פלישות וכיבושים מונגוליים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פלישות וכיבושים מונגוליים הוא שם כולל לסדרת כיבושים של האימפריה המונגולית, שגרמו לה להיות האימפריה השנייה בגדלה בעולם.

מרכז אסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שהביסו את האימפריה של קארה חית'אי, האימפריה המונגולית גבלה במערב עם האימפריה של חווארזם (בערך במיקום איראן של היום), שנשלטה על ידי השאח' אלה עד-דין מוחמד. השאח' כבש לאחרונה שטחים במזרח כמו סמרקנד ואפגניסטן והיה גם מצוי בסכסוך עם החליף' של בגדד ממערב לאחר שסירב להכיר בו כמנהיג הראשי של האסלאם. ג'ינגיס חאן לא תכנן כלל לפלוש לחווארזם בטווח הקרוב, אלא קיווה לשתף פעולה עם הפרסים בתחום הכלכלי ואולי אפילו לכרות ברית עימם. ב-1218 החלו שתי האימפריות לשתף פעולה ביניהן ויצרו דרכי מסחר.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

השאח' היה מאוד חשדן לגבי כוונותיו של ג'ינגיס חאן, במיוחד לאחר שקיבל מסרים מהשגרירים שלו בסין שתיארו כמה אכזרים היו המונגולים כשכבשו ערים סיניות. בנוסף, החליף' של בגדד ניסה להצית מלחמה בין המונגולים לשאח' לפני מספר שנים, אך ג'ינגיס חאן סירב לפתוח במלחמה עם חווארזם משום שהוא הרוויח הרבה מהסחר איתה, מה גם שהיה שרוי במלחמה עם שושלת ג'ין במזרח ולא רצה לפתוח חזית נוספת במערב.

מעצר המונגולים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עוד באותה שנה (1218) שלח ג'ינגיס משלחת של 500 איש כדי לפתוח באופן רשמי את קו המסחר עם חווארזם. כאשר הגיעה המשלחת לעיר אוטרר בחווארזם, מושל העיר ציווה לעצור את כל המונגולים באשמת ריגול. בתגובה ג'ינגיס חאן שלח קבוצה נוספת של שלושה שגרירים מהם שניים מונגולים ואחד מוסלמי כדי לפגוש את השאח' ולדרוש ממנו את שחרורם של חברי המשלחת ולהעניש את מושל העיר. השאח' בתגובה הוציא להורג את שלושת השגרירים ושלח את גופותיהם חזרה לחאן וגם הורה להרוג את כל חברי המשלחת המונגולית. בעיני ג'ינגיס חאן נחשבו השגרירים כחסינים דיפלומטית, כמי שאסור לפגוע בהם. הדבר הוביל לפלישה לחווארזם ב-1219 שהוביל ג'ינגיס בעצמו.

ההכנות לפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ינגיס חאן אסף צבא אדיר שמוערך בין 200,000 ל-300,000 חיילים ביחד עם המצביאים הטובים ביותר שלו. בנוסף הוא צירף לצבא שלו חיילים זרים כמו מומחים סינים ללוחמת מצור ולבניית גשרים. בפלישה לפרס השתמש החאן לראשונה במתקפה לא ישירה, שלימים תהפוך להיות מודל של צבאות רבים כמו של גרמניה הנאצית. ג'ינגיס פיצל את כוחותיו לשלושה, ושלח אחד מהם לרדוף אחרי השאח' ולהרגו, בזמן שיתר הצבא ישמיד את כוחותיו של המלך ויהרוס את המדינה.

הפלישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשאח' היה צבא בגודל של כ-400,000 חיילים בקירוב, אך הוא לא אורגן לצבא אחד אלא פוצל בין ערים שונות, משתי סיבות. הראשונה היא שהשאח' פחד שכל צבאו יהיה מאורגן כיחידה אחת, תחת פיקוד אחד. הסיבה השנייה היא שדיווחים שהגיעו מסין אמרו שהמונגולים לא מומחים בלוחמת מצור, ומתקשים לכבוש ערים ומבצרים שנמצאים מאחורי חומה. החלטות אלו של השאח' התבררו מאוחר יותר כשגיאות חמורות שעלו לו בממלכתו.

המזרח התיכון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה המונגולית למזרח התיכון כללה הן כיבושים בכוח, והן כניעה מרצון של האזורים שכיום הם: איראןעיראקסוריה, וחלקים מטורקיה בשנים 1260 ו-1300 בשנים אלו שלטו המונגולים לתקופה קצרה גם על ארץ ישראל. הקרבות החשובים במזרח התיכון היו הקרב על בגדד בשנת 1258, כשהמונגולים בזזו את העיר שהייתה במשך 500 שנים מרכז העולם האיסלאמי, וקרב עין ג'אלות בשנת 1260, בו הממלוך המצרי הצליח לעצור בפעם הראשונה את ההתקדמות המונגולית בעין ג'אלות כיום: הג'אלוד, נחל ג'אלוד למעשה נחל חרוד ומעיין חרוד שבעמק יזרעאל המזרחי.

עקב שילוב של בעיות פוליטיות וגורמים גאוגרפיים, כמו חוסר בשדות מרעה לסוסים, הפלישה המונגולית למזרח התיכון הייתה הגבול הרחוק ביותר שהמונגולים הגיעו באזור של הים התיכון ואפריקה.

אירופה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפלישה המונגולית לאירופה כללה בעיקר את כיבוש רוס של קייב, רובה של רוסיהפולין והונגריה. במשך שלוש שנים (1240-1237) המונגולים החריבו עד היסוד את כל הערים המרכזיות של רוסיה, מלבד העריםנובגורוד ופסקוב.

רוסיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף המאה ה-12 - תחילת המאה ה-13 התאפיינה בהחלשות של קייב כמרכז של רוס של קייב ועליית כוחם של נסיכויות הצפוניות ונסיכות ולדימיר במיוחד. בהדרגה מרכז הכוח עובר לולדימיר אך התהליך התאפיין במאבקים פנימיים בין הנסיכים הצפוניים ובראשם נסיכות ולדימיר לבין הנסיכים בדרום ובראשם נסיכות גאליץ'-וולין.

בפעם הראשונה ג'ינגיס חאן החליט על תחילת מסע למערב עוד בשנת 1221. בשנת 1223 התרחש הקרב על נהר קלקה בו הכוחות המשותפים של הקומנים ונסיכים מדרום רוסיה נחלו תבוסה מוחצת. אומנם לאור האבידות וקשיים במערכה בבולגריה של הוולגה הכוחות המונגולים לא המשיכו בהתקדמות לכיוון קייב חזרו מזרחה. בשנת 1229 אוגדיי חאן יוצא במערכה נגד בולגריה של הוולגה. תוך מספר שנים המונגולים השלימו השתלטות על בולגריה של הוולגה ובשנת 1236 פליטים בולגרים מתיישבים במספר ערים בצפון רוסיה. גם במהלך שנה זו, יורי השני, נסיך ולדימיר שברשותו היה כוח צבאי המשמעותי בין הנסיכים הרוסים לא ניצל אותו לטובת תמיכה בבולגרים וניצל אותו במאבקים פנימיים והשתלטות על קייב. הוא ניצל את הכוח שלו לביטול מיסים שעד כה כל הנסיכים הרוסים שילמו לנסיכי קייב.

במקביל, נסיכויות רוסיות בצפון ומערב ניהלו מערכות צבאיות נגד כוחות של הגרמנים והשוודים שפלשו במסגרת מסעי הצלב הצפוניים.

הכיבוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי העדויות בכרוניקות, לא הייתה פלישת המונגולים בסוף 1237 הפתעה. הכוחות העיקריים של המונגולים בראשות באטו חאן התקדמו דרך ריאזן לכיוון ולדימיריורי השני, נסיך ולדימיר שלח מולם כוח הצבאי בראשות בנו וסבולוד בתוספת כוחות מנובגורוד. לאחר 6 ימי מצור נפלה העיר ריאזן בידי המונגולים; הכוחות היריבים נתקלו זה בזה ליד העיר קולומנה. בקרב שהתפתח, קרב קולומנה, נחלו הרוסים מפלה ואבידות כבדות, והמונגולים המשיכו בהתקדמות לכיוון ולדימיר. הנסיך יורי נמלט לצפון במטרה לאסוף כוחות צבא חדשים, ובתקווה להגעת כוחותיו של אחיו, נסיך קייב, ונסיכים נוספים. ב-20 בינואר 1238 כבשו המונגולים את מוסקבה; בקרב זה נפל בשבי המונגולי ולדימיר, בן נוסף של הנסיך יורי, שעמד בראש הכוחות במוסקבה. במהלך פברואר 1238 כבשו המונגולים את העיר ולדימיר וערים נוספות בנסיכות ולדימיר, והרגו את כל משפחת הנסיך.

במקביל להתקדמות בנסיכות ולדימיר כבשו כוחות נוספים של המונגולים ערים לחופי הוולגה. בפברואר 1238 התחולל הקרב על נהר סיט, במהלכו נהרג הנסיך יורי, ולמעשה הסתיימה התנגדות מאורגנת ומאוחדת לפלישה בצפון-מזרח רוסיה. ב-5 במרץ 1238 התאחדו הכוחות המונגולים, אך לא המשיכו בהתקדמות לכיוון נובגורוד. לא ברור האם הסיבה לכך היה החלשות הכוחות עקב האבידות הגדולות או העדר דרכים עבירות בתקופת האביב. באביב 1238 המונגולים החלו במצור על העיר קוזלסק בנסיכות צ'רניגוב. המצור היה קשה ונמשך 7 שבועות. רק במאי 1238 נכבשה העיר בידי המונגולים. בסוף 1238 ותחילת 1239 השלימו המונגולים את ההשתלטות על הנסיכויות הרוסיות בצפון מזרח רוסיה.

ב-5 בספטמבר 1240 החלו הכוחות המונגוליים, בראשות באטו חאן, במצור על קייב. העיר נכבשה ב-19 בנובמבר. לאחר כיבוש העיר המונגולים המשיכו בהשתלטות על חלקיה הדרומיים של נסיכות קייב, והמשיכו מערבה לכיוון נסיכות גאליץ'-וולין.

תיאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ג'ובאני דה קרפיני, שליח האפיפיור למונגוליה, שעבר דרך קייב בפברואר 1246, כתב: "הם [המונגולים] תקפו את רוסיה, השמידו ערים ומבצרים וטבחו בגברים והשאירו אחריהם חורבן עצום; הם שמו מצור על קייב, הבירה של רוסיה; לאחר שהם צרו על העיר זמן רב, הם כבשו אותה והרגו את כל התושבים. כשסיירנו בעיר נתקלנו באין ספור גולגולות ועצמות של בני אדם שהיו פזורים על האדמה. קייב הייתה עיר גדולה ומאוכלסת בצפיפות, אבל כעת לא נותר ממנה כמעט דבר, שכן כיום נשארו רק 200 בתים, והתושבים הפכו לעבדים."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]