקרן על תקרת חלל התצוגה, בנוי כמחווה לציורי התקרות בקפלות נוצריות שנשאו תפקיד דתי: להזכיר למאמין את אפסותו כאדם. התקרה מייצגת את עולם הרוח ומלכות השמים, בעוד שמתחתיה רוחש עולם החומר, הבשר והחטא. בעבודה זו מחבר פורת סלומון בין שמים לארץ ובין נצרות ליהדות. הוא מנסה לשבש את הדיכוטומיה המקובלת בתולדות האמנות החוצצת בין האל לבין החטא, ולהציע ראייה יהודית החותרת תחת המוסכמות הבסיסיות של תולדות האמנות. דמויות של שלושה חסידי ברסלב – דימוי יומיומי במרחב הישראלי – נראות כשהן צובעות גג תל אביבי מתקלף בגוני תכול, לבן ואפור, והופכות אותו לציור ענק של רקיע שמימי. דמויותיהן על הגג המצולמות מלמעלה (דרך חלון הסטודיו של האמן שהשקיף אל אחד מגגות דרום תל אביב) נראות כגמדים במהלך עבודה, עובדי אלוהים במובן המילולי של המילה, הבוראים את הרקיע. שוב ושוב הם טובלים את מברשותיהם הארוכות בדליי הצבע, חוזרים אל מרכז הגג להמשיך בצביעה, נעים על קו התפר שבין הרוחני והגשמי, האנושי לאלוהי ובין קודש לחול. עם סיום הציור פוצחים הברסלבים בריקוד.[8]

"טרנזיט"[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורת הציג ביריד צבע טרי 2009 את מכונית ה”טרנזיט” מונחת הפוכה, כחיה גדולה, חסרת צורה ותואר, המוטלת על גבה. המראה המסויט של תאונת מכונית עולה בקנה אחד עם מסע ממושך שאפוף באווירה הזויה, מרחפת, סוריאליסטית כמעט. מכונית ה"טרנזיט" של פורת סלומון, אותו רכב משא מגושם, שייך לכרוניקה של דימויי מסעות המעסיקים את סלומון בעבודותיו הבאים לידי ביטוי בדימויים של רגעי מעבר ושל אתרים ואמצעים למסעות, למשל הקרוואנים. בתחתית המיצב, או למעשה, על גבי מה שהיה קודם לכן תקרת מכונית ה"טרנזיט" – נשפך שמן מכונות שחור, הנדמה כמשקע שנותר שם לאחר שרפה. נוזל עכור זה אף מגביר את תחושת האסון שהתרגש על רכב המשא/מסע של סלומון. בתוך הרכב אין איש, אולם על פני בריכת השמן השחור מוקרנת דמות וידאו מרקדת של חסיד ברסלב. דמות זו, של מדיום הווידאו, נראית כלכודה בין שמיים וארץ, או כברייה של מרומים המושבעת – מועלית באוב – במי הנוזל השחור: "כמלאך בציור של תקרה בארוקית המתקפת על פני הקרקעית", במילותיו של סלומון. האם זה אירוע אפל, אסור של בריות של מעלה שהביא את דמות זו להשתקף בפני הקרקע, באזור התחתון של העבודה? האם היה זה אסון, או שמא רגע מאגי מבורך של היפוך עולמות שאיפשר את התגלותה של מלכות שמיים במול האקסטטי של דמות החסיד של "טרנזיט"? לצופה פתרונות – או לפחות מסכת השאלות הזו, הנמסרת לידיו כדי שיתבונן ויהפוך בה. מסכת זו נושאת את עצמה אל שולחן הדיונים של 'שיח' האמנות העכשווית, בהביאה עימה את אזכורי האמנות הקלאסית, על שפע נושאיה ודימוייה, את הקשרי האמנות העכשווית – את זכרונות הקולנוע, את מראות האמריקנה בסצנת המודרניזם. אך כל אלה אין בהם די, אלא אם יוצגו כאמצעי מעבר אל "החיים שאחרי". אותם כלי מסע אמורים גם לסטות ממסלולם ולעבור לנתיב אחר, הזרוע בסימנים איקונוקלסטיים ובהוראותיה של תרבות (יהודית) שנקלעת בדרכה של מכונית ה"טרנזיט" העלובה, ושמקומה אינו עם מופעי הראווה (ה"ספקטאקלים"), הצורות המהוקצעות ותוארי הפאר.[9]

"שבת"[עריכת קוד מקור | עריכה]

צילום של משפחה יושבת סביב שולחן השבת. מחזה שכיח במקומותינו. אלא שהמשפחה שמראה סלומון ביצירתו מביאה סיפור אחר – האם חופנת את פניה בתנועה שיכולה לרמז לבכי, לייאוש או לתקווה של זמן הדלקת הנרות. ידיו של האב מאחורי ראשו, מחזיקות באקדח. מול שניהם על השולחן צלחות מלאות באורז. וילד כבן שנתיים, ישוב בכיסא תינוק, מתבונן בתמיהה על כל אלו, ועל השולחן מולו תלולית של עפר. סלומון צילם את משפחתו, בביתו, עם האקדח שלו. הצילום נעשה בתקופה מתוחה, זמן לא רב לפני כן נרצח שכנם ביישוב בת עין. ביצירה זו הוא מנסה לשאול על המציאות שבקיום הזה.[5] הוא מבקש להתבונן בהם ולתהות לגביהם דרך בימוי חומרי על הקיום שלו – הבית, הילדים, הנוף וכן הלאה. הוא מביט מחדש בסיטואציה ושואל: "אילו מין חיים אלו שבהם דרים בכפיפה אחת תינוק ואקדח? איזו מין אבהות זו, ומהי אידיליה משפחתית ורוחנית העשויה מחומרים כאלו?"[10]

פעילותו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט בין שמים לארץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

פורת סלומון מקים ואוצר בפרויקט הרב-תחומי של 'בין שמיים לארץ'. פרויקט זה הוא מעבדה לפיתוח מודל חדש של עשייה אמנותית, אמנות שנוצרת מתוך ובהשראת לימוד בית-מדרשי משותף. בשבע השנים האחרונות, בכל שנה מחדש, נפגשת קבוצת אמנים מגוונת במשך מספר חודשים ללימוד משותף של טקסטים יהודיים סביב נושא נבחר, ומגבשת מתוך הלימוד פרויקט שנתי שבמרכזו תערוכה קבוצתית. בנוסף סביב אותו נושא מקיימים אירועי אמנות מגוונים: פרפורמנס, שירה, התנבאות וצפייה בכוכבים. עם השנים הולכת ומתגבשת הקבוצה הגרעינית של הפרויקט, הכוללת אמנים ואנשי תרבות מעולמות תרבותיים ואמנותיים מגוונים, ביחד הם מנסחים את אופני הפעולה של הקבוצה. בנוסף לאמנים המשתייכים לקבוצה הגרעינית, במשך השנים, הציגו בפרויקט עשרות רבות של אמנים מהבכירים והבולטים ביותר באמנות הישראלית. באירועים השונים צפו במשך השנים אלפי מבקרים מקהלים מגוונים מכל קצוות החברה הישראלית, חילונים דתיים וחרדים. מקהל האמנות המקומי ועד לקהלים שזה להם מפגש ראשון עם אמנות עכשווית.[11]

בית הספר פרדס[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2013 הקים פורת ביחד עם הרב מרדכי ורדי ויונתן אמיר את "פרדס" בית הספר הגבוה לאמנות בגבעת וושינגטון. "פרדס" מעמיד קול חדש של יוצרים ויוצרות המביאים עימם את השראתו של עולם הרוח היהודי ומבקשים ליצור ולהתבטא במרחב התרבותי הכללי, תוך יצירת זיקות חדשות בין עולם האמנות לעולם האמוני, באופן שיפרה ויעשיר את שניהם גם יחד. תוכנית הלימודים כוללת מערך הכשרה ברמה המקצועית ביותר, בהדרכת צוות אמנים ואמניות מהבכירים והמקוריים ביותר באמנות הישראלית. זאת במטרה לאפשר לתלמידי בית הספר לפתח יצירה מקורית וייחודית, המשתלבת בשיח התרבותי הישראלי ואינה נבדלת ממנו.[5]

עיסוקים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסף על כך, סלומון הקים ומלמד במגמות האמנות באולפנת 'הללי' למצוינות באמנויות בגבעת וושינגטון, ובמגמה האזורית לבני-ישיבות בגוש עציון.[1] סולומון הוא בוגר תוכנית קרן מנדל ישראל למנהיגות בתרבות יהודית לשנת 2020.[12]

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1998-2002 – ישיבת הסדר עתניאל
  • 2002-2003 – ישיבת ההסדר תקוע
  • 2003-2007 – BFA בהצטיינות בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים
  • 2006-2007 – תעודת הוראה, האוניברסיטה העברית ירושלים
  • 2008-2009 – מכללת "עלמא", לימודי תרבות במסגרת תוכנית עמיתים
  • 2012-2013 – MFA בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

הוראה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2008–2012 – מקים ומרכז מגמת אמנות, ישיבת בני עקיבא פסגת זאב, ירושלים
  • 2009 – מרצה במכללת אמונה, ירושלים.
  • 2010 – תיכון הימלפרב, ירושלים
  • 2011–2013 – אולפנת "אמונה" לאמנויות, ירושלים
  • 2013 – מייסד ומנהל 'פרדס' בית הספר הגבוה לאמנות גבעת וושינגטון
  • 2013 – מרכז מגמת אמנות 'הללי' אולפנא לאמנויות גבעת וושינגטון.

אוספים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • פרס פרסר להצטיינות בציור לשנת 2007
  • פרס אמן צעיר מטעם משרד התרבות והספורט (2016)

תערוכות יחיד[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2009 – "טרנזיט" – באוצרות של שרית שפירא, הוצג בצבע טרי
  • 2013 – "קפיצה אל האין" – באוצרות של גיל מרקו שני ויהודית סספורטס, תערוכת הבוגרים MFA בצלאל
  • 2018 – "תיבת סלפי" – באוצרות יהושע סימון, "אנו מכריזים בזאת", מוזיאון בת-ים.

תערוכות קבוצתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2007 – "התנתקות", מוזיאון גוש קטיף בירושלים.
  • 2007 – תערוכת בוגרים BFA, בצלאל, ירושלים. אוצרות: גלעד רטמן ואירית חמו.
  • 2008 – "Jewish body", 14th st. Y, New York. אוצרות: ערן ארליך וענת ליטווין.
  • 2008 – יריד "צבע טרי" לאמנות עכשווית, ת"א. אוצרות: מתן דאובה ויפעת גוריון-עופר.
  • 2010 – "יולי", גלריה נגא, ת"א. אוצרות: נחמה גוטליב
  • 2011 – "נומנסלנד", אמנות ציבורית בשטח ההפקר, ירושלים. אוצרות: גיא ברילר
  • 2012 – "מסע בדרך לשלם" במסגרת "מנופים", מסע אמנים לירושלים. אוצרות: גיא ברילר
  • 2012 – יריד "צבע טרי" לאמנות עכשווית, ת"א. אוצרות: מתן דאובה ויפעת גוריון-עופר
  • 2013 – תערוכת בוגרים, MFA בצלאל, ת"א. אוצרות: יהודית סספורטס וגיל מרקו-שני.
  • 2013 – "עכשיו עכשיו" ביאנלה ירושלים לאמנות, ירושלים. אוצרות: פורת סלומון ואוריין גלסטר.
  • 2013 – "בין לבין", גלריית בית הגפן, חיפה. אוצרות: יעלה חזות.
  • 2013 – "ליקוטי נבוכים",CCA המרכז לאמנות עכשווית, ת"א. אוצרות: יואב כהן
  • 2014 – "נביא נביא", מתחם האחים חסיד, ירושלים. אוצרות: פורת סלומון ואוריין גלסטר.
  • 2014 – "כוחה של המילה", הגלריה הלימודית, מכללת ספיר. אוצרות: ליאב מזרחי.
  • 2015 – "[שם,שם]", בית אבי חי, ירושלים. אוצרות: פורת סלומון ואוריין גלסטר-אורן.
  • 2016 – "פוסט-פוסטמודרניזם", מוזיאון חיפה לאמנות. אוצרת: סבטלנה ריינגולד
  • 2016 – "intersections", Lauri M. Tisch gallery, New York. Curator: Ram Ozery.
  • 2016 – "האחר האחר", בית הטנא במסגרת "בית ריק", ירושלים. אוצרות: פורת סלומון.
  • 2016 – "אלט-ניו", גלריה רוזנבאך, ירושלים. אוצרות: נוגה דוידסון.
  • 2017 – "Dreams & Dramas: contemporary Israeli art", Zuzeum, Riga Latvia. Curator: Roy Brand
  • 2017 – "לא תעשה לך", מוזיאון על התפר, ירושלים. אוצר: רפי אתגר
  • 2017 – "גבר גבר", הביאנלה של ירושלים לאמנות, ירושלים. אוצר: פורת סלומון.
  • 2017 – תערוכת זוכי פרסי משרד התרבות, MOBY מוזיאון בת ים לאמנות. אוצר: יהושע סימון.
  • 2018 – "אין מקום אחר" תערוכת העשור לצבע טרי, מרכז הירידים ת"א, אוצרות: יפעת גוריון ורז שפירא.

אוצרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2013 – "עכשיו עכשיו", מתחם האחים חסיד ירושלים, במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות, בשיתוף "בין שמיים לארץ".
  • 2014 – "נביא נביא", מתחם האחים חסיד ירושלים, בשיתוף "בין שמיים לארץ".
  • 2015 – "[שם,שם]", בית אבי חי, בשיתוף "בין שמיים לארץ".
  • 2016 – "האחר האחר", בית הטנא ירושלים, בשיתוף "בין שמיים לארץ".
  • 2017 – "גבר גבר", במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות, בשיתוף "בין שמיים לארץ".
  • 2018 – "סוף סוף", הספרייה הלאומית ירושלים, בשיתוף "בין שמיים לארץ".
  • 2019 – "מהון להון", בית אליאנס ירושלים, במסגרת הביאנלה של ירושלים לאמנות, בשיתוף "בין שמיים לארץ".

חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סלומון חי ויוצר בהתנחלות בת עין. נשוי ואב לשישה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 בת שבע פומרנץ, גם בנים רוצים ללמוד אמנות, אתרוג, גליון 83, אפריל 2019.
  2. ^ פנינה גפן, מחפש שאלות, גושפנקה, יולי 2008 https://pninageffen.wordpress.com/
  3. ^ 1 2 קטלוג 'אנו מכריזים בזאת' פרסי משרד התרבות והספורט לאמנות ועיצוב 2016 (27.12.2017- 31.3.2018) https://moby.org.il/
  4. ^ שני ליטמן (2015), מה קורה למתנחל שמגיע ללמוד בבצלאל, הארץ, מאוחזר (22.09.15) https://www.haaretz.co.il/
  5. ^ 1 2 3 רחלי ריף (2013), לאמנות יש הזדמנות להחיות את היהדות, מוסף שבת, 15.2.2013
  6. ^ Dramas , אוצר: רוי ברנד, zuzeum , ריגה – לטביה , 06.10.17
  7. ^ סמדר שפי (2007), גלריה, הארץ, (4.8.07) https://www.haaretz.co.il/
  8. ^ רווית הררי (2016), אני מאמין: מבחר תערוכות אמנות יהודית, את, גיליון אוקטובר.
  9. ^ שרית שפירא, Transit, צבע טרי (2009) https://www.freshpaint.co.il/
  10. ^ שפרבר, ד' (2009), אותות ומעגל השנה באומנות יהודית, בר אילן.
  11. ^ נדלה מ: https://www.docdance.com/interdisciplinary-project בתאריך 10.2.2020, אתר הפרוייקט בין שמים וארץ.
  12. ^ ״החירות לבחור״: שיח תרבות יהודית בין טנג׳יר 1916 לירושלים 2020, באתר קרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל